ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון
71 | חולם, לוחם, מחנך
בשלב זה של דרכי המקצועית כבר התגבשה בי השאיפה לעסוק בחינוך והעניין שלי בתורת הנפש נותב לאפיקים הקשורים לפדגוגיה ולהוראה. כך התחלתי להרחיב את ידיעותיי באסכולת הפסיכולוגיה האינדיווידואלית של אדלר. בהשפעת תורה זו אימצתי את התפיסה לפיה בני האדם נולדים ללא ידע מוקדם, והם בבחינת 'טבולה ראסה' - לוח חלק. על לוח זה חורתים הניסיון והחינוך את רשמיהם. מכאן, שאופיו של הילד ואישיותו העתידית תלויים בחינוך ובסביבה. תפיסה זו רואה בחינוך גורם כל יכול והיא אינה מכירה בקיום תורשה נפשית. היום, ממרום שנותיי וניסיון חיי, איני מאמין עוד בתפיסה זו, אבל כמחנך צעיר הייתי להוט להאמין בכוחו של החינוך. בזכות אופטימיזם חינוכי זה, רחשתי אהבה עזה לתלמידיי. האמנתי בכל לבי כי אין 'ילד רע', או ילד בעל יכולות נמוכות, יש רק ילדים שלא זכו לקבל חינוך טוב, גירוי אינטלקטואלי או סביבה מטיבה. גישתי היתה סלחנית ושאפתי לנסות לתקן את מה שקלקלו ההורים. תפקידו של מחנך, כך האמנתי, הוא לעודד ולחזק את ביטחונו העצמי של הילד, עד שישתכנע שהוא מסוגל. והחשוב מכל - לא רק שאהבתי את תלמידיי, גם כיבדתי אותם, כל אחד ואחד מהם. מעולם לא השפלתי תלמיד, לא עלבתי ולא נקטתי בענישה פיזית, כמו שמקובל היה בימים ההם.
Made with FlippingBook - Online catalogs