ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

משה קניג ד״ר | 68

סטודנט יהודי שומר נפשו לא היה מעז בימים אלה לבוא בשערי האוניברסיטה מחשש לריסוק איברים. אחד מחבריי הטובים באותה עת היה סטודנט לרפואה, מתעמל מצטיין, בעל שרירים מפותחים ולוחם אמיץ. חברי זה מיאן לקבל את דין מרתון הכאת היהודים כעובדה מוגמרת. בזכות גופו הבנוי לתלפיות, החליט באחד מימי הפורענות הללו להרהיב עוז ולהגיע ללימודים כתמול שלשום. מה בדיוק היה שם איננו יודעים, אך מהדיווחים של הלוחם הנועז למדנו שהאיברים שרוסקו לא היו שייכים דווקא לו. ולמרות הכל, את אותו היום הוא סיים בבית החולים. דוקטורט בתום שמונת הסמסטרים של התואר היה עלינו לכתוב עבודת דוקטורט על סוגיה נבחרת בתחום לימודינו. באותם הימים הרביתי לקרוא והתעניינתי במיוחד בבני כת האיסיים, מנהגיהם המיוחדים וחייהם השיתופיים. ללא היסוס בחרתי באיסיים כנושא המחקר שלי. את העבודה המוכנה הגשתי להערכתם של שני פרופסורים. על פי הנוהל שהיה שגור באוניברסיטה, מגיש עבודה שזכתה להערכה חיובית התבקש בשלב הבא להדפיס את היצירה המוכנה בבית דפוס. דרישה זו הכתיבה נהלי צמצום בכתיבת המחקר, שכן עבודה רחבת היקף גזרה עלות משמעותית בבית הדפוס. העבודה שלי, לשמחתי, אכן הוערכה באופן חיובי והודפסה אחר כבוד בבית דפוס רשמי למהדרין. השלב הבא בדרך לדוקטורט, היה בחינה בעל פה. שלוש הערכות אפשריות היו במבחן זה: ריטה – עבר; קום לאודה - עבר טוב; שומה קום לאודה - עבר מצוין. המורים המקצועיים שבחנו אותי סברו שאני ראוי ל-קום לאודה, אך יושב הראש המקצועי חלק עליהם, ופסק: ריטה. ריטה או קום לאודה, את זכאותי להשתתף בשלב הסיום של המסלול , בטקס רב רושם באולמה 1935 לדוקטורט הרווחתי ביושר. וכך, בחודש יוני שנת המפואר של האוניברסיטה ובנוכחות כל בני משפחתי הקרובים והרחוקים, לחצתי את ידיהם של הרקטור ודיקני כל הפקולטות והפכתי לדוקטור מן המניין. למרבה הצער, הדיפלומה המקורית שהיתה מרשימה ויפה, הלכה לאיבוד בימי השואה. באותם ימים איומים היינו טרודים בהצלת חיינו וחיי בני משפחתנו ונטשנו את ביתנו על כל תכולתו. אימה של מרים דאגה להציל את התעודה ולקחה אותה איתה לבית המוגן בצירות השוויצרית. על פי המסופר, גם כאשר נאלצו יושבי הבתים המוגנים לעבור לגטו, המשיכה הדיפלומה שלי לנדוד עם חמותי. למרות מסירותה בהגנה על המסמך המוערך, בסופו של דבר, לא עלה בידה להציל אותו. בשהותה בגטו, היא חלתה אנושות, וימים מעטים אחרי השחרור, נפטרה. הדיפלומה שלי, כך נראה, הגיעה לסוף דרכה בהררי הפסולת של הגטו ששוחרר.