ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

23 | חולם, לוחם, מחנך

הוא נקלע לקשיים כלכלים בעצמו, הפך המצב לבלתי נסבל. למען שלוות נפשם של הוריי החולים קיבלתי החלטה לוותר על השותפות הזו ולחפש מגורים נפרדים, ושלווים. במרכז העיר מצאתי דירה יפה ונוחה, אם כי יקרה. למרות העלויות הגבוהות, עברנו לגור בה. כעבור חודשים מספר נאלצנו להודות שאין אנו עומדים בתשלומים הגבוהים של שכר הדירה. ושוב נאלצתי למגינת לבי לחפש דירה זולה יותר. בצר לנו היה עלינו להתפשר. מצאתי דירה קטנה וחשוכה עם חלונות שפנו לחצר אחורית ומנעו מאור היום להיכנס פנימה. הוריי קיבלו חדר שינה קטנטן, ואני ישנתי בחלל קטן לא פחות, ששימש כחדר אוכל במהלך היום. בנוסף, היו לנו מזווה ומטבח קטן, בו הוצבה מיטה מתקפלת עבור העוזרת שישנה שם. כאמור, היתה זו דירה קטנה וצפופה, אבל התנחמנו בחדרי האמבטיה והשירותים המודרניים. אותה דירה שימשה כמעוננו למשך שנים רבות ומאושרות, וזיכרונות רבים קשורים אליה. היו שם ימים של שמחה, התפתחות מקצועית ושגשוג בדרכי. בדירה זו התחילה גם דרכי המשותפת עם מרים, אהבת חיי, שעברה לגור בבית הקטן איתי ועם הוריי. מטבע הדברים, גם מאורעות עצובים פקדו אותנו בימי מגורינו בבית זה. שם נפטרו אבי ואימי, ושם גרנו בזמן השואה. מהדירה הקטנה הזו נמלטנו, וכשהצלחנו לשרוד, לשם שבנו. והיינו מאושרים. יעקב שנים בטרם הגעתי אני לעולם ולמשפחה. כל מה 11 , 1901 יעקב נולד בשנת שידוע לי על ילדותו המוקדמת למדתי מהסיפורים. הוא היה ילד שובב ואחותי, כך אני יודע ממנה, נהגה לספוג ממנו הצקות והתגרויות לרוב. כאשר היתה מלינה עליו בפני הוריי, היה אחי מתעצבן וקורא לה צינדלר – מסיתה בגרמנית. מריבות ילדות אלה מעולם לא פגעו ביחסי ההרמוניה והאהבה ששררו ביניהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, למד יעקב בבית ספר תיכון ממלכתי. הוא לא היה מהלמדנים, ולכן לא הועידו לו עתיד אקדמי. מבחינתו, הוא שאף להצלחה כלכלית ופרנסה שתגיע מעיסוקים חופשיים. את שנותיו בבית הספר התיכון בילה בתפקיד השובב הנחמד והאהוב שרק הודות לקסמו האישי, ולא בזכות הישגיו בלימודים, עלה כל שנה כיתה. בימים ההם של מצוקה כלכלית קשה, סבלה הונגריה ממחסור קשה בחומרי הסקה. יעקב, עם החוש העסקי המפותח שלו, זיהה את ההזדמנות הכלכלית הגלומה בעסקיו של אבא. מדי פעם, היה לוקח עגלה קטנה ושני חברים, ממלא שקים בפחם, ומחלק בין הבתים של מוריו. ואיזה מורה יוכל להיוותר אדיש בפני מחווה שכזו?