ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

משה קניג ד״ר | 58

חגיגית היה אבי בוצע את החלה הטרייה שהוכנה בבית ומחלק לכולם את ה"מוציא". קפדנות רבה יותר כלפי מצוות הדת עלתה וצצה בימים הנוראים. הארוחה המפסקת של יום כיפור היתה כבדה ועשירה בקלוריות, כדי שנוכל להחזיק מעמד שעות של צום. בגמר הארוחה הוזמנה מונית וכל המשפחה נסעה לבית 25 במשך הכנסת. תפילת כל נדרי היתה מלאת הוד וחרדה. האמנו שבערב זה ובימים שיבואו אחריו יוכרע גורלנו - מי לחיים ומי למוות. ביום כיפור שבתה העבודה במפעלו של אבי ואנו נהגנו לבלות בבית הכנסת מעלות השחר ועד סיום הצום. אחי היה מתירני , 10 יותר באשר לחובת ההתייצבות בבית הכנסת. הוא היה מגיע לתפילה בשעה ובשעות אחר הצהריים היה יוצא להפסקה קצרה. לפנות ערב היה חוזר לבית הכנסת, ומזמין בדרך מונית שתחיש אותנו הביתה בתום הצום. כילד לא הייתי מחויב בצום של יממה שלמה, אלא בהתאם לכוח הסבל שלי. את שעת הפסקת הצום הייתי רשאי לבחור לפי יכולתי. אני מצדי, התאמצתי להאריך את הצום ככל שעמד לי כוחי. כשהגעתי לגיל מצוות, התחייבתי לצום מלא. במהלך יום הכיפור, לא הרגשתי קושי. הרעב והצמא לא הציקו לי. אך הפלא ופלא. מרגע שאכלתי אחרי תפילת כל נדרי, הרגשתי כי איני יודע שובע. נקודת ציון דתית נוספת היתה סדר הפסח. כצעיר המשפחה הייתי אחראי לשאול "מה נשתנה" ולמצוא את האפיקומן. הורי ואחיי לא הבינו עברית, אך ידעו לקרוא את הנוסח העברי של התפילות ונעזרו בתרגום כדי להבין את תוכנן. השכלתם היהודית היתה מצומצמת, ובכל זאת היו יהודים גאים ודבקים בנאמנות במורשתם. הטקסים המרגשים, השירה המסורתית והארוחות הטעימות עם מרק הכופתאות, חרותים עמוק על לוח לבי. מאז בגרתי, לקחתי חלק באינספור סדרי פסח, אך אף אחד מהם לא משתווה לאלה של ימי ילדותי. בגעגועי אל בית הורי וילדותי המאושרת, שמור מקום של כבוד לארוחות החג הנפלאות הללו. חוויות אלה עיצבו את מסורת היהדות עמוק בלבנו ודבקותנו בה לא היתה פחותה מזו של משפחות חרדיות. חוגגים בר-מצווה החלו חגיגות בר-המצווה, עם ההכנות הכרוכות בהן. בשנה 13 לקראת גיל זו היינו מקדישים זמן רב ללימודי יהדות לקראת היום הגדול ולבנו גאה מהתרגשות. היתה זו חוויה בלתי נשכחת.

בשבועות שטרם היום החגיגי, היו בני המצווה נפגשים עם המורה וידר, שהיה ממונה