ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

57 | חולם, לוחם, מחנך

על חוקי הדת, אם כי ללא קפדנות יתרה. הורי נאלצו לעבוד בשבתות ובחגים, כי המלאכה במפעל לא התאימה את עצמה לחוקי הדת היהודית. לבית הכנסת הלכנו רק בימים הנוראים, אבל בין כותלי הבית הקפדנו לשמור על השבת, ואת מצוות הכשרות מילאנו בבית ומחוצה לו. המורה הפרטי ליהדות הרחיב את ידיעותיי בפרקי תנ"ך ואף הניח יסודות ללימוד התלמוד. בזכות אותו מורה העמקתי את ידיעותיי במקצוע הדת והצטיינותי בלטה במיוחד על רקע העובדה שרבים מבני כיתתי באו ממשפחות מתבוללות. עבורם, בית הספר היהודי היה פשוט מפלט מפני האנטישמיות. עדות לרגשי הדת העמוקים שהיו בי ניתן למצוא בסיפור קטן על פסח אחד, אותו זוכר אני במיוחד. ימות הפסח היו משמעותיים עבורנו, והתאפיינו בהקפדה יתרה על מצוות החג; כלים הוחלפו והחמץ בוער עד תום. בשנים ההן, היו לנו שכנים חביבים איתם היינו מיודדים, למרות שלא היו יהודים. היחסים הקרובים איתם התבטאו גם בביקורים הדדיים. באותו פסח שנחרת בזיכרוני, החלטתי שבמסגרת יחסינו הטובים, אאמץ גם את מנהגי חג הפסחא, כאות להערכתי אליהם. המנהג שבחרתי כהולם ביותר להבעת רחשי ידידותי היה ריחני במיוחד. ביום השני של הפסחא נוהגים הנוצרים לבקר אצל ידידים ולהתיז עליהם מי בושם. כך עשיתי גם אני כשסרתי לבית שכניי מצויד במים ריחניים. השכנים שמחו מאוד לבואי, ובהתאם למקובל כיבדו אותי בפרוסת עוגת גבינה. חזרתי הביתה נלהב ושמח מהמחוות ההדדיות, ומיד שיתפתי את אימי על הקורות אותי. "פליקה", אמרה אמא בחיוך, אך בתוכחה קלה, "שכחת שפסח היום...". לעולם לא אשכח את הבהלה שאחזה בי. כיצד יכולתי לשכוח שאנחנו בעיצומו של חג הפסח? כשהבהלה חלפה, נמלאתי עצב, או שמא היה זה פחד. אמא ויולישקה ניסו לנחם אותי שמעשה שנעשה בשגגה איננו חטא, אך לשווא. אני המשכתי להתהלך בפנים מכורכמות עד שאחותי החליטה למדוד לי חום, והתברר כי אכן, הילד קודח. משפחתי המודאגת הזעיקה רופא שקבע כי אין כל ממצא רפואי שיכול להסביר את עליית החום הפתאומית. למחרת קמתי בריא כתמיד והמועצה המשפחתית פסקה שהחום עלה כתוצאה מהזעזוע שעברתי. סיפורה של תאונת החמץ שלי ממחיש עד כמה היינו רחוקים מפנטיות. דתיותנו התבטאה באמונה מעמיקה ומקיום סלקטיבי של המצוות. השבת והחג הורגשו בזכות המאכלים המיוחדים, הבגדים שלבשנו וההרגשה שבלב. ימים טובים אלה סיפקו לנו הזדמנויות לערוך ארוחות משותפות סביב שולחן עטוי מפה לבנה וליהנות מארוחה חמה לאורם של הנרות. קידוש והבדלה לא היו נהוגים בביתנו, אך לאחר נטילת ידיים