ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

41 | חולם, לוחם, מחנך

זכר. "ורה חייכה, ותיקנה אותי. דומה שמעולם לא ייחלתי כל כך שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותי. איזה כישלון צורב נחלה הצהרת האהבה הראשונה שלי! אחרי אותו מקרה מצער הפכו המפגשים עם ורה לנדירים יותר. באחד הימים נפגשנו במשטח החלקה על הקרח אליו אהבתי להגיע בתקופת החורף. כשראיתי אותה, קידמתי את פניה בשמחה. התלהבתי מהאפשרות לבלות במחיצתה. ורה היתה חביבה ביותר, ואף התירה לי לחבר את המחליקיים אל נעליה. מסביב היה קר וקפוא, אך עבורי היה זה אחד מהרגעים המאושרים והחמימים בסיפור אהבתי אליה. אושרי הרקיע שחקים, אבל בכך למעשה התמצו רגעי הנחת בקורות אהבת נעוריי זו. שנים אחר כך עוד חלמתי עליה בהקיץ, אבל דרכינו כמעט ולא הצטלבו. מיום שעברתי ללמוד בבית המדרש לרבנים, לא הזדמן לי שוב לראות אותה בדרך לגימנסיה. הרכבת שוב עברה בתחנה דקות 40 באותם ימים נהגתי להגיע ברגל לבית הספר, שהיה במרחק של כ- הליכה מביתנו. צעדה זו אמנם היתה יפה לבריאות, אך השיקול העיקרי לכך היה מטעמי חיסכון, שכן מפעל התובלה היה אז במשבר, וכסף לא היה בשפע. בכל בוקר הייתי יוצא מהבית בשעה הקבועה, ואז, ליד תחנת הרכבת, רואה אותה. יפה וחיננית, וגם היא עושה את דרכה לבית הספר ברגל. היה בה משהו שמשך את תשומת לבי. התחלתי לחלום עליה בהקיץ והתגעגעתי להכיר אותה, לטייל בחברתה, לשוחח איתה. מאחר שכבר הייתי בגיל ההתבגרות, לא נעדרו מחלומותיי יסודות ארוטיים. ועדיין, הייתי תמים למדי. אפילו בפנטזיות שלי לא הרחקתי לכת מעבר לנשיקות וחיבוקים. ואז, ביום מאושר אחד, נפגשנו במקרה באירוע חברתי. החלפנו מספר מילים מהן גיבשתי את המסקנה שאף היא, כמוני, מגלה עניין וסקרנות לגבי. הרגשתי שאהבתי אליה מתעצמת והתחלתי לטפח תקוות לגבי עתידנו המשותף. אחר כך חל שינוי מה בפגישות הבוקר שלנו; למבטים הכמהים שלי התווספה ברכה לבבית הדדית. מעבר לכך, לא קרה עוד דבר. במבט לאחור הבנתי עד כמה חוסר הניסיון הרומנטי שלי עמד לי לרועץ. אילו רק הייתי ניגש אליה באחד הבקרים ליד תחנת הרכבת ומזמין אותה לפגישה, אולי הייתה נענית. אך גם את הרכבת הזו החמצתי, ואהבה זו התווספה למאגר האהבות האומללות שלי. הצלחתי, סוף-סוף, להתגבר על אהבתי הנכזבת לוורה 17 כשהייתי כבן ולהתאהב שוב.