ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

73 | חולם, לוחם, מחנך

אנטישמיות בחדר המורים

כך יצאתי ברגל ימין ובראש מורם לדרכי החדשה בתחום ההוראה. אף שהייתי המורה היחיד בבית הספר שלא השתמש בעונשים גופניים, עלה בידי מהיום הראשון להשליט משמעת בכיתה. הצטערתי לראות כיצד עמיתיי המורים מכבדים את תלמידיהם מנחת זרועם. העדינים שבהם הסתפקו בהענקת סטירות, ואחרים לא הסתפקו בכוח הזרוע ועשו שימוש במקל, אף כשטיפלו בהפרות משמעת קלות כגון כריעה על הברכיים במהלך השיעור. כך למשל, היה המורה להתעמלות, ברנש גדול ממדים שיכול היה בקלות להיות כדורסלן. הלה העניק למושג "חינוך גופני" פרשנות מרחיקת לכת כשהיה אוחז בשערותיו של התלמיד הסורר ומטיח את ראשו בקיר. כל זה נעשה בידיעת ובהסכמת המנהל, שלא היה רחמן יותר ממוריו. בצוות הפדגוגי בבית הספר האזרחי היו מלבדי רק שני מורים יהודים נוספים. אני מניח שבעובדה זו טמון ההסבר לכך שעם רובם כמעט ולא דיברתי. האנטישמיות היתה נוכחת מאד בחדר המורים, ותמיד הרגשתי את מבטי השנאה שליוו אותי. היטלר הטיל את צלו על אירופה המבועתת, אך בחדר המורים שלנו הוא זכה לתשבחות והערצה. כך הפכו ההפסקות לרגעים המענים שבין השיעורים בהם הרגשתי במיטבי. רגע שפל אחד כזה חוויתי כאשר אחד המורים, שבין שאר עיסוקיו היה מרצה באוניברסיטה ומעריץ מושבע של הנאציזם, פנה אליי ושאל: "הגד לי אדון קולגה, מה האמת בעניין הפרוטוקולים של חכמי ציון?" שאלה אווילית זו נשאלה על רקע התעמולה הנאצית הכוזבת (שהופרכה כבר עשרות שנים קודם), בדבר התוכנית שנרקמה כביכול בקונגרס הציוני הראשון להשתלטות על העולם. השאלה הזו הכתה אותי בתדהמה. הכיצד יכול אדם משכיל ללכת שולל אחר דברי הבל כאלה? בחזרה לגימנסיה בנימין ואנוכי נקראנו למפקח הראשי שבישר לנו על קבלת 1938 באוגוסט שעות הוראה בגימנסיה. היתה זו, ללא ספק, בשורה משמחת עבור שנינו. אך לפני שנים אחדות היינו תלמידים במוסד מכובד זה, והנה, אנו חוזרים כמורים. כשהגעתי לפגישה הראשונה כמורה אצל מנהל הגימנסיה, גולדברגר, התקבלתי בהתלהבות. בחזונו ראה מנהלנו את כל בוגרי הגימנסיה חוזרים לבית ספרו כאנשי הוראה. פגישה מרגשת לא פחות התרחשה בחדר המורים, עם מי שהיו בעבר מוריי ועתה ראו אותי שב לשערי בית הספר כאחד מהם. מעמדי המשופר זיכה אותי בהיתר לפנות אליהם בלשון בלתי רשמית, בניגוד למצופה ממני בימים בהם הייתי תלמיד.