ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

69 | חולם, לוחם, מחנך

הקורס הגבוה לרבנות

חמש שנות לימודי הרבנות שלי יכולות היו להיות בסיס נהדר לאוצר גדול של ידע אודות יהדות. לביש מזלי, חודשים ספורים אחרי שהתחלתי את המסלול נקלע המוסד למשבר פרסונלי חריף שגרר אחריו צניחה משמעותית ברמת הלימודים. בסוף הסמסטר הראשון נפרדנו בצער ממר הלר, השריד האחרון מאנשי הסגל ששמרו על רמת הלימודים הגבוהה. הלר יצא לפנסיה ועם עזיבתו החלה תקופה של הפקרות כוללת בבית המדרש. המורים החדשים הפגינו יכולת אקדמית קלושה, רובם אף לא טרחו לערוך בחינות סוף סמסטר וכתוצאה, גם אנחנו זלזלנו בלימודים. מאחר שהמורים החדשים לא הקפידו מעולם על השתתפות בשיעורים, נוכחותנו בכיתה היתה דלילה. בתור סטודנטים צעירים, שמחנו על אווירת החופש והאנרכיה, אך במבט לאחור אני חושב שההפסד היה כולו שלנו. היום אני מצר על מה שלא למדתי בשיעורי התנ"ך ותולדות ישראל. בשנים הבאות נאלצתי להשקיע רבות כדי למלא את החסר. כשמנהל המוסד הקשיש וחסר המעש מזה שנים הלך לעולמו, התמנה לתפקיד גוטמן, מדען ידוע ומנהלו של בית המדרש לרבנים בברסלאו, גרמניה. את ההצעה לנהל את בית המדרש קיבל גוטמן בסמוך לעלייתו של היטלר לשלטון, וההזדמנות להימלט מגרמניה לטובת עבודה בהונגריה נפלה לידיו כפרי בשל. אנחנו, שתלינו תקוות גדולות במנהל החדש, התאכזבנו עד מהרה. לגוטמן, כך גילינו, לא היתה כל כוונה להחזיר עטרה ליושנה בבית המדרש שלנו. הוא, כמו קודמו וכמו שאר המורים שלנו, זלזל במחויבויות שלו, ורמת הלימודים הנמוכה נותרה כשהיתה, ואולי אף המשיכה במגמת ההידרדרות. יותר מכל ייזכר גוטמן בשל סיפור התעודה שלי. היה זה בסוף הסמסטר, כשגוטמן חתם על תעודות שחולקו מבלי שנדרשנו לעמוד במבחן כלשהו. עצלותו היתה כה גדולה, עד שהעדיף לפטור את כל התלמידים מהחובה לשקוד על לימודיהם, רק כדי להוריד מעצמו את העול לבדוק את ידיעותיהם. עם טרחה אחת נאלץ גוטמן להתמודד בכל זאת: בעת חלוקת התעודות היה עליו לזמן לשולחנו כל אחד מהתלמידים ולחתום באופן אישי על מסמך ההערכה שלו. בהגיע תורי להתייצב מולו כדי להחתים את תעודתי כמו כולם, הייתי כבר פעיל בתנועה הציונית ובדש מעילי הייתה נעוצה סיכה שנשאה את האותיות: קק"ל. משמעות הדבר היתה ברורה: אני פעיל ציוני שמתנדב למען הקרן הקיימת לישראל. כשהגעתי אל שולחנו של גוטמן, אחרי שפיזר את חתימתו בנדיבות ומבלי ששאל שאלות מיותרות, הבחין הלה בסיכה שלי ושאל לפשרה. בעוד ידו נטויה לחתום על התעודה, סיפרתי לו על הסיכה שלי. מששמע את ההסבר, משך גוטמן את ידו מהמסמך.