ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

חולם, לוחם, מחנך

ד״ר משה קניג

משה קניג | 2

1 | חולם, לוחם, מחנך

ד״ר משה קניג

חולם, לוחם, מחנך

משה קניג | 4

חולם, לוחם, מחנך ד״ר משה קניג 1995 ביוני 9 ונפטר ב- 1912 באוקטובר 8 נולד ב

עריכה: רינה פטילון עריכה לשונית: שרית שיר עיצוב וביצוע: רוית מיטרני דפוס וכריכה: דפוס הפיל הורוד

כל הזכויות שמורות © 2023 תשפ״ג

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא בקשות מפורשות כתב המו״ל

7 | חולם, לוחם, מחנך

הקדמה

9 | חולם, לוחם, מחנך

1992 היום: חורף

אני יושב אל מול מסך המחשב. הערב ירד זה מכבר. מנורת ניאון מפיצה אור נעים ומרגיע על המקלדת. נקישות אצבעותיי מעלות על המסך אותיות ירוקות. את חלל החדר ממלאים צלילים של מוזיקה חרישית הבוקעת מהרמקולים של מערכת הסטריאו החדישה. מרחוק נשמעת המיית מנועו של מטוס סילון העומד לנחות בשדה התעופה הקרוב. בקרבו מאות נוסעים שהגיעו מרחוק, אולי מעבר לאוקיינוס. לידי מזמזם מפזר החום הקטן ומזרים חמימות בחדר. אני מעיף מבט אל מחוגי שעון היד שלי. בקרוב אדליק את הטלוויזיה ואצפה בדיווחי החדשות על אירועים שהתרחשו אך לפני שעות, אולי דקות, ואולי אפילו כאלה שקורים ממש עכשיו. כשיסתיים משדר החדשות אדליק את מערכת הקולנוע הפרטית שבביתי ואצפה בסרט שהוקלט מהכבלים. את דממת הערב השלווה מפרות לפרקים מכוניות חולפות. הפרות קטנות אלה אינן דומות במאום להמולה המוכרת משעות היום הסואנות. במהלך היום שוטף את הרחוב זרם תנועה בלתי פוסק. משאיות מחלקות אספקה לחנויות, נהגי מכוניות ממהרים להגיע ליעדם ואוטובוסים גדושי נוסעים חולפים חיש קל ומותירים מאחור שובלי עשן. מחשבותיי נודדות הרחק, מקרינות אל מול עיני רוחי תמונות מילדותי. בסרט הפרטי שלי אני רואה את משה הילד מבלה בחיק המשפחה. דמויותיהם האהובות של אימי, אבי, אחותי ואחי עולות על המסך שבראשי, ואני נמלא שוב בתחושת האושר המשכרת שהיתה מנת חלקי כילד, אי אז, לפני שבעים שנה. איך השתנה העולם במשך שבעה עשורים, איך השתניתי אני? נולדתי שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בתום המלחמה מלאו לי שש. זיכרונותיי מימי המלחמה מעטים ומעורפלים. מוראות הקרבות כמעט ולא הורגשו בעורף באותם ימים רחוקים, בטרם הומצאו כלי טיס משוכללים שזורעים הרג בקרב אזרחים חפים מפשע הרחק מהחזית. אבי, שסבל מקוצר ראייה, שוחרר משירות צבאי, ואצלנו בבית החיים התנהלו כמעט כסדרם. אם אתאמץ למצוא עדות לכך שברקע ילדותי רעמו התותחים, הרי היא נמצאת באלבום התמונות המצהיבות. בהיותו בן ארבע, הוריי החליטו שיש להנציח את ילדם היפה. אחר כבוד נלקחתי לסטודיו של צלם מקצועי. באותם ימים נהוג היה להפיק צילומים מבוימים עם רקעים משתנים ואביזרים כיד הדמיון. שתי תמונות נשארו באלבום המשפחתי מאירוע זה. באחת, אני מעשן סיגריה ובשנייה אני עומד מול המצלמה עם כומתה צבאית לראשי ובידי רובה. ללא ספק, תפאורה הגיונית לצילום עולל שזה עתה מלאו לו ארבע שנים. התמונות הללו מציפות בי זיכרונות. הנסיעה

משה קניג ד״ר | 10

במרכבתנו הסגורה אל הסטודיו, מאמצי הבימוי של הצלם והרושם העז שהותירו בי התצלומים; אני מעשן סיגריה! אני חייל! 1922 אז: חורף על כורסה בסלון יושב אני, קורא בספר. הערב ירד זה מכבר והחשכה כמו נכנעת ומתמסרת למנורת הגז המפיצה אור חיוור בחדר. בתנור הברזל הגדול הניצב בפינה לוחשות גחלי פחם וחום נעים ממלא את החדר, על אף הקור העז השורר בחוץ. כבר בסתיו, בטרם יגיע החורף לעירנו, דאגו הורי לערמות פחם שמילאו את המרתף. הגושים המפוחמים שימשו אותנו בחורף הארוך להסקה ובישול. בשעת ערב זו, בני משפחתי עסוקים כל אחד בשלו. ליד השולחן יושב אבי וקורא עיתון. קלידי הפסנתר שבסלון נענים לאצבעותיה של יולישקה, אחותי המתאמנת בנגינת ואלסים של שופן. במטבח טורחת אימי על הכנת ארוחת הערב בעזרתה של איכרה צעירה. נערה זו מנהלת את משק הבית שלנו ועובדת מאור הבוקר עד שעות הערב המאוחרות תמורת מקום לינה, אוכל ומשכורת צנועה. את חלל המטבח ממלאים עתה אדים המיתמרים מסירי ענק שעל הכיריים. יום חמישי הוא יום האמבטיה אצלנו, וכל אחד מבני המשפחה יטבול בתורו בקלחת עץ עגולה שתוצב בסמוך לסירים המבעבעים. כולנו מתכוננים לטקס החגיגי, מלבד יעקב, , ולמורת רוחם של הוריי אימץ לו 21 אחי הגדול שטרם שב הביתה. לא מכבר מלאו לו מנהג לבלות מחוץ לבית עד שעות הערב המאוחרות. בחצר ביתנו עומדות כחמש עגלות משא כבדות, ממתינות לחבור לסוסים הדרים בשלוש האורוות שבקצה החצר. כל העושר הזה שייך למפעל התובלה של אבא. גם פרה יש לנו, והיא ממונה על אספקת חלב לבני הבית. כשנשאר מספיק, אמא מכינה גם גבינה לבנה. מי שיוצא אל החצר, אינו יכול שלא לחוש באפו בניחוחות הזבל שנאסף מהאורוות ומזכיר לנו שאנו חיים בכפר. הזבל שנשמר בבור מיוחד הוא מקור הכנסה נאה. מגדל הירקות שגר לא רחוק מאיתנו משתמש בו כדשן. שני חדרי השירותים שלנו נמצאים אף הם בחצר. כמיטב המסורת הכפרית, מים זורמים אין בהם, ואוי לנו להזדקק להם בימי החורף הקרים דווקא בלילה. התחליף שעזר להימנע ממסע אל הכפור הלילי: סיר לילה. שבעים שנה בלבד חלפו בין עולמנו היום ובין ילדותי אי אז. שבעים שנה, ותמורות כה רבות. אם תשאלו איזה מהעולמות עדיף, אתקשה להשיב. עולמנו המטורף דוהר בנתיב הקידמה הטכנולוגית במהירות מסחררת. מאז עלה בידי האדם לרתום את כוחות הטבע לטובת החיים המודרניים, הואץ קצב ההתפתחות לעין שיעור. לפני שנים רבות קראתי בספר היסטוריה על מלחמתו של נפוליון נגד רוסיה. אחרי שהובס, הגיע הקיסר עם שארית כוחותיו המדוללים אל ורשה, שם התבשר כי

11 | חולם, לוחם, מחנך

בפריז עומד לפרוץ מרד נגד שלטונו. נפוליון מיהר לחזור הביתה במהירות המרבית שיכול היה באותם ימים. הדרך מוורשה לפריז ארכה ארבעה ימים. בהערת ביניים הוסיף המחבר כי גם בתקופה הרומית ניתן היה לעבור מרחק זה במרכבה באותו פרק זמן. כלומר, מתקופתו של יוליוס קיסר ועד נפוליון לא חלו כלל התפתחויות בתחום התחבורה. הוד מעלתו הקיסר נאלץ להסתפק בהמצאה מהפכנית גדולה אחת ויחידה - גילוי אבק השריפה. ובעידן שלנו? מהימים בהם שימשו כלי טייס פשוטים את טייסי הקרב במלחמת העולם הראשונה, ועד שפותחו מטוסי קרב חדישים ומטוסי ג'מבו משוכללים חלפו עשורים בודדים. בשנים מעטות אלה חלה קפיצת דרך של אלפי שנות היסטוריה אנושית. המהפכה התעשייתית הביאה עמה סחרחרת של שינויים שמתחוללים בקצב הולך וגובר. בימינו, אדם חווה במהלך חייו שינויים מרחיקי לכת. נכדיי, ללא ספק, יתמהו כיצד זה יכולתי לחיות חיים עשירים ומלאים בתנאים-לא-תנאים שאפיינו את ימי ילדותי. עבורם, ועבור אחרים, כתבתי ספר זה. טיול בין המילים, השורות והסיפורים יוביל את הקוראים לעולם ולזמנים שרק המחשבה עליהם, מסבה לי אושר גדול. כמו היום, כן אז, חיינו היו שזורים עליות וירידות, שמחות ואף עצב. יש שיאמרו שבימינו אין עוד עניין בעבר, רק במחר. אני לוקח על עצמי לגולל בפניכם את סיפורו וקסמו של האתמול.

משה קניג | 12

13 | חולם, לוחם, מחנך

זו ילדותי

משה קניג | 14

15 | חולם, לוחם, מחנך

1 פרק ילדותי היתה יפה

נכון, ההינומה הרכה של הזיכרון מייפה את התמונה ומלטפת את הלב. הקמטים המכסים את פני העבר הופכים סמויים מן העין והכל אפוף זוהר של אושר. מעולם לא שכחתי את הימים הקשים, מנות עוגמת הנפש, את הבעיות הסבוכות. אבל כל אלה מתגמדים אל מול קורת הרוח הממלאת את לבי כשאני מהרהר בעשור הראשון של חיי. , בודפשט. בית כפרי בן קומה 10 התפאורה על במת הזיכרון: רחוב אגרשי אחת הרחק מלב העיר. לקדמת הבמה עולות ובאות הנפשות הפועלות: אמא – יוהנה, אבא – דוד, אחותי – יולישקה, אחי – יעקב ולבסוף – אנוכי, שנים. 11 משה, צעיר הילדים שהצטרף למשפחה כשמלאו ליעקב בעיני משפחתי, נשארתי תמיד בן הזקונים. האהבה לה זכיתי כילד עטפה אותי וליוותה אותי בכל שנות ילדותי ובגרותי, ועד לפני שנים מעטות, עם פטירתה של . יולישקה האהובה המשיכה תמיד לכנות אותי בשם החיבה מילדותי 90 אחותי בגיל שנים, נשארתי 70 . בעיני אחותי, גם כשכבר הפכתי לסבא ומלאו לי Palika - פליקה תמיד האח הקטן. עתה עולה המסך וסיפורן של הדמויות נפרש בפניכם. ב-טרנצ'ן-באן, עיירה קטנה בצפון מזרח סלובקיה. 1872 אימי נולדה בשנת במשפחתה האדוקה היו עוד שמונה ילדים מלבדה - שני אחים ושש אחיות. האחים נפטרו בגיל צעיר, אך בגזרה הנשית, פרט לאחות שנפטרה בגיל צעיר אחרי מחלה ממושכת, כל דודותיי האריכו ימים ואיתן נשמר קשר משפחתי חם וקרוב. עם שפע כזה של דודות, זכיתי כמובן לבני דודים רבים, שגם איתם היה קשר אוהב וטוב. בחופשות נהגתי להתארח אצל הדודים וליהנות עד מאד ממעמדי כבן הצעיר של המשפחה, עם כל ההטבות שמקנה המעמד: התעניינות, פינוקים והערצה לרוב. במרוצת השנים הפך מעוננו למקום ההתאספות המרכזי של המשפחה הענפה בזכות הבית המרווח והחצר הגדולה שלנו. בימות הקיץ, נהגו כל בני המשפחה הרבים להגיע אלינו למפגשים תוססים ועולצים. בחצר עמד לרשות האורחים האהובים שולחן אמא

משה קניג ד״ר | 16

גדול עמוס לעייפה במיני מאפים ותבשילים משובחים.

אהבתי מאוד את ההתכנסויות האלה. אמנם החיבוקים והנשיקות שהורעפו עליי הפכו לעתים לטורח, אך ספגתי אותם בחיבה, בייחוד כשהכל היה עטוף באהבה גדולה. עם השנים הפכה אהבתם להערצה בזכות היותי הבן היחיד במשפחה שרכש השכלה אקדמית. אבל לא לשבח את עצמי רציתי, כי אם לדבר על אימי. לא קל לי לתאר אותה. אימי האהובה כל כך ליוותה את חיי גם שנים רבות אחרי לכתה, ולמעשה עד היום. במשפחתה של אימי, כמו במשפחות שומרות מסורת אחרות באותה תקופה, לא היה מקובל שבנות תרכושנה השכלה ולכן נאלצה אמא להסתפק בארבע הכיתות של בית הספר היסודי. חכמת חיים, לעומת זאת, לא ניתן למנוע מאדם לרכוש ואימי היתה חכמה ובעלת אישיות חזקה. את חיי המשפחה נהגה לנהל ביד רמה, ואבי, שהיה רך יותר באופיו, הפקיד בידיה את רסן השלטון המשפחתי בשמחה ובאהבה. בל לכם לטעות. שלטונה של אימי לא הטיל בנו אימה. ככלל, פחד מההורים לא היה שגור בביתנו - כי יחסם אלינו לא היה נוקשה - אבל כלפי אימי הרגשנו יראת כבוד הנובעת מהערצה. הוריי לא נהגו לכבד אותנו מנחת זרועם, ועל פי רוב, לא היה בכך צורך. המפגש היחיד שזכור לי בין ישבני לכף ידה של אימי היה בעקבות מעשה סורר כלשהו, שאת טיבו איני זוכר עוד. באותו היום השכיבה אותי אימי על ברכיה והפליאה בי את מכותיה. בכיתי לא בשל הכאב, אלא בגלל העלבון. עם שוך הסערה סיפרתי לכל מי שלא היה עד לאירוע כי "אימא הרביצה לי כגשם זלעפות". אותו גשם זלעפות שעשע את כולם עד מאד והאמירה הפכה ברבות השנים לחלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי. אישה עובדת אימי ניהלה ביחד עם אבי את מפעל התובלה. מבחינת הפועלים, אבי היה הבוס האהוב, ואימי, שכאמור היתה קשוחה יותר והשרתה משמעת עבודה, היתה הדמות הסמכותית ממנה יש להיזהר. המפעל הקטן העסיק את הוריי במשך שעות ארוכות של היום, לא פעם אף עמוק לתוך הלילה. העגלונים היו מגיעים לעמל יומם כבר בארבע לפנות בוקר, והוריי היו קמים בתורנות לקבל את פניהם ולפקח על ההכנות לקראת היציאה לדרך בשש. אחרי שאכלו את ארוחת הבוקר שלהם, היו הוריי יוצאים בעצמם אל תחנת רכבות המשא, אליה הגיעו בקרונות פחם ועצי ההסקה. עד שעות אחר הצהריים היו עסוקים שניהם בסידורי העבודה של המרכבות והפועלים המובילים אותן. בתום יום החלוקה, היתה אימי חוזרת הבית ומתפנה לניהול משק הבית. כשאני אומר "ניהול משק הבית" איני מתכוון שאימי כרעה תחת עול המשימות הביתיות אחרי

17 | חולם, לוחם, מחנך

יום עבודתה במפעל. תפיסת הניהול של אימי התבססה ברובה על האצלת סמכויות וחלוקת הוראות לאחותי שהיתה מופקדת בפועל על משק הבית ועל שתי העוזרות שעבדו עבורנו. בשעות הערב שבו המרכבות לביתנו. כילד, שמחתי לתת כתף ולעזור בחלוקת מזון לסוסים העייפים אחר יום עבודה קשה. הטיפול במרכבות ובסוסים נמשך לא אחת עד השעות המאוחרות של הלילה. בערבים הללו היינו יושבים כולנו ביחד, דרוכים ומצפים לשובם של העגלונים שהיו לעתים כל כך שיכורים, עד שלא היו מסוגלים לסיים את יום עבודתם. עניינים שבלב אמא היתה אשה דשנה למדי. השפע שעלה על שולחננו - בקר, אווז ועוף - טבל בשומן, אך באותם ימים איש לא נתן דעתו לנזקי השפע הזה. אין פלא, אפוא, שכולנו היינו עגלגלים למראה, ואימי במיוחד. האווזים והנתחים הנדיבים שאכלה , להתפרצות של אנגינה 50 במשך שנים ארוכות הביאו בסופו של דבר, בהיותה כבת פקטוריס שגרמה להתקפי לב תכופים. ואם בכך לא היה די, הרי שגם לחץ הדם שלה הרקיע שחקים. תרופות להורדת לחץ הדם לא היו באותם ימים, ובהמלצת הרופא ניסינו לעזור לה באמצעות שיטת ריפוי עממית: ניקוז דם. לטובת משימת דילול הדם שופע השומנים גויסו עלוקות אותן קיבלנו בבית המרקחת, ואני הופקדתי על המבצע. בעזרת כוסות הייתי לוכד את היצורים הקטנים צמאי הדם, ומצמידם אל גבה של אימי. העלוקות עשו את עבודתן והקטינו את כמות הדם של אמא בצורה ניכרת. שני טיפולי עלוקות מייגעים כאלה הספיקו לאימי. שאיבת הדם היתה קשה ומעייפת והתועלת היתה חלקית וזמנית בלבד. מכיוון שכך, הוחלט לפנות לשיטה מדעית יותר: ניקוז הדם באמצעות מחט מהוורידים. אחרי שאיבה של ליטר מדם גופה היתה אמא מרגישה הקלה וההתקף היה בא אל קצו בהדרגה. מיום שחלתה ציוו הרופאים על אמא להרבות במנוחה ולהימנע מכל מאמץ, והיא נאלצה להפסיק לעבוד. באותם ימים גרנו בקומה ראשונה, בבניין בו דיירי קומה א' לא הורשו להשתמש במעלית. נאמנים להוראת הרופאים, נאלצנו לשלם לשוער הבית דמי שימוש במעלית, כדי שהחולה לא תיאלץ חלילה לעלות במדרגות. הדאגה לשלומה של אימי נתנה אותותיה לא רק בכל מה שנוגע לגופה היגע, אלא גם במאמצים שלנו למנוע ממנה עוגמת נפש, בכל מחיר. בימים ההם הייתי כבר סטודנט ופעיל בתנועה הציונית ועיסוקיי התארכו אל תוך שעות הלילה המוקדמות. מה רבה היתה תמיהתם של חבריי כשהייתי עוזב הכל בשעה תשע וחצי כדי למהר הביתה. הם לא הבינו שאם קרה המקרה ובשעה עשר עוד לא הגעתי הביתה, אמא היתה

משה קניג ד״ר | 18

מתחילה לדאוג, ואני חשתי מחויב למנוע ממנה מצבי מצוקה בשל מצבה הבריאותי. ערב אחד התעכבתי ולא הספקתי להגיע הביתה לפני סגירת השערים בעשר. השעה כשהתקרבתי לביתנו. כבר מרחוק ראיתי את פניה הדאוגים של אימא 11 היתה כמעט העומדת ליד החלון ומצפה לשובו של עוללה בן העשרים וקצת הביתה. רופא המשפחה שלנו היה בנדק ינצ'י, בן דודי. ד"ר ינצ'י היה פנימאי מצוין ומאבחן מחונן. ערב אחד, כשקיבל הודעה שאימי סובלת מכאבים בחזה וקוצר נשימה, לקח מונית והגיע אלינו תוך דקות ספורות. בנדק השתלט על המצב, והרגשתה של אמא הוטבה עד מהרה. בהיותה אשה מאמינה, אמרה לבנדק "אלוהים הטוב היה בעזרי". "וכי מה היה עושה אלוהים הטוב בלי התערבותי?", ענה לה הרופא האתאיסט. אימי לא הגיבה לדברי הכפירה, אבל אצלי חל מפנה מרחיק לכת בתפיסת עולמי. לא יכולתי להשתחרר מהשפעת הרעיון שהיה גלום בתשובתו של בן דודי. אין מקום למורדים התערערות האמונה שחלה אצלי בעקבות, או בזכות, אמירתו של בן דודי חוללה שינוי של ממש בחיי. בהיותי בן למשפחה מסורתית שמחויב לבית המדרש לרבנים, לא רציתי לזעזע את אימי, ולכן התמורות המחשבתיות לא באו לידי ביטוי מידי באורחות חיי. למענה של אמא, המשכתי כל בוקר להניח תפילין למראית עין, אבל לא התפללתי. בסופי שבוע הייתי הולך לבית הכנסת לפגוש חברים, לשמוע חזנות, לבלות זמן ולקיים את אותה מראית העין. האם כל מנהגיי אלה היו ביטוי לחולשה או פשרה? איני יודע, אך העובדה היא שמעולם לא הייתי מהפכן. אהבתי את מסגרת חיי ואת משפחתי ולא רציתי לזעזע איש. עם זאת, על דבר אחד הרגשתי צורך להילחם: רציתי לעזוב את בית המדרש לרבנים ולחזור אל הגימנסיה היהודית. תכננתי להגשים את חלומי ללמוד בטכניון ולהיות מהנדס מכונות. כשסיפרתי להוריי על תוכניתי, שיתפתי אותם בתחושתי כי איני מרגיש עוד שייך לבית המדרש לרבנים. אמרתי כי איני רואה את ייעודי בחיים כרב, אלא חולם להיות מהנדס. אם לתאר את תגובתה של אמא בעדינות, היא לא אהבה את הרעיון. בעיניה, לא היה דבר נשגב יותר מאשר להיות רב. בדמיונה ראתה את בן הזקונים שלה עוטה אדרת רבנים ועוסק בעניינים שבקדושה. הודעתי הדרמטית הפילה על ביתנו תוגה גדולה. הוויכוחים על עתידי התנהלו לפעמים במלים חריפות מצד אימי שנקטה בטון שלא היה מקובל אצלנו. יום אחד החליטה אמא לשים קץ לוויכוח. "אינך רוצה להמשיך בלימודך לרבנות, לא נכריח אותך. אבל לגימנסיה היהודית לא תחזור. הפסק את לימודיך ולך ללמוד סנדלרות!". הצהרתה הנחרצת לא הרשימה אותי. לא היתה לי כל כוונה להפסיק את לימודיי והיה לי ברור שבסנדלריה כף רגלי לא תדרוך. החלטתי להתפשר, זמנית,

19 | חולם, לוחם, מחנך

ולהמשיך בבית המדרש לרבנים. בלבי זממתי שאחרי בחינות הבגרות אהיה בוגר דיי להמשיך בתוכנית למרות התנגדות הנמרצת של אימי. הוויתור שנכפה עליי הוביל למשבר קשה שנתן את אותותיו בהישגיי בלימודים, והציוניים הנמוכים אילצו אותי לעמוד בבחינות משנה בסוף הקיץ. בשנה שלאחר מכן לקחתי את עצמי בידיים והתמסרתי ללימודיי. סיפור זה ממחיש עד כמה אמא, באישיותה הדומיננטית והחזקה, השפיעה עליי ועיצבה את דרכי ואת אישיותי. מרד הנעורים שלי דוכא על ידה ביד רמה, אך מעולם לא נטרתי לה על כך, על אף שבעת המשבר שלי הייתי ממורמר מאוד. אהבתי המסורה אליה ליוותה אותה עד סוף ימיה, גם כשרסן השלטון המשפחתי נשמט מידיה. היא חייתה בביתי עד יומה האחרון, וגם כשנשאתי אישה, לא נטשתיה. לשמחתי, אמא השלימה עם הצורך לחלוק את אהבתי עם יריבתה הצעירה, ומהר מאוד התחילה לאהוב את כלתה. עד היום אני סבור שייתכן כי מאמא למדה אשתי איך צריך לאהוב אותי. אבא , בעיירה ההונגרית פפה. 1872 אבא נולד בבודפשט בשנת את הוריו לא הכרתי, אך ידעתי שכבן למשפחה חילונית למהדרין, הדת היתה עבורו עניין זר לחלוטין כאשר פגש את אימי. למעשה, הרומן שלו עם הדת החל בזכות אהבתו הגדולה לאימי. כשנישאו, נאות אבא ליטול על עצמו את עולן של המצוות, או לפחות חלקן. בשבתות היה עובד בלית ברירה, ואת בית הכנסת נהג לפקוד רק בראש השנה וביום כיפור. במשך השנה לא התפלל ולא הניח תפילין. בבית ספר היסודי למד אבא ארבע שנים, וארבע נוספות בילה בבית הספר האזרחי. הלימודים שם לא היו ברמה של הגימנסיות, אך בהיותו אוטודידקט, רכש אבא את השכלתו מהספרים. על אף שלא זכה לקבל השכלה גבוהה, הוא היה שנון ואיש שיחה מרתק. בכל התכנסות חברתית ומשפחתית, הוא היה המרכז, שופע סיפורים מעניינים ומשעשעים, ותמיד השרה עליצות על הסובבים אותו. הוא היה אהוב מאד בקרב המשפחה, ומעולם לא היו לא אויבים או שונאים. מאות, ואולי אף אלפי, סיפורים ובדיחות שמעתי מפיו. עד היום אני ניזון מאוצר הבדיחות של אבי, וכדי שיהיה לי חלק בעולם הבא, אני מספר אותם בשם אומרם. כאיש ציבור, כיהן אבי במשך שנים ארוכות כיושב ראש ארגון המובילים. בהיותו מוערך מאד, הוא נבחר שוב ושוב לתפקיד ומעולם איש לא הטיל ספק לגבי המשך כהונתו.

משה קניג ד״ר | 20

חייו של אבא ניצלים בזכות יד מכוונת, או יד המקרה

כחלק מפעילותו הציבורית, היה אבי חבר בקהילה היהודית הניאולוגית של פשט ובמועצת הקהילה. כדי למלא את זמנו עוד קצת, נהג אבא לקחת חלק בפעילות המפלגה הדמוקרטית, לה היו מספר נציגים בפרלמנט ההונגרי, כולם יהודים. באחד הערבים הוזמן אבא להתכנסות חגיגית של המפלגה במועדון שברובע השביעי, והוקצה לו אחר כבוד מקום ליד שולחן הנשיאות. רצה הגורל, ודווקא באותו ערב הוא איחר להגיע לאירוע. כשניכנס לאולם, ראה שמישהו התיישב במקום שנועד לו, אך בצניעותו לא הלך לתבוע מהאיש את זכותו, אלא נעמד בצד. לא חלפו דקות ספורות, וקול פיצוץ עז הרעיד את האולם. היתה זו פצצה שהטמין אנטישמי שונא המפלגה הדמוקרטית. לא אשכח את הרגע בו הגיע אבא הביתה, חיוור כסיד ומזועזע עד עומק לבו. למוחרת למדנו מן העיתונות שבאותו אירוע נפצעו רבים מיושבי שולחן הנשיאות ואדם אחד נהרג – זה שהתיישב במקום שהיה מיועד לאבא. משבר כלכלי ומצב עסקי קלוקל בסוף שנות העשרים פרץ המשבר הכלכלי הגדול שזעזע את כל העולם. השפעותיו הגיעו גם להונגריה ואל המפעל הקטן של משפחתנו. בתחילה, ניכרה ירידה בהיקף העבודה. בחלק מהימים נותרו המרכבות ומכוניות המשא במקומן, ללא משימות הובלה. לעגלונים ולנהג היה צריך לשלם משכורת גם כשלא יצאו לעבודה והסוסים היו זקוקים למספוא גם כשעמדו ללא מעש באורווה. אם לפני המשבר היינו אמידים, נהנינו משפע כלכלי וחלמנו על רכישת בית משפחתי במקום זה שבו גרנו בשכירות, הרי שעתה נאלצו הוריי לגנוז את החלום. המצב הלך והורע, ופתרון לא היה באופק. אחרי שנים של מאבק וניסיונות לשרוד, סומנה תחילת סופו של העסק על ידי שני אירועים מרכזיים: איבוד הלקוח הגדול ביותר שלו – ארליך ג. גוסטב, ופציעתו האנושה של פועל שלחוסר המזל, אבי שכח לשלם את דמי הביטוח שלו. ההוצאות הרפואיות של הפועל הושתו על אבי והובילו אותו לחובות עצומים ולהסתבכות עם מעקלים ונושים. אבא עשה מאמצי-על להיחלץ מחובותיו. רמת החיים שלנו ירדה פלאים וכל פרוטה היתה קודש לתשלום החוב, אך נושי ההוצאה לפועל לא ידעו שובע. באחד הימים מצאתי בשובי מבית הספר את הבית מרוקן כמעט לחלוטין מתכולתו – מלבד מספר כיסאות, שולחן ומיטות שהותירו המעקלים. מה שעוד הותירו הנושים הנוגשים היה כאוס מוחלט. תכולת הארונות, ספרי הלימוד שלי, בגדים וכלי אוכל חיוניים היו זרוקים על הרצפה.

21 | חולם, לוחם, מחנך

לאחר מספר ימים קשים בבית הריק, הצליח אבי לקבל הלוואה קטנה ולשלם חלק מהחוב. תמורת התחייבות לשלם את מה שנותר, שוחררה תכולת הבית ואנו הרגשנו טוב יותר לאור הפגישה המחודשת עם חפצינו. למרבה הצער, חרף כל מאמציו, אבי לא הצליח לעמוד בתשלומים מאחר שמצב העסק המשיך להיות בכי רע. העיקולים החוזרים הביאו את הוריי למסקנה שאין ברירה – כדי לסגור את החוב יש לבצע ניתוח כואב: מכירת נכסים. הסוסים, העגלות והמכונית נמכרו, והמפעל הצטמצם למינימום ההכרחי כדי להמשיך ולהכניס פרנסה - שישה סוסים ושלוש עגלות. כדי לחסוך בשכר הדירה עזבנו את הבית המשפחתי שלנו ועברנו לדירה קטנה בבניין. הסוסים שוכנו באורווה קטנה שנשכרה בקרבת מקום. בדירה הקטנה בת שני החדרים שכנו עתה ארבע נפשות: הוריי, אחי - שהיה גרוש לזמן קצר מאשתו - ואני. באותם ימים הייתי סטודנט בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת בודפשט ותלמיד בית הספר העל תיכוני של בית המדרש לרבנים. על אף שהיה עליי להקדיש זמן רב ללימודיי, נאלצתי לעבוד קשה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. יומיום הייתי מבלה שעות ארוכות במתן שעורים פרטיים לתלמידים שהתקשו בלימודיהם. עבודה זו היתה מתגמלת מבחינה כספית וכך הפכתי להיות המפרנס העיקרי של המשפחה המצומצמת. העסק המוקטן של אבי כמעט ולא היווה עוד מקור הכנסה. אבי היה שבור ומדוכא. מדי יום היה מבלה את כל שעות אחר הצהרים ליד הטלפון בניסיונות נואשים להשיג עבודה למרכבות, אך ללא הצלחה מרובה. המצב הכספי גובה מחיר בריאותי באחד הימים לקה אבא בהתקף לב. הרופא המשפחתי, הלא הוא בן דודי, הגיע מידית וטיפל בו. אבא שרד את התקף הלב, אך הבדיקה היסודית שנערכה בגינו העלתה כי הוא חולה אנוש וזקוק להשגחה מתמדת. בהתייעצות משפחתית הוחלט למכור את המעט שנותר ממפעל התובלה, כדי לאפשר לאבא לנוח ולהפסיק לבלות את זמנו בתחושות כישלון ועצב. במשך זמן מה לאחר מכן הייתי המפרנס היחיד של המשפחה. כעבור חודשים מספר השתפר מצבו הכלכלי של אחי. הוא מצא עבודה ואף הפך להיות איש אמיד. בעקבות התמורות החיוביות, הוא עזב את ביתנו וחזר אל אשתו, ממנה התגרש קודם לכן. יעקב נהג לתרום מדי פעם לפרנסת המשפחה, אך היתה זו תרומה בסתר. לאשתו אסור היה לדעת על כך, הדגיש שוב ושוב. אני נשארתי עם הורי החולים והמשכתי בחיי. שנות חייו האחרונות של אבי היו רגועות, אך הוקדשו לשמירה מוקפדת על בריאותו הרופפת. משנשאר ללא מפעל התובלה, לא היתה לו עוד תעסוקה והוא פרש גם מהפעילות הציבורית.

משה קניג ד״ר | 22

שנים של פנסיה רגועה

כשהתפנה מכל עיסוקיו ועתותיו היו בידיו, התמסר אבי לתחביבים שהסבו לו עונג. את העיתון עליו היינו מנויים, היה קורא מראשיתו ועד סופו. באותם ימים היה בביתנו רדיו-גביש שלא ניתן היה לחבר לרמקול, אלא לאוזניות. אבי נהג להאזין לקונצרטים של מוסיקה קלאסית קלה. חיבתו היתה נתונה לאסכולת המוסיקה הווינאית. הוולסים העלו בו זיכרונות מתוקים מימי נעוריו ובחרותו, כשהרבה לרקוד לקצב הצלילים היפים הללו. בהשפעת אבי, גם אני התחלתי לרחוש חיבה ליצירות של שטראוס, ולדטויפל, לנר, פוצ'יק ורבים מבני דורם. חיבתו לרדיו באה לידי ביטוי לא רק בהאזנה למוזיקה. לא פעם היה אבא יושב לבדו ומאזין בעיניים דומעות למחזה מרגש. ברגישותו הרבה, לא היה מסוגל להיוותר אדיש אל מול התרחשויות דרמטיות, גם כאשר האזין להן בתסכיתי רדיו או חזה בהן על במת התיאטרון. עד היום אני זוכר את הסרטים אליהם נכנס באחד הבילויים המשפחתיים שלנו בתיאטרון. בעיצומה של הדרמה, עתיד היה להתבצע רצח על הבמה. המתח בתיאטרון היה רב. אבי, שלא מסוגל היה לשאת את ההתרגשות הגוברת לקראת שעת הרצח היעודה, קם ושם פעמיו אל מחוץ לאולם. למרבה הצער, הדלת היתה סגורה והכרטיסן שעמד לידה מאן לבקשתו של אבי שדרש לצאת מהאולם מידית. אבא לא ויתר והעלה טיעון משכנע: הוא אינו מוכן להתרוצץ לבית המשפט אם יזומן כעד לרצח המאיים להתרחש. לא עזרו לו לכרטיסן הסבריו שמדובר במשחק בלבד. בסופו של דבר, הוא נאלץ להיעתר לאבי העקשן ולשחרר אותו מזירת הרצח. מעברים עם יציאתו של אבי לפנסיה ונפילת כל הוצאות הבית בלעדית על כתפיי, התקשיתי לעמוד במחויבות שלי ללימודים ובו זמנית לפרנסת המשפחה. הכנסותיי משיעורי העזר שנתתי לא הספיקו כדי להבטיח רמת חיים נאותה להוריי, עם כל העזרה במשק הבית לה נזקקו. במצב עניינים זה נאלצו יולישקה ובעלה שיצאו לגור בעיירה סמוכה, להזמין אותנו לגור אצלם ובכך לאפשר לנו לחסוך בהוצאות הדיור. בצער רב ויתרנו על דירתנו המודרנית. קשה במיוחד היתה הפרידה מחדר השירותים וחדר הרחצה הנוחים, אותם נאלצנו להמיר בתנאים הכפריים אותם הכרנו מהעבר. בבית הכפרי השתתפנו אמנם בהוצאות השוטפות, אבל אלה היו קטנות משמעותית מעלות החיים בעיר. לי היה קשה להגיע מהבית המרוחק ללימודים ולעבודה, אבל לאור המצב הכלכלי הקשה, לא היתה ברירה. הרווחה המסוימת ממנו נהנינו עקב צמצום ההוצאות לא האריכה ימים; החיים המשותפים עם גיסי לא עלו יפה. אופיו הלא נעים ונטייתו לאבד שליטה בשעת כעס הקשו עלינו תמיד, אך כאשר

23 | חולם, לוחם, מחנך

הוא נקלע לקשיים כלכלים בעצמו, הפך המצב לבלתי נסבל. למען שלוות נפשם של הוריי החולים קיבלתי החלטה לוותר על השותפות הזו ולחפש מגורים נפרדים, ושלווים. במרכז העיר מצאתי דירה יפה ונוחה, אם כי יקרה. למרות העלויות הגבוהות, עברנו לגור בה. כעבור חודשים מספר נאלצנו להודות שאין אנו עומדים בתשלומים הגבוהים של שכר הדירה. ושוב נאלצתי למגינת לבי לחפש דירה זולה יותר. בצר לנו היה עלינו להתפשר. מצאתי דירה קטנה וחשוכה עם חלונות שפנו לחצר אחורית ומנעו מאור היום להיכנס פנימה. הוריי קיבלו חדר שינה קטנטן, ואני ישנתי בחלל קטן לא פחות, ששימש כחדר אוכל במהלך היום. בנוסף, היו לנו מזווה ומטבח קטן, בו הוצבה מיטה מתקפלת עבור העוזרת שישנה שם. כאמור, היתה זו דירה קטנה וצפופה, אבל התנחמנו בחדרי האמבטיה והשירותים המודרניים. אותה דירה שימשה כמעוננו למשך שנים רבות ומאושרות, וזיכרונות רבים קשורים אליה. היו שם ימים של שמחה, התפתחות מקצועית ושגשוג בדרכי. בדירה זו התחילה גם דרכי המשותפת עם מרים, אהבת חיי, שעברה לגור בבית הקטן איתי ועם הוריי. מטבע הדברים, גם מאורעות עצובים פקדו אותנו בימי מגורינו בבית זה. שם נפטרו אבי ואימי, ושם גרנו בזמן השואה. מהדירה הקטנה הזו נמלטנו, וכשהצלחנו לשרוד, לשם שבנו. והיינו מאושרים. יעקב שנים בטרם הגעתי אני לעולם ולמשפחה. כל מה 11 , 1901 יעקב נולד בשנת שידוע לי על ילדותו המוקדמת למדתי מהסיפורים. הוא היה ילד שובב ואחותי, כך אני יודע ממנה, נהגה לספוג ממנו הצקות והתגרויות לרוב. כאשר היתה מלינה עליו בפני הוריי, היה אחי מתעצבן וקורא לה צינדלר – מסיתה בגרמנית. מריבות ילדות אלה מעולם לא פגעו ביחסי ההרמוניה והאהבה ששררו ביניהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, למד יעקב בבית ספר תיכון ממלכתי. הוא לא היה מהלמדנים, ולכן לא הועידו לו עתיד אקדמי. מבחינתו, הוא שאף להצלחה כלכלית ופרנסה שתגיע מעיסוקים חופשיים. את שנותיו בבית הספר התיכון בילה בתפקיד השובב הנחמד והאהוב שרק הודות לקסמו האישי, ולא בזכות הישגיו בלימודים, עלה כל שנה כיתה. בימים ההם של מצוקה כלכלית קשה, סבלה הונגריה ממחסור קשה בחומרי הסקה. יעקב, עם החוש העסקי המפותח שלו, זיהה את ההזדמנות הכלכלית הגלומה בעסקיו של אבא. מדי פעם, היה לוקח עגלה קטנה ושני חברים, ממלא שקים בפחם, ומחלק בין הבתים של מוריו. ואיזה מורה יוכל להיוותר אדיש בפני מחווה שכזו?

משה קניג ד״ר | 24

מחנך כיתתו חיבב אותו במיוחד, על אף מעשי הקונדס שלו. ברוח אותם ימים, היתה לו דרך מעט משונה להפגין רגשות של חיבה. בפתיחת שנת הלימודים, בשיעור הראשון, קרא ליעקב להתייצב לפניו על הבמה, וקבל הכיתה כולה, העניק לו סטירה מצלצלת. "תלמידים! שנת הלימודים החלה", הכריז. בכך ביטא המורה את חיבתו לאחי ושיגר אות אזהרה לכל הזוממים על מעשי קונדס חדשים. עם סיום בחינות הבגרות, החל אחי לגלות עניין גובר במין היפה. בהיותו מקורב לחוגים בוהמיינים, חיפש את חברתן של שחקניות תיאטרון מתחילות. תקופה מסוימת היה מאוהב בשחקנית צעירה ולא מוכרת, ואף היו לו מחשבות לשאת אותה לאישה. הוריי התנגדו בתוקף. בעיניהם, אנשי הבוהמה היו נציגים מובהקים של עדת חסרי המוסר בעולם כולו, הודות לחיי המין החופשיים בהם דגלו. יעקב, מבחינתו, דווקא מצא עניין רב בחוג מכריו החדש והמשיך לבלות את ערביו עם אנשי הבוהמה, על פי רוב עד השעות המאוחרות של הלילה. הדבר עורר התנגדות וכעס, במיוחד אצל אימי. בכל פעם שהיה שב הביתה באיחור, ספג אחי מנה נדיבה של נזיפות רועמות מאמא. אבא סבר שמגיע לבנו הצעיר לבלות וליהנות כפי שנהג הוא בנעוריו, אך להביע עמדה חתרנית שכזו בקול רם, לא העז. באחד הלילות חזר אחי מאוחר במיוחד. כשנשמעו צעדיו מהדהדים בבית, ציוותה אמא על אבא לצאת מיד מהחדר ולהעניק לבליין הסורר שתי סטירות לחי. עונשים גופניים לא היו מדרכו של אבי, בוודאי לא כשמדובר בבנו בן העשרים, אבל מאחר שהיה איש של פשרות ולא רצה להתווכח עם רעייתו המורה לו לפעול, קם ויצא לקראת הבן השב הביתה. כעבור רגע קט הדהד בחלל הבית צלילן של שתי סטירות. שנים רבות לאחר האירוע התוודו יעקב ואבא כי אותן סטירות לא ניתנו מעולם. הקולות הרועמים ששמענו בקעו משתי כפות ידיו של אבי שפגשו זו את זו. יעקב יוצא לחיים האמיתיים כדי להתבסס כלכלית, ניסה אחי את מזלו ביוזמות שונות. אחרי שלא הצליח למצוא את מקומו בעסקי התובלה, החל לחפש עתיד בסחר עצי נגרות, מה שהניב כעבור זמן לא רב הצלחה כלכלית מרשימה. עד מהרה רכש יעקב מוניטין בתחום ואלה באו לידי ביטוי ברווחים נאים. כך באו לקצם ימי הבילויים הקלילים. כשפגש יעקב בחורה נאה ורצינית ממשפחה טובה, הוא התאהב בה והחליט לשאת אותה לאישה. הכלה המיועדת היתה בתו של מנהל סניף בנק, מה שהקנה באותם ימים מעמד חברתי רם. למרבה האכזבה, לאחר שנישאו השניים התברר כי מצבה הכלכלי של הכלה לא היה כה רם. אותה עלמה היתה דוברת מספר שפות ונגנית פסנתר, אבל נדוניה לא הביאה איתה. כנראה שזה גורלם של הקניגים; הנישואים שלהם מושתתים תמיד על אהבה בלבד. אך גם ללא

25 | חולם, לוחם, מחנך

נדוניה היתה גיסתי המיועדת מקסימה ושנונה וכולם היו מרוצים.

עם הזמן, התברר שבאמתחתה של האישה ישנה בכל זאת נדוניה מסוימת – התנשאות. גיסתי האמינה שכבתו של בנקאי היא משתייכת למעמד בכיר מזה של בעלה שבא ממשפחה עובדת עם אבא מוביל. יחסה המתנשא היה לנו לזרא והוביל להתקררות היחסים איתה. ביקוריה אצלנו היו נדירים מאוד, ואירעו בעיקר בחגים. האינטראקציה עם משפחתה היתה נדירה עד נעדרת. מכל המשפחה, רק אני זכיתי להערכתה רבת החסד, בזכות תואר הדוקטור, שכנראה היה נעלה בעיניה ממעמדו של אביה מנהל הבנק. למרות פערים אלה, שמר יעקב אמונים למשפחה ונשאר בקשר קרוב איתנו, לרבות ביקורים תכופים בביתנו. באותם ימים הוא היה כבר מבוסס כלכלית, ובכל ביקור שכזה היה משלשל לכיסה של אמא סכומי כסף נאים, תוך שהוא מתבדח כי הוא תומך באישה ענייה. אמא, כמובן היתה גאה בבנה האוהב והנדיב. חזרה לחיק המשפחה? הניגודים והחיכוכים שהתגלו בשנים הראשונות של הנישואים הלכו והחריפו עד לבלי נשוא, עד שביום בהיר אחד הגיע יעקב אלינו עם מטלטליו והכריז על שובו לחיק המשפחה. אנחנו, כמובן, קיבלנו אותו בזרועות פתוחות. אם לא די היה בשבר שחל בנישואיו, יעקב סבל באותה תקופה גם ממשבר בעסקים. אני הייתי עדיין סטודנט והמפעל המשפחתי כבר נמכר. כל פרנסתנו התבססה באותם ימים על השעורים הפרטיים שאני נתתי לתלמידי הסביבה. יחסיי עם יעקב היו תמיד מצוינים. הוא אהב אותי ואני הערצתי אותו, חרף חיבתו להקנטות שלא נמוגה גם בבגרותו. כשחזר הביתה אחר הפרידה מאשתו, חלקנו את חדרי – כלומר הסלון – בדירתנו הקטנטנה. על אף החיבה הגדולה והאהבה ההדדית, הצפיפות והמחסור בפרטיות הולידו מדי פעם תקריות בלתי חביבות. בוקר אחד, ואני אז כבן עשרים, הגענו לחילופי דברים קשים. הוא, שהיה מובטל ועתותיו בידיו, שכב עדיין במיטתו, ואני התארגנתי לצאת ללימודים. הוויכוח בינינו התלהט, עד שהגיעה האמירה שהקפיצה אותי; "אתה אוכל לחם חסד בבית הזה", אמר יעקב. חמתי בערה בי. באופיי הייתי שקט, אך האמירה הזאת פגעה בי מאוד, בעיקר לנוכח העובדה שעול פרנסת כל המשפחה, כולל אחי המובטל, היה על כתפיי. התגובה שלי לא אחרה לבוא. הנעל שהיתה בידי והתכוונתי בדיוק לנעול, שינתה באחת את מסלולה ועפה לעברו. כמובן שמיד לאחר שיגור הנעל חשתי חרטה על הפעולה האימפולסיבית, אך גם תקרית זו לא פגעה ביחסים החמים ששררו בינינו. יעקב אהב אותי והיה גאה בי על ההשכלה האקדמית שרכשתי. כשקיבלתי את ההסמכה לרבנות קרא לי 'רבה', בעגה האידישאית.

משה קניג ד״ר | 26

לא חלף זמן רב מאז חזר לביתנו, ויעקב בישר שהוא והפרודה פתחו בהליכי גירושין. איש בבית לא התאבל על הידיעה, והוריי אף פיתחו תקוות מחודשות שבנם היפה ימצא לו כלה עשירה יותר. תקוות אלה לא נותרו בגדר הרהורים בלבד ועברו חיש קל למישור המעשי. מועמדת ראויה בעיניהם של הוריי, היתה בהיכון כבר שנים רבות. היתה זו בתם של חברים עשירים שטיפחו, ביחד עם הוריי, תוכנית לנישואי הצעירים. הבת מבחינתה, היתה לגמרי בעניין, ומאוהבת לחלוטין באחי. לצערה, אהבה זו לא היתה הדדית. אותה עלמה הגיעה לפני שנים מספר לבקר את בתה שחיה בישראל. כמובן שכבר לא היתה עלמה, אלא אלמנה בת שמונים, אך היא ביקשה לראות אותי. נסעתי לבקר אותה אצל בתה ושמחת הפגישה היתה גדולה, עבור שנינו. מים רבים לא יכבו את האהבה חלפו שבועות, אולי חודשים, מהגירושים כשגילינו שאחי וגרושתו התחילו להיפגש שוב ואף שוקלים להינשא בשנית. לא אוכל לומר שהשמחה במעוננו היתה רבה, אך כעבור זמן ארז אחי את מטלטליו וחזר אל אשתו. פרק ב' בחיי נישואיהם עלה יפה. הפריחה של האהבה המחודשת לוותה גם בשגשוג בעסקים. אחי מצא שותף שהעניק לו אפשרויות עסקיות גדולות. לשותף היה מעמד רם בקהילה והיו לו מהלכים אצל השלטון. הוא היה מתנשא ובלתי חביב בעליל, ודרש מאחי לכנותו 'הוד מעלתו', אך העסקים פרחו. חל המפנה הטרגי; הגרמנים נטלו לידיהם את השלטון 1944 בחודש מרס בהונגריה. אמנם חוקי האפליה והגבלת פעולתם של היהודים החלו לבצבץ כבר , אבל השותף המיוחס, הלא הוא 'הוד מעלתו', הצליח לסלק את כל ההגבלות 1938 ב מדרכו של יעקב. כך למשל, קיבל אחי פטור מנשיאת הטלאי הצהוב, וכשהיהודים אולצו לעבור לבתי גטו, הוא ואשתו יכולים היו להישאר בביתם ללא הגבלה בתנועתם. יום אחד הוזמן יעקב להר שווב, למטה העליון של הגסטפו בהונגריה. איש לא ידע מדוע התעניין הגסטפו באחי. מבין המוזמנים למטה, חזרו לביתם בודדים בני מזל בלבד. כל המשפחה היתה דרוכה וחרדה. הגנתו של השותף המיוחס ליוותה את יעקב גם באירוע זה והוא חזר בשלום לביתו. באוקטובר עלתה הממשלה ההונגרית הנאצית הקיצונית לשלטון 15 ב- וביטלה את כל השחרורים מנשיאת הטלאי הצהוב. יעקב ואשתו נאלצו לצאת מהבית הנוצרי ואני סייעתי להם לקבל חדר בצירות השוויצרית. לשיברון לבנו, השהות בחסות הבית המוגן לא הצילה את חייו של יעקב. ידם הארוכה והאכזרית של הנאצים השיגה אותו גם שם. סיפורו הטראגי יסופר בפרק "השנה הקשה בחיי".

27 | חולם, לוחם, מחנך

יולישקה

. על ילדותה ונעוריה ידוע לי מעט מאד. 1897 אחותי יולישקה נולדה במרס אני יודע שלמדה בכיתות היסוד בבית הספר האזרחי ובבית הספר היהודי של הקהילה. היא היתה דתיה ונהגה להתפלל בבית בשבתות ובחגים, אבל כמו הוריי, בבית הכנסת ביקרה רק בימים הנוראים. כבר בימי נעוריה היתה יולישקה מעורה במשק הבית. כשאמא היתה יוצאת לעבודה במפעל התובלה, לקחה אחותי את המושכות לידיה וניהלה את העניינים בביתנו. בהיותי עדיין ילד קטן, נטלה יולישקה על עצמה חלק נכבד גם בחינוכי. בחברת אחותי ביליתי שעות רבות יותר מאשר עם אימי, ואף נהגתי לכנות אותה "אימא קטנה". היא היתה משכילה מאימי ומצאה דרכי נועם בחינוכי. כך היה, למשל, באותה שנה בה הייתי מדלג ממחלת ילדים אחת לשנייה עד שרזיתי ונחלשתי. המטרה המשפחתית היתה לגרום לי להשמין. משימה זו לא היתה עניין של מה בכך, מאחר שהייתי בררן באוכל. אחותי מצאה את הדרך לשבור את סירובי. כאשר מיאנתי לאכול דייסת ירקות, למשל, היתה משכנעת אותי שפעם זה היה המאכל האהוב עליי ואני הלכתי שולל אחר תרמיותיה ואכלתי את מה שדרשה, גם כשהמנה המוצעת לא ערבה לחכי. כשהרופא הורה כי עליי לצאת לטיולים רבים באוויר הצח, נטיתי לפעמים להתעצל. גם אז מצאה יולישקה שלל דרכים יצירתיות לגרור אותי מן הבית; "אתה יודע שכבר אין מים באגם הגן העירוני? רוקנו אותו לקראת החורף...", אמרה לי יום אחד. "מה פתאום", עניתי, "בטוחני שיש בו עדיין מים". יולישקה הציעה לי להתערב על סכום כספי אותו חפצתי להרוויח ואני מיהרתי לצאת איתה לטיול, לראות מי צודק. אהבה ושברון לב הופיע אצלנו סגן צעיר, יפה ותמיר. הוא היה מקסים ושובה לב 1917 בשנת במדי הצבא ההונגרי, ואנו, כמו אחותי, התאהבנו בו מידית. כשביקש את ידה של יולישקה, אבי נאות לבקשה בשמחה. החופה נערכה בבית ברוב פאר והזוג הצעיר גר איתנו. אני קינאתי מעט בסגן שאילץ אותי לחלוק באהבת אחותי, אך עד מהרה התרצתי, שכן הוא שבה גם את לבי. גבתה 1918 הנישואים המאושרים לא האריכו ימים. מגפת השפעת של חורף אלפי קורבנות, וביניהם גם בעלה האהוב של אחותי. לאחר האירוע הטראומתי, ואולי בעקבותיו, יולישקה ההרה עברה הפלה. אם כל זה לא היה קשה דיו, אבי היה חולה מאד, ואף אני הייתי מרותק למיטתי בגלל אחת ממחלות הילדות שלי. היו אלה ימים קשים ועצובים מאד.

משה קניג ד״ר | 28

יולישקה שבורת הלב לא מצאה נחמה. את רוב שעות היום בילתה כשהיא מכונסת בתוך עצמה ובוכה. הדודניות שלנו שהיו גם חברותיה, היו באות להסיח את דעתה מכאבה. אחת מהן, שהיתה חברתה הטובה ביותר, באה לגור אצלנו וישנה איתה במיטה שהתייתמה מהבעל המנוח. לאחר תקופה מסוימת, כאשר חזרה בת דודי לביתה, הופקדתי אני על משימת הפגת בדידותה של אחותי. כך נטשתי את מיטת ילדותי ועברתי לישון במיטה ליד יולישקה העצובה. שנים רבות אחר כך עוד הייתי דייר משנה בחדר השינה שלה. בני ובנות הדודים הנפלאים שלנו היו מבקרים אותה תכופות, מנסים לשלוף אותה מתוך עצמה ולהפיג את תוגתה ואבלה. אט אט החלו הזמן והמשפחה להסב מזור מסוים לנפשה הדואבת, אך גם אז מיאנה האלמנה המתגעגעת לפגוש מחזרים. יולישקה הצהירה שוב ושוב שלא תינשא בשנית, כי לעולם לא תשכח את בעלה. אחרי תקופה קשה של אבל החלה עליזותן של דודניותינו להשפיע על האווירה בבית. מורה לריקוד שהוזמן אלינו לימד את כולם את הריקודים היפים של אותם הימים. כך הפך הסלון שלנו לאולם ריקודים, כשעוזר המורה פורט על הפסנתר ומפליא בנעימותיו. כולם חוללו על פי הקצב והעליצות שבה אל סלוננו. עם התאוששותה של יולישקה, נכנסו הוריי לתפקיד השדכנים המסורים. בביתנו החלו מבקרים בחורים צעירים וארוחות נערכו לכבוד המועמדים. אלה נאלצו לעמוד במבחנים קפדניים של כולנו, ובמיוחד לעבור את הביקורת הבלתי מתפשרת של אחותי. היו כאלה שנדחו על הסף, ואחרים עברו תהליך מיון שארך שבועות ואף חודשים. גם כשחשבנו שהנה, עוד מעט תהיה חתונה, גילינו שוב ושוב שעוד מועמד הודח בשל פגם כלשהו שהתגלה אצלו לפתע. תפקידי בכוח עת התייצבו המועמדים לראיונות הקבלה, היה להביא את הליקרים מחדרה של אחותי. את האחריות הזה אהבתי במיוחד; מאחר שהוריי לא הרשו לי לשתות משקאות חריפים, השהייה לבדי עם הבקבוקים כללה גם לגימות מתוקות של ליקרים גנובים. תפקיד נוסף היה לי בעת ההיא – השתתפות בהערכת המועמדים. היו כאלה שלא חפצתי בהם למעמד הגיס המיועד, ואחרים דווקא נשאו חן בעיניי. כל זה לא השפיע כמובן על אחותי. היא מצאה סיבה לדחות את כולם, כי עדיין לא השלימה עם רעיון הנישואים מחדש. המרוץ ללבה של אחותי ארך זמן רב, עד שהגיע קלמן, המועמד שהפך ברבות הימים לגיסי השני. קלמן היה בחור יפה, שבמלחמת העולם הראשונה נפל כחייל בשבי הרוסים. אחרי חמש שנות שבי בסיביר שוחרר במסגרת הסכם בינלאומי וחזר למולדתו. כשיולישקה הכירה אותו, הוא עבד כמנהל חשבונות חסכן ורציני, אם כי לא חריף במיוחד. זיקתו למסורת היתה אדוקה יותר מזו שהיתה נהוגה בביתנו. יולישקה וקלמן החלו לחוש משיכה הדדית והקשר ביניהם התהדק. אהבה לוהטת לא היתה ביניהם, אך נוצרה חיבה מספקת כדי לחשוב על חתונה.

29 | חולם, לוחם, מחנך

לקראת הנישואים, סוכם כי קלמן יעזוב את עבודתו וייכנס למפעל התובלה כשותף. כחלק מהתוכנית, יכולה היתה אימי להשתחרר מעבודתה ולחזור לנהל את משק הבית. קלמן הפקיד בידי אבי את כל חסכונותיו שהסתכמו בלא מעט כסף, ובכך קנה באופן חלקי את השותפות בעסק, אם כי זו ניתנה לו גם כנדוניה. אחרי הנישואים הצטרף הזוג הצעיר אל יושבי ביתנו. אני נאלצתי לפנות את חדרה היפה של אחותי ולחלוק שוב את חדר השינה עם הוריי, למרות שכבר הייתי בגיל ההתבגרות. קשיים בזוגיות לא עבר זמן רב ויולישקה החלה לחוות קשיים משמעותיים בנישואיה. במצב זה, ברור היה כי החתימה על הסכם השותפות היתה טעות. קלמן הבין עד מהרה כי שם את חסכונותיו על קרן הצבי והשקעתו לא תוציא את המפעל מהמשבר. הקשיים והמצוקה הכלכלית ערערו אותו והגבירו אצלו את הנטייה לאימפולסיביות ומזג רע. ביתנו, שהיה עד אז שקט ושלו, הפך לגיהינום קטן. המריבות הקולניות הוציאו גם אותי משלוותי ואף אני הפכתי לעצבני ומתוח. בוויכוחים הסוערים, נהגה אחותי להתייצב לצד ההורים, מה שהעלה את חמתו של קלמן אף יותר. כשבאחת המריבות איים על יולישקה שישבור את עצמותיה, הרגשתי שכאן נחצה הקו האדום. נעמדתי מולו ואמרתי בטון מאיים: "את זה הייתי רוצה לראות". הייתי נחוש להשיב לו מכות, אם אך יעז להרים יד על אחותי. הייתי גבוה ממנו וחזק. לא פחדתי ממנו. אימי התערבה והפרידה בינינו בטרם הגיעו הדברים למהלומות. כדי להחזיר את השלווה והמנוחה לבית, הוחלט על הפרדת כוחות ויציאתו של גיסי מהמפעל. סוכם כי כספו יושב לו, ולשם כך נמכרו שתי מרכבות וארבעה סוסים. עכשיו יכול היה קלמן לצאת לדרך חדשה. הוא קנה פרות והקים מחלבה למכירת חלב טרי. מודעות למחלות האפשריות הטמונות בחלב שנובע ישירות מהעטינים לא היתה אז, ולחלב הטרי יצאו בימים ההם מוניטין כמוצר טוב ובריא יותר מזה המפוסטר של המחלבות הגדולות. 'אמא קטנה' הופכת לאמא בעצמה כעבור מספר חודשי נישואים נוכחתי לדעת, הלכה למעשה, שההסברה המינית שקיבלתי כמה שנים קודם מבת השכנים אכן היתה נכונה: הילדים באמת יוצאים מבטן אימם. בטנה של אחותי החלה להתעגל ואני הבנתי שהמשפחה עומדת בפני התרחבות. יום אחד נמלא הבית תכונה והתרגשות. עוזרות הבית התרוצצו והרתיחו

משה קניג ד״ר | 30

מים, ויולישקה לא יצאה מפתח חדרה על אף המהומה הגדולה. לפתע אמרה אמא: "פליקה! לך לבקר אצל בני הדודים שלך ואל תחזור הביתה לפני שירד הערב". ברצון נעניתי לבקשה. אהבתי את דודתי מרי ואת שלושת בניה הצעירים ממני, וחברתם תמיד נעמה לי. זולי, הבכור, היה חברי הטוב. כשהגעתי לביתם אחרי סיבוב בעיר, באה לקראתי דודה מרי בהתרגשות גדולה, ואני הבנתי מיד. "מה נולד ליולישקה?", שאלתי והיא הביטה בי מופתעת. כנראה שגם היא, כמו אמא, האמינה שאין לי כל מושג באשר להתרחשויות, ושבטנה הגדולה של אחותי לא היוותה רמז מספיק לעתיד לבוא. אני מצדי שמחתי על מעמדי החדש כדוד, ואהבתי עד מאד את מרתה התינוקת ואת הילדה המתוקה שצמחה להיות. מרתה נולדה מרתה, בתם היחידה של יולישקה וקלמן בעלה. 1926 בשנת עד היום איני יודע מדוע לא היו למרתה אחים ואחיות. מעולם לא דיברתי על כך עם אחותי. אני יכול לשער שהעבודה התובענית במחלבה וסירובו העיקש של קלמן לשלם לעובדים חיצוניים, לא הותירו בידיה של יולישקה זמן להרחיב את המשפחה ולגדל ילדים. קשה לומר האם היתה מרתה ילדה מאושרת. כל עוד גדלה אצלנו, הורעפו עליה חום ואהבה. בביתנו היה לה סבא משעשע, סבתא אוהבת ושני דודים – אחי ואני - שהיו כרוכים אחריה. איני זוכר הרבה מתקופה זו, אך אני בטוח למדי כי שנות בית הספר היסודי חלפו עליה ללא קשיים. היא היתה יפה ומתוקה מאוד, שופעת ביטחון עצמי ותמיד ידעה לשעשע את עצמה. גם כשעברו מרתה והוריה לדירה שלהם, בילתה אחייניתי את מרבית שעות אחר הצהרים אצלנו. מאחר שגרנו בסמיכות, היה זה אך טבעי עבורה לחפש אצלנו חברה ומפלט מהבית הריק או מהמתח שהשרו ההורים הכורעים תחת נטל עבודתם. אחרי שסיימה את ארבע הכיתות של בית הספר היסודי, עברה מרתה לגימנסיה היהודית. באותם ימים עזבו הוריה את העיר ועברו לביתם הכפרי כדי להקים חזיריה. המרחק הגיאוגרפי הגדול נתן את אותותיו, והמפגשים בינינו הפכו לנדירים יותר. מרתה נאלצה לבלות את שעות אחר הצהרים וסופי השבוע בביתה באווירה הקודרת שהולידו בעיות הקיום הקשות. אין בי כל ספק כי תקופה זו חוללה בנפשה תמורות מרחיקות לכת. כשקלמן פשט את הרגל, חזרה מרתה לגור איתנו. היא היתה אז בכיתות הגבוהות של הגימנסיה, וכבר לא אותה ילדה שלווה. עצביה היו מתוחים וגישתה לחיים נצבעה בשחור. וגם אז, על אף השינוי שעברה, היא עדיין אהבה לצחוק וקל

31 | חולם, לוחם, מחנך

היה לגרום לה עליצות. מי שהצליחה יותר מכולם לשמח את לבה היתה מרים. מרגע שהפכה חלק ממשפחתנו, היו השתיים מבלות יחדיו לא מעט, וכשהייתי עסוק, היו יוצאות בצוותא לקולנוע. , שנתה האחרונה של מרתה בבית הספר, חווינו על בשרנו את 1944 בקיץ האימה והדאגה ממוראות השלטון הנאצי. כולנו אימצנו הלך רוח פסימי לגבי העתיד, אך מרתה הגדילה לעשות כשסירבה לגשת לבחינות הבגרות; כולנו נמות בלאו הכי, הסבירה לנו, ולכן אין כל טעם בטרחה מעין זו. מרים לא ויתרה. על אפה וחמתה של העלמה הסרבנית, לקחה אותה אשתי לבית הספר. הגישה הלא דמוקרטית הוכיחה את עצמה. מרתה עמדה בהצלחה בכל הבחינות. כשהכל סער סביב, ורגע לפני שהנאצים החלו לגייס נשים לכריית חפירות מגן, חילצתי את מרתה ויולישקה והעברתי אותן לצירות השוויצרית. זמן קצר אחרי צאתן מהבית התייצבו בבניין המגייסים החמושים שלקחו את הנשים הצעירות למחנות בפרוורי העיר. התמונה של אחותי ובתה בשערי הצירות השוויצרית תיוותר חרותה בזיכרוני לנצח. מרים ואני עמדנו שם, מתוחים ומקווים שהשוטר שדאגתי לשחד יום קודם יקיים את הבטחתו ויביא אותן אלינו. כשבית הזכוכית התמלא עד אפס מקום ופתחנו צירות חדשה, הוסכם שהרפרנטים העוברים למקום החדש יוכלו לקחת אתם לא יותר משני בני משפחה. אני לקחתי את מרים ומרתה, ויולישקה נשארה עם קלמן בבית הזכוכית. בצירות החדשה היה חדר גדול בו התגוררו חברי תנועות נוער, בנים ובנות יחדיו. מרתה, שהיתה בת גילם, החליטה להצטרף אליהם. בימים הקשים שהעברנו בצירות, הפכו הפגישות עם מרתה לנדירות ביותר. על אף שגרנו באותו הבית, ובאותה קומה, מרתה העדיפה לבלות עם חבריה. גם כשנפגשנו לעתים רחוקות, היא מיעטה לשתף אותנו במתרחש בחדר הצעירים. עם תום המלחמה, שבנו הביתה. מרתה בחרה להישאר עם חבריה. בראשית , הגיעה לביקור אצלנו ובפיה שתי בשורות מרעישות: יש לה חבר והם מתכננים 1945 לעשות עלייה. הוריה לא התנגדו, אך דרשו שלפני היציאה לארץ ייערך טקס נישואים. יולישקה וקלמן לא הסכימו לקבל את האפשרות שבתם תחיה עם גבר בלי כתובה, אך הזוג הצעיר לא שש לשתף פעולה עם דרישה זו. כדי להציל את המצב, הצעתי לערוך בעצמי את החופה והקידושין, הרי טוב שיהיה שימוש כלשהו להסמכתי כרב. ברוח הציונות ששלהבה את מרתה והחתן המיועד, נערך טקס הנישואין בסניף השומר הצעיר. חופה לא היתה, אז הסתפקנו בקידושים. עם קבלת הגושפנקה הדתית, יכולים היו ההורים המודאגים לנשום לרווחה והזוג הנשוי יצא לדרכו ארצה. זמן רב עבר בטרם הגיע, למרבה ההקלה, מכתבה הראשון שנשלח מארץ ישראל.

משה קניג ד״ר | 32

אני והסיגריה עם העשן המדומה

אמא ויולישקה התינוקת

אמא, אבא, יולישקה ויעקב

33 | חולם, לוחם, מחנך

אני עם הוריי, דוד ויוהנה, אחי יעקב ואשתו

אבא, דוד קניג

משה קניג ד״ר | 34

2 פרק טרור אדום, טרור לבן

נטלו הקומוניסטים לידיהם את השלטון בהונגריה לזמן קצר. 1919 בשנת בהתאם לעקרונותיהם, היוזמה הפרטית היתה שורש כל רע ולכן הולאמו כל המפעלים הפרטיים ועברו לבעלות הממשלה. גם מפעלו של אבי הולאם. העגלות והסוסים הפכו להיות רכוש המדינה ולמנהל המפעל התמנה אחד העגלונים. אבי הודר מהניהול ונאסר עליו כליל להתערב בעניינים לא לו – כלומר העסק שהיה עד עתה שלו. ההתקוממות הנמרצת של אימי כנגד המהלך הכוחני נשמעה רק בחדרי חדרים, כי לדבר על כך בריש גלי היה מעשה מסוכן. במשפחה ובחיי היומיום שלנו, מעבר לעניין העקרוני והזעם שעוררו, שינויים אלה לא נתנו אותותיהם; אבי היה מנהל חשבונות מעולה ומצא חיש קל עבודה במקצועו במפעל אחר. בחיים הציבוריים, לעומת זאת, החלו הזמנים משתנים. הקומוניסטים הדפיסו כסף חדש, אך הציבור ההונגרי לא האמין שהשלטון הקומוניסטי יאריך ימים. כולם זלזלו בכסף החדש ועשו ככול יכולתם כדי לבזבזו, בעודם שומרים על הכסף הישן, עד לנפילת המשטר. בעת ההיא זכינו להימנות עם מעמד 'העשירים', בעיקר בשל עקרון היחסיות והעובדה שהשכנים שלנו השתייכו ברובם למעמד הפועלים. הסביבה הפרולטרית הזו העלתה בנו לא פעם חשש. גאוות שכנינו על שלטון הפועלים היתה גדולה, ולא פחות גדולה ממנה היתה שנאתם לבורגנים. באווירה שכזו, יצר המלשינות שגשג ופרח. אם מי מהאזרחים חפץ לטפול על מישהו עלילות שווא, יכול היה לעשות זאת על נקלה, אך להשתחרר מדיבה שכזו, היה קשה ביותר. קץ הקומוניזם אנחנו, שגרנו רחוק ממרכז העיר, היינו נחשפים לחדשות בעיכוב מסוים שהיה תלוי בפרק הזמן הנדרש לעיתונים להגיע אלינו, או לנו להגיע אליהם. כך קרה, שהחדשה המרעישה של כניסת הצבא הרומני להונגריה ונפילת המשטר הקומוניסטי, הגיעה אלינו רק בערבו של אותו יום, כשאחי שב הביתה.

35 | חולם, לוחם, מחנך

יעקב, שהיה בין מתנגדי המשטר הקומוניסטי, החליט שהאירוע החגיגי מצדיק הלצה סוציאליסטית לחלוטין על חשבון דיירי הבית הסמוך, כולם חסידי הקומוניזם. אחרי שסיפר לנו על ההתרחשויות הפוליטיות, הוסיף בקול רם ממנו לא ניתן היה , הקומוניסטים הנלהבים, צריך 8 להתעלם גם בבתים השכנים: "את דיירי בית מספר עכשיו לתלות". השכנים, שגם הם טרם שמעו על חילופי המשטר, זממו להתנקם בכופר. חיש קל יצאו לרחוב, מצאו חייל אדום חמוש, והתלוננו בפניו על אחי הסורר. החייל האדום לא השתהה והגיע אלינו לקחת את הבוגד לתחנת המשטרה הקרובה. על אף שידענו את העובדות, נבהלנו מאד. למעצר שכזה עלול להיות סיום טרגי. אבי התלווה אל יעקב לתחנת המשטרה ואנו נותרנו בבית, חרדים ודואגים. לא חלף זמן רב והשניים שבו הביתה מחויכים. "מה קרה?", תהינו. מסתבר שבתחנת המשטרה כבר התחלף הצוות ומפקד המשטרה הלא קומוניסטי שב לתפקידו. כאשר החייל האדום מסר לידיו את מתנגד המשטר, המפקד עצר את החייל ופרק את נשקו. את אבי ואחי שלח המפקד הביתה אל חיק המשפחה הצוהלת. למוחרת גם מפעל התובלה חזר לבעלותו של אבי. עד מהרה גילינו ששמחתנו היתה מוקדמת. הצבא הרומני הפך את ניצחונו לחגיגה של שוד וביזה בבודפשט. אנחנו למזלנו, לא נפלנו קורבן למעשים אלה בזכות שתי עוזרות הבית שלנו שמוצאן היה מטרנסילבניה. כשהגיעו החיילים הבוזזים לביתנו, יצאה אחת מהן לקראתם וברומנית שוטפת סיפרה להם שכאן ביתה. החיילים שבו על עקבותיהם ואנחנו ניצלנו ממזימתם האכזרית. משטר האימים של הטרור הלבן בתחילתו, היה הטרור הלבן תגובת נגד לטרור האדום. פעילי המשטר האדום נרצחו ללא רחם. בין פעילי מנהיגי המשטר הקומוניסטי היו גם יהודים, ומכאן קצרה האדמירל מילוש הדרך להאשמת היהודים כולם בכינון המשטר הקומוניסטי הבזוי. שמרן ימני, אנטישמי לעילא ולימים עוצר הונגריה במשך למעלה מעשרים שנה, הורטי, לקח חלק פעיל ברדיפתם והריגתם של יהודים רבים שהיו בין קציני הצבא שהתאכסנו במלון בריטניה בבודפשט. במרתפו של המלון עונו והומתו רבים, ויהודים אחרים הותקפו בחוצות העיר. העוינות הלכה וגברה. במערכת החינוך ההונגרית של אותם ימים, ילדים ובני נוער יהודים היוו מיעוט וכתוצאה - סבלו מאנטישמיות וספגו פגיעות לא מעטות. הכינוי "יהודי מסריח" היה שגור בפי כל וקטטות התלהטו בבתי הספר וברחובות. האיום הקיומי על חיי הילדים הביא לכך שברחבי הונגריה החלו קמים בתי ספר יהודיים. הממשל הכיר בקיומם של מוסדות חינוך אלה, וללימודי הדת ניתן בהם מקום

משה קניג ד״ר | 36

של כבוד. גם הורים שהדת לא היתה בראש מעייניהם שלחו את ילדיהם לבתי הספר של הקהילות כדי להגן עליהם מפני האנטישמיות המשתוללת. בהתאמה לחיי הקהילה שלנו ובניגוד למקובל בסביבתנו, מסגרות החינוך היהודיות היו בתקופה זו סגורות בשבת, וביום ראשון למדנו כרגיל. עד היום צרוב בי טעמה המריר של חווית היציאה לבית הספר והליכה בראש חוצות עם תיק בית ספר על הגב ביום השבתון. התחושה הצורמת היתה מועצמת בשעה שהייתי חולף ליד הכנסייה השכונתית עמוסת המתפללים. ככה התחלפו הצבעים בחיינו, ומשלטון אכזרי אדום, סבלנו מעולו של שלטון ערל לב לבן.

37 | חולם, לוחם, מחנך

3 פרק זיכרונות ראשונים על המין היפה

יחסיי עם המין היפה, ועם המין בכלל, הושפעו רבות מהסביבה בה גדלתי. בהיותי הילד הצעיר במשפחה, יצא כך שבשנותיי הראשונות לא נחשפתי לנשים הרות או ללידת תינוקות חדשים. שלושת בני דודיי הצעירים ממני נולדו עוד בטרם הגעתי לגיל שלוש, ועבורי האגדה על החסידה הנושאת במקורה את העוללים - היתה מציאות. בימים ההם, איש לא חשב שמוטב לא להלין ילד בחדר השינה של ההורים. הוריי סברו, בצדק, ששנתי עמוקה דיה מכדי שאבחין בנעשה בחסות החשיכה. ואכן, בשנים הארוכות בהן ישנתי בחדרם לא הרהרתי מעולם בפשר החריקות שהגיעו מהמיטה של אבא ואמא. אף פעם גם לא הוטרדתי לשמע אבי המתנשף כאילו פרץ לפתע באמצע הלילה בפעילות ספורטיבית. רק אחרי שנים לא מעטות של אמונה עיוורת בסיפור החסידה, זכיתי לקבל שיעור בחינוך מיני. האורווה שלנו. מקום השיעור המאולתר: באחד הימים עשה הטבע את שלו והפרה ההריונית שלנו המליטה. נסיבות המקרה: כשהגענו לאורווה (רפת מיוחדת לפרה היחידה לא היתה לנו), התבוננתי בהשתאות ביצור שנולד. אילוש, שהבחינה בסקרנות שעלתה בי, שאלה אם אני יודע איך נולד העגל. הייתי במבוכה. התמונה של חסידה ענוגה נושאת במקורה הדקיק עגל שמנמן נראתה לפתע מופרכת, אפילו בעיניים תמימות כשלי. "הוא יצא מבטן הפרה", מיהרה אילוש להסביר כשהבחינה במבוכתי הדוממת. הבטתי בה, מתקשה להאמין בהסבר המוזר הזה. אילוש עמדה על שלה ואף הוסיפה שאותו סידור תקף גם עבורנו, בני האדם. התוספת הזו, לא רק שלא שכנעה אותי, אלא אף הגבירה את פקפוקי אל מול דבריה. אילוש הבינה שכאן נדרשת הסברה יסודית יותר. כך זכיתי לתיאור מפורט כיצד הגברים מסייעים לאישה ולטבע לייצר תינוקות בבטן אימם. הסיפור נשמע לי מוזר ומגעיל, אבל אט אט החילותי להשתכנע. יכול להיות שתינוקות באמת נוצרים בבטן? , בתו של העגלון, שהיתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. המורה: אילוש

משה קניג ד״ר | 38

מתיאוריה למעשה

אילוש סיימה עם החלק התיאורטי בשיעור ומיד הציעה שנעבור להתנסות והדגמות. "בוא נשחק באבא ואמא", אמרה לי מורתי המסורה ואני, תלמיד שקדן, הסכמתי כמובן. עברנו למתבן. אילוש נשכבה על חבילת תבן והחלה מחלקת לי הוראות הפעלה מדויקות. אחרי שביצעתי את חלקי בהדגמה, ביקשה המורה שאתן לה סלק שהיה במקום עבור הבהמות. כשקיבלה את הירק, זרקה אותו בשאט נפש. "התינוק מת, צריך לעשות חדש", פסקה בהחלטיות. מאחר שגם אני וגם מדריכתי הנמרצת היינו צעירים מדי ובלתי בשלים בעליל, השיעור הראשון בחינוך מיני לא הסב לי כל הנאה. מזל שלא היה לי כל עניין בניסיון לייצר תינוק-סלק נוסף. אם לא כן, על פי שיטת הלימוד של אילוש, היינו נאלצים לפתוח פס ייצור של תינוקות. . כשהפכה מילדה תמימה 17 גישתי השתנתה לחלוטין כשלאילוש מלאו לעלמה יפהפייה ונשית, שנינו כבר בשלנו לחלוטין לנהל חיי מין תוססים. כמתבגר בן , ניצלתי כל הזדמנות לגעת בה, אך לייצר הזדמנויות להיות איתה לבד לא הצלחתי 14 ולא היה לי אומץ להציע לה לשחק שוב באבא-אמא. על בנים ועל בנות הייתי ילד יפה, אך למרות הקבלות שהיו לי מסביבתי על עובדה זו, לא הייתי מעולם גאוותן. את הערצת הבנות כלפי לא ממש הבנתי, וכששמעתי שאחת הבנות אמרה לחברותיה שהיא מאוהבת בעיניי הכחולות, נעלבתי וניתקתי עימה קשר. האמת ההיסטורית חייבת להיאמר; שנים מספר אחרי המקרה התחלתי אני להרגיש משיכה כלפיה, אבל אז היא כבר לא שמה לב אליי. כללו חיי החברה שלי משחק משותף עם בנים ובנות ללא 12 עד שמלאו לי הבחנה ביניהם. המפגש עם בנות היה טבעי ולא היו אפליות מגדריות. ועדיין, התהייה מה זה הדבר הזה שנקרא "בת", ריחפה מעל, אפופת מסתורין וסקרנות. השאיפה לחקור את הנושא שפעמה בתוכנו באה לסיפוק מסוים באחד מימי הקיץ, בהיותי בן עשר. באותו יום, אף אחד מחבריי הקבועים לא הגיעו אליי, מלבד שתי ילדות. שתיהן היו בנות גילי, אך כיאה לבנות, הרבה יותר מפותחות מנטלית וגופנית. כשדנו בשאלה במה נשחק, הציעה אחת מהן שכל אחד מאתנו יחשוף את מה שחבוי אצלו מתחת לחצאית, או בתוך המכנסיים. כולנו הסכמנו. אבל איפה אפשר לעשות דברים אסורים כאלה? כמובן הרחק מעיניהם הבוחנות של המבוגרים. זו לא היתה

39 | חולם, לוחם, מחנך

בעיה. החצר שלנו שפעה פינות מסתור וצריך היה רק לבחור. הבנות לא התלבטו וההחלטה נפלה בהסכמה מלאה: ניכנס יחדיו למרכבה החורפית שעמדה סגורה וללא שימוש בתקופת הקיץ. בחסותם המגנה של הווילונות המוגפים, החלטנו לערוך הגרלה שתקבע מי יהיה הראשון לחשוף את אזור חלציו; אף קבענו כלל שכל אחד מאיתנו רשאי וזכאי לנגוע באזורים שנחשפו. לפני שהחלה התצוגה, נשאנו שבועה לקיים את חלקנו במופע, מבלי שתעמוד לנו הזכות להתחרט. אחרי שהוסדרו העניינים הפורמליים, החל מסע הגילוי. כל אחת מהבנות נשכבה בתורה על מושב הכרכרה, הרימה את חצאיתה והסירה את התחתונים. מתוקף ההסכם, קיבלנו גישה חופשית לנגיעות ומישושים בשטחים המשוחררים. זה יישמע אולי מוזר, אך תצוגת התכלית של הבנות לא הותירה בי רושם מיוחד. בגילי המתקדם דאז ראיתי כבר לא פעם תינוקות עירומים וערוותן של בנות העשר לא היתה שונה. גם הנגיעה לא עוררה בי התרגשות. המיצג שלי, לעומת זאת, דווקא ריגש את הבנות ועורר אצלן פרצי צחוק. נעלבתי עד עמקי נשמתי. מה כל כך מצחיק פה? רק כשבגרתי הבנתי; חברותיי הלא היו יהודיות, מעולם לא נתקלו בפין יהודי כשר ונימול. לפתחו של גיל הבגרות המינית הגעתי תמים וחסר כל ידע בנושא - בגוף ובנפש. מאחר שהוריי, כמקובל באותם ימים, מעולם לא דיברו איתי על הנושא, לא הבנתי את השינויים המתרחשים בגופי ולא ידעתי לפרש את התשוקות שהחלו נעורות בי. ; אחד מחבריי 13 חווית הריגוש הראשונה, שלא הבנתי אז את פשרה, אירעה לי בגיל שהיה צעיר ממני, הציע לי לשחק בחולה-ורופא. בתור החולה, היה עליי לשכב על הספה. חברי, בתפקיד הרופא, היה צריך כמובן לבדוק אותי. בהתחלה השתעממתי. מה לי ולבדיקות הללו. אולם כשהוא תחב את ידו מתחת למכנסיי הקצרים, נשטפתי בגל של עונג ותחושה נעימה שלא הכרתי עד לאותו היום. הבדיקה המשיכה והרופא התמים, שלא במתכוון, נגע באיבר מיני. שוב הוצפתי בתחושות לא מוכרות, והרטיבות שהחלה מתפשטת במכנסיי הביכה אותי. לא הבנתי מה זה הדבר שמתחזה לפיפי. גם חברי הצעיר לא הבין מה קורה שם, ונזף בי על ההשתנה באמצע הבדיקה. אני מתבגר והעניין שלי במין היפה - גובר הכמיהה לחברת הבנות היתה במשך שנים רבות תמימה ואפלטונית. תאווה לא היתה שם - לא למגע גופני, ואפילו לא לנשיקה או חיבוק. המשיכה התבטאה ברצון להימצא בחברתה של בת מסוימת, לטייל אתה, לשוחח אתה, לזכות בהערכתה ותו לא. שנים. היא היתה צעירה ממני 12 האהבה הראשונה שלי הנצה כשמלאו לי בשנה, ובהיותה קרובת משפחה, הצטלבו דרכינו באחד מהמפגשים המשפחתיים. כשראיתי אותה בפעם הראשונה, התפעמתי מיופייה. השהות בחברתה באותו יום