ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

משה קניג ד״ר | 46

בינינו לא הספקנו מעולם להעמיק. האב חולה הסוכרת לקה כעבור זמן קצר בהרעלת כימיקלים ונפטר תוך ימים ספורים. המוות המפתיע של אביה בישר שבר גדול במשפחתה של מרים. לא הצער הוא שהכביד עליהם – יחסיו של המנוח עם אשתו וילדיו היו קרים וקשים – אך המשמעות הכלכלית היתה מכריעה. בהיותו אב מנותק ובעל בוגדני, יחסיו עם אשתו וילדיו הסתכמו במילוי חובותיו כמפרנס. האיש היה אמנם אמיד בחייו, אך במותו לא הותיר אחריו דבר. הנחמה היחידה הגיעה בדמות פיצויים נדיבים שקיבלה האלמנה מבית החרושת בו עבד המנוח. למרבה הצער, גם נחמה זו הפכה עד מהרה לאבק ברוח, שכן במקום להשקיע את הכסף וליצור לילדיה המובטלים מקור פרנסה, העדיפה האם לבזבז את הסכום כולו על הוצאות מיותרות ומוגזמות. בהיוותר המשפחה ללא הכנסות, נאלצו מרים ואחיה בנימין, היחידים שעבדו לפרנסתם, לתרום את משכורותיהם ולתמוך בכלכלת משפחה ומובטליה. מאחר שבשתי משכורות אלה לא היה די בשביל כל הפיות שלא חפצו לעבוד אך רצו גם רצו לאכול, החל העוני להתדפק על דלתות הבית. מרים ואני התנחמנו בכך שאיננו צריכים עוד לכתת רגלנו בחוצות העיר כדי לבלות יחדיו, עם הפיכתי לבן בית במשפחתה. הבעיה היתה שרציתי לבלות את כל זמני עם מרים, ופחות עם המשפחה. מצוקת האהבה נוכח הצפיפות המשפחתית נאלצנו לארוב לכל הזדמנות שנקרתה בדרכנו להישאר לבדנו בבית. בשעות החסד היקרות הללו הרהבנו עוז להתקדם במשחקי האהבה שלנו. היינו מבלים את הזמן בנשיקות וליטופים תוך שאנו חושפים הדדית את רזי הגוף שלנו, אך עדיין שומרים אמונים למוסכמות החברתיות שמנעו מאיתנו להרחיק לכת. לבסוף הגיע הרגע בו נאלצו המוסכמות להיכנע תחת התשוקה שלהטה בנו, והמחסומים קרסו כולם. באותו יום נסחפנו למעשה האהבה השלם והמושלם, מעל ומעבר למה שתכננו. כשהבנו שבכך נפרדנו לשלום מבתוליה של מרים, חשנו הקלה גדולה. אם היא אינה בתולה עוד, הרי שאין כבר סיבה לאיפוק והתאפקות. הסטטוס החדש הציב אותנו בפני בעיה חדשה: היכן נוכל לבלות בנעימים, נוכח המחסור החמור בפרטיות? לא רצינו שימצאו אותנו תוך מעשה אהבה. סברנו שלרגעים מעין אלה צריך להתמסר ברוגע וללא חששות. התעצבנו לגלות שגם כשהתגברנו על המוסכמות, מצוקתנו נשארה בעינה, ואף הפכה קשה יותר.