ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

משה קניג ד״ר | 18

מתחילה לדאוג, ואני חשתי מחויב למנוע ממנה מצבי מצוקה בשל מצבה הבריאותי. ערב אחד התעכבתי ולא הספקתי להגיע הביתה לפני סגירת השערים בעשר. השעה כשהתקרבתי לביתנו. כבר מרחוק ראיתי את פניה הדאוגים של אימא 11 היתה כמעט העומדת ליד החלון ומצפה לשובו של עוללה בן העשרים וקצת הביתה. רופא המשפחה שלנו היה בנדק ינצ'י, בן דודי. ד"ר ינצ'י היה פנימאי מצוין ומאבחן מחונן. ערב אחד, כשקיבל הודעה שאימי סובלת מכאבים בחזה וקוצר נשימה, לקח מונית והגיע אלינו תוך דקות ספורות. בנדק השתלט על המצב, והרגשתה של אמא הוטבה עד מהרה. בהיותה אשה מאמינה, אמרה לבנדק "אלוהים הטוב היה בעזרי". "וכי מה היה עושה אלוהים הטוב בלי התערבותי?", ענה לה הרופא האתאיסט. אימי לא הגיבה לדברי הכפירה, אבל אצלי חל מפנה מרחיק לכת בתפיסת עולמי. לא יכולתי להשתחרר מהשפעת הרעיון שהיה גלום בתשובתו של בן דודי. אין מקום למורדים התערערות האמונה שחלה אצלי בעקבות, או בזכות, אמירתו של בן דודי חוללה שינוי של ממש בחיי. בהיותי בן למשפחה מסורתית שמחויב לבית המדרש לרבנים, לא רציתי לזעזע את אימי, ולכן התמורות המחשבתיות לא באו לידי ביטוי מידי באורחות חיי. למענה של אמא, המשכתי כל בוקר להניח תפילין למראית עין, אבל לא התפללתי. בסופי שבוע הייתי הולך לבית הכנסת לפגוש חברים, לשמוע חזנות, לבלות זמן ולקיים את אותה מראית העין. האם כל מנהגיי אלה היו ביטוי לחולשה או פשרה? איני יודע, אך העובדה היא שמעולם לא הייתי מהפכן. אהבתי את מסגרת חיי ואת משפחתי ולא רציתי לזעזע איש. עם זאת, על דבר אחד הרגשתי צורך להילחם: רציתי לעזוב את בית המדרש לרבנים ולחזור אל הגימנסיה היהודית. תכננתי להגשים את חלומי ללמוד בטכניון ולהיות מהנדס מכונות. כשסיפרתי להוריי על תוכניתי, שיתפתי אותם בתחושתי כי איני מרגיש עוד שייך לבית המדרש לרבנים. אמרתי כי איני רואה את ייעודי בחיים כרב, אלא חולם להיות מהנדס. אם לתאר את תגובתה של אמא בעדינות, היא לא אהבה את הרעיון. בעיניה, לא היה דבר נשגב יותר מאשר להיות רב. בדמיונה ראתה את בן הזקונים שלה עוטה אדרת רבנים ועוסק בעניינים שבקדושה. הודעתי הדרמטית הפילה על ביתנו תוגה גדולה. הוויכוחים על עתידי התנהלו לפעמים במלים חריפות מצד אימי שנקטה בטון שלא היה מקובל אצלנו. יום אחד החליטה אמא לשים קץ לוויכוח. "אינך רוצה להמשיך בלימודך לרבנות, לא נכריח אותך. אבל לגימנסיה היהודית לא תחזור. הפסק את לימודיך ולך ללמוד סנדלרות!". הצהרתה הנחרצת לא הרשימה אותי. לא היתה לי כל כוונה להפסיק את לימודיי והיה לי ברור שבסנדלריה כף רגלי לא תדרוך. החלטתי להתפשר, זמנית,