ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

משה קניג ד״ר | 72

3 פרק אני הופך למורה!

כשבידי השכלה נרחבת, מרץ נעורים פועם בעורקיי ותשוקה לפעול ולשנות בלבי, נפרדתי מספסלי הלימודים. באותה עת, הסיכוי למצוא עבודה שתהלום את כישוריי היה קלוש ביותר. בהונגריה היה מחסור משווע במשרות מתאימות לאינטלקטואלים. בוגרי אוניברסיטה נאלצו להתפשר על עבודות שבינן לבין כישוריהם האקדמיים לא היה דבר. רבים עבדו כנהגי חשמלית וכרטיסנים. תחום ההוראה לא היה יוצא דופן מבחינה זו. ההיצע היה גדול בהרבה מהביקוש ואנו, המורים שאך יצאו לדרך, היינו מובטלים רוב הזמן. אני המשכתי ללמד שיעורים פרטיים, והשיפור במעמדי הסתכם בכך שעתה קראו לי "מר דוקטור". לפחות עתה היתה לי התעוזה להעלות את תעריפיי על סמך השכלתי הגבוהה. פניתי למפקח הראשי על לימודי הדת בקהילת פשט והצעתי 1936 באוגוסט את שירותיי כמורה. כמובן שבתנאי השוק של אותם ימים לא הייתי יחיד שהציע להעניק משפע ידיעותיו לתלמידי בודפשט. אי לכך, התחרות על המספר המצומצם למדי של שעות הוראה, היתה ערה. לא פשוט היה לחזר על פתחו של המפקח על בסיס יומיומי בציפייה לקבל ברגע של חסד בין ארבע לשש שעות שבועיות באחד מבתי הספר של העיר. והנה, ביום אחד של סוף אוגוסט זה קרה. "ד"ר קניג", נשמעה לפתע קריאה מתוך חדרו של המפקח. נכנסתי אליו אחוז ציפייה והתבשרתי על קבלת ארבע שעות שבועיות כמורה בבית הספר האזרחי שברחוב נג'מזו. שמחתי הכפולה נבעה לא רק מכך שעכשיו אוכל לעמוד מול כיתה מלאה בתלמידים. מה שהוסיף להתרגשות שלי היתה הידיעה שאני אהיה מורה בבית הספר בו למד אבי בילדותו. כששמע את הבשורה המרעישה, נמלאו עיניו של אבי דמעות של התרגשות וגיל. למרבה הצער, כל השמחה וההתרגשות הללו לא הניבו פרנסה של ממש. התשלום עבור ארבע השעות היה כה זעום, שנאלצתי להמשיך במתן השיעורים הפרטיים. מעבר לכך, הביטחון הכלכלי המפוקפק שהעניקו שעות ספורות אלה, היה בתוקף רק לאותה שנה. איש לא יכול היה להבטיח לי מה יהיה גורלי בשנה שלאחריה. וכך, למשך שנים מספר, הייתי מבלה את ימי שלהי אוגוסט בציפייה ליד חדרו של המפקח בחברת עמיתיי המורים המובטלים.