שוטי | מומי אביטל

שוטי מומי אביטל

שלושה בנים, שני הורים, יאכטה אחת.

לעצור את מרוץ החיים, לשחרר חבלים ופשוט לצאת להפליג. חלום. שנה שאנחנו נושפים רוח גבית במפרשי החלומות שלכם. 25 כבר החלום להיות סקיפר שמתגשם בלי קיצורי דרך בבית הספר לשייט שלנו, ממשיך אל החלום לאמץ את השייט אל החיים ולהנות מהדרך במסגרת החברות במועדון הסקיפרים. כשאנחנו יוצאים להפליג יחד ברחבי העולם אנחנו מגרדים גם את חופי החלומות ההם על שחרור החבלים ובחירה בשייט כדרך חיים. הסיפור שבחרנו להעניק לכם לקראת השנה החדשה הוא לא רק סיפור על חלום, למרות שגיבוריו הם מהחולמים והמגשימים הכי רציניים שפגשנו. זה גם לא רק סיפור על שייט, למרות שאת גלגלי העלילה שלו מניעה יאכטה. נכתב כרצף של פוסטים בבלוג של מומי ולילך אביטל ונועד לשמש 'שוטי' כ"גלויות דיגיטליות" שנשלחו לחברים בתדירות של פעם בחודש. זהו סיפור המסע של זוג הורים נטולי ניסיון בשייט שהחליטו לקחת הפסקה מהחיים על היבשה, לארוז שלושה בנים לתוך יאכטה ולצאת לדרך.

שתהיה לנו שנה מהחלומות יוסי דודי וכל צוות דרך הים.

נעים מאוד, אנחנו מומי ולילך (מבוגרים אחראים) ושלושה זאטוטים: יואב, אייל ודרור. רוב הזמן אנחנו משפחה די רגילה, גרים בנטף, רצים כמו כולם אחרי הזנב של החתולה.

כשמתאפשר אז את מיטב כספנו וזמננו אנחנו מבזבזים (כלומר משקיעים) בלטייל. בדרך כלל טיולים סטנדרטיים. מדי פעם מתפלק לנו טיול קצת יותר גדול. הפעם התפטרנו מהעבודה (שוב), ארזנו את הבית, למדנו לשוט והפלגנו מערבה.

#1 פרולוג

תקציר הפרקים הקודמים חזרנו לארץ אחרי טיול של שנה בעולם עם ילד אחד ביד (יואב, 2007 באביב שנתיים וחצי) ועוד אחד בבטן (אייל, חודש שלישי). השקיעה אל השגרה הייתה מהירה: אחרי יומיים של ג'ט-לג כבר ישנו בבית הקודם שלנו בנטף, עם הנוף, הרהיטים והאבק המוכרים. עוד יומיים ואנחנו כבר עובדים: לילך מגוונת עם משרד חדש ואני חוזר לאותה משרה ומגלה ששום דבר לא השתנה. בדיקה קצרה מאשרת: עוד שלושים ושתיים שנים לפנסיה. הקיצר, עוד לפני שגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה בנתב"ג, כבר ידענו שהטיול (הארוך) הבא הוא רק עניין של זמן. פאסט-פורווד: השנים חולפות, עוד ילד מצטרף לחגיגה (דרור) ואנחנו, אחרי כמה טיולים טרופיים, פיתחנו חיבה משפחתית לחופים מוזהבים ולמים בצבע טורקיז. יעד חדש מסומן על המפה: מרחבי האוקיינוס השקט - הפאסיפיק. כשתאריך היעד נמצא שנתיים בקצה האופק, אנחנו קונים מדריך טיולים ולומדים שישנם עשרים וחמישה אלף איים באוקיינוס השקט. ברובם אין שדה תעופה. אני מנסה שוב ושוב, ללא הצלחה, לחבר מסלולים הגיוניים בין פולינזיה הצרפתית, טונגה, איי קוק ופיג'י. כאמור, ללא הצלחה. בפעם האלף שבה אני פותח את מדריך הטיולים אני חוזר לפרק המבוא. כל המסלולים המוצעים שם הם או קצרים מדי או מרובי טיסות. מסלול אחד שישה חודשים: האוקיינוס השקט על סירת מפרש". יוצא דופן, הכותרת: כמעט חצי עמוד שמתאר מסלול די דמיוני משומקום אחד לשומקום אחר. זה מה שכתוב שם: "...רוחות הסחר הדרום-מזרחיות הופכות את המסע הימי הזה לדי צפוי... למעשה הנתיב נחשב לקל כל כך בסטנדרטים של קרוזינג שיש מי שמכנה אותו מסע נטול סכנות בין עצי קוקוס." נשמע מעניין. עם קצת דמיון ומחשבה חופשית אני פונה להתייעץ עם האח הגדול מגוגל ומגלה שאני לא האידיוט הראשון שמחשבה על מסע כזה עברה בראשו. המסקנה שלי (באינדוקציה) היא שאם מישהו כבר עשה את זה אז גם אנחנו יכולים. מה שנשאר זה רק ללמוד לשוט, לקנות סירה ולהגיע לנקודת ההתחלה. קלי קלולה.

התוכנית ההתחלתית נאיבית: קונים סירה (בזול) בפלורידה - קפיצה קטנה מעל זרם הגולף לאיי הבהאמס - חצי שנה של אימוני שייט נינוחים באיים הקריביים - חצייה של תעלת פנמה, (ומשם זה כבר מסע נטול סכנות בין עצי קוקוס) - חצי שנה באוקיינוס השקט - מוכרים את הסירה (ביוקר) באוסטרליה - כוס בירה בסידני וחזרה הביתה. אז זהו, כל תכנית היא בסיס לשיפוצים. השינוי הראשון נולד כשגילינו שאפשר להפליג בין האיים הקריביים רק שישה חודשים בשנה. בין מאי-לנובמבר הים הקריבי נמצא ב"הוריקן זון" – האיזור שבו סערות הוריקן טרופיות מחריבות כל חלקה טובה. עדיף לשמור נגיעה. את תעלת פנמה, מצד שני, כדאי לחצות לקראת חודש פברואר, בדיוק כשמתחיל להיות כיף בקריביים. ככה נוספה לנו עוד שנה לטיול ועוד חור של חצי שנה למלא באיזה טיול מחוץ לאזור ההוריקנים. השינוי השני והמשמעותי יותר, היה כשגילינו להפתעתנו, שאולי באמריקה האפשרויות לא מוגבלות, אבל הן הרבה יותר יקרות! מסתבר שהיאכטה מהסוג שחיפשנו זולה יותר בכעשרים אחוז באירופה מאשר בארצות הברית (וזה עוד לפני שהאירו התרסק לנו לטובה מול העיניים). ככה זזה לה נקודת רכישת היאכטה (ונקודת התחלת הטיול) לאגן הים התיכון, ולנו נוסף עוד אוקיינוס (אטלנטי) לחצות. אבל ראשון ראשון (ואחרון תמיד בסוף): איך בכלל מתחילים? יש המון אינפורמציה "לא פורמלית" בבלוגים של כאלה שעשו, או עדיין זוג יאפים צעיר משיקגו Bumfuzzle עושים מסע דומה. בלוג כזה, הוא של שבחיים לא דרך על סירה, חטף את משבר גיל ארבעים כבר בגיל עשרים ושמונה, והקיף את העולם על יאכטת קטמרן. הסיפור שלהם (די מפורסם ב"קהילת” הקרוזרים) הוא האנטיתזה, כלומר אצבע בעין, לאסכולה הישנה שגרסה שחייבים להיוולד לרב חובל ולסירנה, לינוק מי-ים מילדות ולחתור לבית ספר על חסקה בשביל לדעת לשוט. הבלוגים נותנים תחושה על מה מדובר (הכנות, עלויות, אתגרים, קשיים ועוד) ובעיקר הבנה שהעסק אפשרי. אבל השכלה פורמלית גם צריך: את הידע על דפוסי מזג האוויר ועל מסלולי השייט בעולם (שכבר כמה מאות שנים לא השתנו כמעט) אפשר לרכוש מהספרים של ג'ימי קורנל. ” נחשב לתנ"ך של עולם השייט או "אטלס World Cruising Routes“ הראשון "World Voyage Planner" הכבישים" של האוקיינוסים. הספר השני שלו מכסה היבטים אחרים של תכנון מסע ארוך על סירת מפרש. ההקדמה של הספר השני היא כל התורה בפרק אחד. בכל הספרים שקראנו המסר זהה: יאללה, צאו כבר לדרך!

ובכן, זאת התוכנית הסופית שלנו, והיא לא פחות נאיבית מהתכנית המקורית: נצא מיוון (ליתר דיוק מלפקס שבים היוני) שם היאכטה שלנו נמצאת. נלמד להכיר אותה כמה שבועות בין האיים באזור. משם נמשיך מערבה דרך סיציליה, סרדיניה והאיים הבאלארים (איביזה ושות'). כשהכוונה לצאת מהים התיכון ולחצות את מיצרי גיברלטר לקראת הסתיו, (סוף ספטמבר). מגיברלטר נפליג דרומה לאיים הקנרים. נעביר את הזמן עד סוף נובמבר, ואז ישנן כמה קבוצות מאורגנות ("ראלי") שחוצות את האטלנטי ביחד. המטרה המוצהרת של שיוטי הראלי האלה – לשתות את כוס המרטיני על איזה אי קריבי לפני חג המולד. זה משאיר לנו עוד חמישה חודשים לנדוד בקריביים עד שעונת ההוריקנים מתחילה (מאי). אין לנו עדיין תוכנית לעונה הסוערת הזאת, אבל יש תוכנית לרקום תוכנית. בכל אופן אחרי ההוריקנים (ואחרי שנהפוך תקליט) נחצה את תעלת פנמה. משם נמשיך לגיחה קטנה בגלפגוס והופה! עלינו על הנתיב שמבטיח מסע נטול סכנות בין עצי קוקוס . אינשאללה). 2017 בדרך לאוסטרליה (התכנית היא להיות שם בספטמבר Twenty years from now you will be more disappointed by the things you didn't do than by the ones you did do. So throw off the bowlines. Sail away from the safe harbor. Catch the trade winds in your sails. Explore. Dream. Discover. Someone. Not Mark Twain

#2 פרולוג

לומדים לשוט, קונים סירה ללמוד לשוט היה החלק הקל (והמהנה) בכל הסיפור.

חבר המליץ על בית הספר לשייט "דרך הים" בהרצליה. אז דילגתי על שלב השופינג וישר נרשמתי לקורס סקיפרים. כשהגעתי הביתה, חטפתי נזיפה שרשמתי רק את עצמי. חזרתי, ביקשתי הנחה לזוגות צעירים, קיבלתי. בשמונת החודשים הבאים היה לי וללילך דייט קבוע, פעם בשבוע על שפת הים בהרצליה. אנחנו דפקנו זמן איכות לזוגיות, הבייביסיטר שלנו דפקה קופה. החלק הראשון (והארוך) בקורס הוא תיאורטי, שום דבר מסובך מדי. בין לבין יוצאים להפליג כדי לשבור שגרה. כשהתאוריה כמעט מאחורינו, לילך מנסה לתפוס עלי פור בדרך לרישיון, ויוצאת לשבוע הפלגה לימודית ביוון (זה נקרא פלוטילת תלמידים – שבוע על יאכטה עם מדריך צמוד). כשהיא חוזרת מבסוטה עד קצה התורן אני מבין שאנחנו באמת הולכים על זה. בחלק המעשי של קורס הסקיפרים מתארגנים בקבוצות של ארבעה תלמידים ובמשך כחודש יוצאים להפלגות תרגול, שמסתיימות בטסט. אני שונא טסטים. כדי שיהיה מי שישלח את הילדים לגן בהפלגות בוקר (וגם כדי שלילך לא תגער בי כל פעם שאני לא מכוון את המפרשים כמו שצריך) אנחנו משתבצים בשתי קבוצות נפרדות. נפלנו טוב. לילך מקבלת את סמי חן שמשקיע את כל הלב והנשמה שלו בתלמידים. ואני נופל על דודי סימון האלוף שבלי לחץ, עם חיוך והרבה פאן מעביר אותי את הטסט בלי שארגיש. ואופס, עברה שנה. בין לבין לאורך הקורס, אנחנו מחפשים סירה. בעיקר בגלישה באינטרנט, בפנטזיות על יאכטות יקרות מדי וציפייה ליאכטת חלומות שתופיע במחיר חיסול. זה לא קורה. כולם מפרסמים באינטרנט והמבחר עצום. רק כשצמצמנו את החיפוש באמת התחלנו להתקדם. הקריטריונים שלנו היו פיט, בת פחות משבע 40 מחמירים: קטמרן (בגלל הנוחות והמרחב) סביב , (כלומר בידון אחד Owner's version ,) שנים, לא מצ'ארטר (חברת השכרה מרווח להורים) ונמצאת באזור הים התיכון. המחירון של יצחק לוי, לצערנו, לא מכסה יאכטות (בעצם אין בכלל מחירונים ליאכטות). מסובך להבין כמה יאכטה שווה, אבל פשוט להבין שאין מציאות. מאחורי כל סירה זולה מתחבא סיפור טוב. אם אתם אוהבים סיפורים – הרווחתם.

סוס-עבודה (כלומר Lagoon 380 : בסוף ננעלנו על הטויוטה של הקטמרנים סוסון-ים), עם רזומה מוכח, שוק יד שנייה יציב ולא פחות חשוב: נכנסת לנו לתקציב. אפילו הייתה לנו ביד רשימה קצרה של יאכטות שמתאימות לנו.

נשאר רק:

– לקנות (לתת הצעה הגיונית, להוריד את הסירה מהשוק ולבדוק אותה, לסגור עסקה). – לרשום את הסירה (תחת איזה דגל?) – ביטוח – להשלים ציוד להפלגה ארוכה (רוב הסירות בשוק לא מצוידות לחציית אוקיינוסים...) – להשלים כלים וחלקי חילוף – לסגור תוכנית מסע – ללמוד איך בכלל משיטים קטמרן - הרי אנחנו מכירים רק "סירה רגילה" (מונוהול)

מה עכשיו? בתאוריה אנחנו יודעים הכל, אבל בפרקטיקה שאלוהים יעזור לנו. ואם לא הוא אישית, נסתפק גם באיזה שליח זוטר שלו. בפלוטילת התלמידים ביוון לילך הפליגה עם יוסי סוקולוב שהקים יחד עם דודי סימון את דרך-הים. הרגליים של יוסי תמיד יחפות, בדרך כלל במים, הראש בעננים. לילך סיפרה לו בכמה מילים על התוכניות שלנו, בניגוד לציפיות הוא לא פרץ בצחוק. יוסי פשוט לא יכול להישאר אדיש לשיגיונות של אחרים. רק ביקשנו עצה - איך להמשיך לקדם את התכנית שלנו והוא כבר גרר אותנו לתוך סירות במספנה, שלף ספרים מהספריה, התווה מסלולים ועוד. אם רק נציע הוא מצטרף. כשיוסי סיים הוא העביר אותנו לדודי, החצי השני שלו (רגליים על הקרקע) שהנחית אותנו למציאות. יש כימייה. סגרנו עם יוסי ודודי על מסגרת ליווי לכל ההכנות לקראת היציאה למסע הזה. דודי תפר את הקניה של היאכטה, יוסי ואני נסענו ביחד ליוון לבדוק את הסירה ולאכול קצת צזיקי. כששואלים אותי מה הליווי שלהם כולל, אני עונה שבשבילנו האפשרות להתייעץ על כל דבר קטן, בכל זמן, עם מישהו שאנחנו סומכים עליו מייצר שקט נפשי שלא יסולא בפז. " שמה בישראל. היא מדוגמת Shuti עכשיו בפרקטיקה יש לנו יאכטה - " ומאובזרת למופת, מחכה לנו ביוון על חוף הים היוני, מוכנה להרפתקה. האמת היא שגם אנחנו מוכנים.

In theory there is no difference between theory and practice. In practice there is.

Yogi Berra

09/07/2015

יצאנו לדרך! אוקי חברים יקרים, להדק חגורות, אנחנו מפליגים.

בדיוק כשעונת הקייטנות נפתחה, עלינו על המטוס לאתונה. משפחה נרגשת בלי שמץ של מושג מה מחכה מעבר לפינה ועם עודף משקל במזוודות. שעתיים אחר כך נחתנו לחיים אחרים. מאז (כבר שבוע) אנחנו קופצים מקלישאה לקלישאה. #: אף פעם אל תסמוך על מוסכניק של יאכטות. 1 קלישאה אנדרס הוא בעל חברת אחזקת יאכטות. יווני טיפוסי - מאוד מקצועי, מאוד נחמד, מאוד יקרן ולא עומד בזמנים. לפני שלושה חודשים ישבנו איתו בסירה וסגרנו על רשימת מכולת של עבודות (התקנה של פאנלים סולארים, מתפיל מים, קצת תיקונים). אנדרס חייך והבטיח שהכל יהיה מוכן בזמן. הוא חזר על ההבטחה כשדיברנו בדיוק שבוע לפני שנחתנו. נו טוב, אחרי חמש שעות נסיעה מאתונה ללפקס הגענו לסירה וגילינו ל"הפתעתנו" שכלום לא קרה. אנדרס התנצל, חייך שוב והבטיח שתוך יומיים הכל נסגר. ביומיים (וחצי) הקרובים הסירה שלנו התמלאה בשיפוצניקים שסידרו את הכל בחריצות לא אופיינית. #: כשקופצים למים הכל מסתדר. 2 קלישאה העצה שחוזרת על עצמה בכל סיפורי ההפלגות, היא לא להיתקע במרינה בהתכוננויות אין סופיות ופשוט לצאת. שלושת הימים במרינה (עד שאנדרס סיים עם הבלאגן שלו) עלו לנו בהרבה זיעה, עצבנות קלה וכסף. כל עוד הסירה הייתה מחוברת לרציף (ומלאה בפועלים זרים) אנחנו עברנו מחנות לחנות להשלים את כל הדברים "ההכרחיים". הילדים מצדם גילו חוסר סבלנות בהתאם. אחרי שלושה ימים תפסנו אומץ, ניתקנו חבלים והפלגנו דרומה למפרץ באי מגנסי. סוף סוף היינו מנותקים מהציוויליזציה העירונית וגילינו שהכל סבבה. פתאום דברים נרגעו, לא חסר שום דבר, אין הוצאות והילדים עסוקים בלקפוץ למים, להתייבש, ולקפוץ למים חזרה. תענוג.

#: אדרנלין 3 קלישאה כל דבר בסירה חדש. עגינה ראשונה (שנייה ושלישית), גישה לרציף, צמצומי מפרשים, תדלוק… כל פעולה מקפיצה את האדרנלין לשמיים. עזבו אתכם מצניחה חופשית או אופנועים מהירים, במקום זה נסו לעגון במפרץ צפוף ולמתוח חבל לעץ בחוף כשהסירה מצדה מסתובבת לאן שבא לה. #: זה לא נופש פה! 4 קלישאה האמת אחלה חופש. אין לנו מושג איזה יום היום, מה בדיוק השעה או מה קורה בעולם. אלא שעוד לא הצלחנו להיכנס לשגרה. מהזריחה ועד השקיעה המאוחרת (תשע וחצי!) אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו. סירות, גם הכי מדוגמות, מייצרות רשימה אין סופית של שיפצורים, תיקונים וסידורים. תוסיפו לזה את שגרת החיים הרגילה (הילדים האלה רעבים כל הזמן) וכל יום אחרי חצות אנחנו קורסים למיטה, עם רשימת סידורים ארוכה יותר מזו שחיכתה לנו בבוקר. #: איזה יופי כאן. 5 קלישאה עזבו שטויות. הנוף כאן ממש כמו גלויה. איים ציוריים, מפרצים מהסרטים, סירות מפרש בכל מקום, ים רגוע וכיף להפליג. אנחנו עושים חיים. היינו ). עכשיו אנחנו Kalamos( ) ויום נוסף בקלמוס Maganesi( יומיים במגנסי מפליגים צפונה לאזור קורפו לכמה ימים ובהמשך נחזור דרומה לאיתקה, קפלוניה וזקינטוס.

17/07/2015

שוטי ספינתי לבקשת חובבי הסירות, המידות והמספרים, הנה כמה מילים יבשושיות על הסירה שלנו. אחד .380- S 2 ) מדגם Lagoon( שוטי היא קטמרן צרפתית של חברת לגון הדגמים הוותיקים והמיוצרים ביותר. זהו דגם שתוכנן לשוק של צ'ארטרים (השכרת סירות), אבל בגלל העיצוב ) מסיבי יחסית, Rig( המאוד מרווח (שהיה מהפכני בזמנו) ומערך מפרשים הפך למאוד פופולרי גם בשוק הפרטי ויצא מביצת הצ'ארטרים גם למסעות סובבי עולם. ממש דגם קאלט. חברים שלנו, עם נטייה אוליגרכית, מעדיפים להסתכל על הגודל הפיזי של ) ולקרוא לה דוגית. אבל "שוטי" שלנו, היא בעצם 6.5 מטר על 11.5( הסירה וילה דו מפלסית עם שלושה אגפים, פטיו, חצר ומדרגות לים. נכון, וילה קטנה, אבל מפתיע כמה היא מרווחת, וכל אחד יכול למצוא פינה ופרטיות. הבידונים הם המפלס התחתון (קטמרן בנויה משני גופי סירה צרים יחסית .)Hulls( שמחוברים ביניהם ונקראים בידונים אחד הבידונים הוא כולו סוויטת ההורים: חדר שינה, מקלחת, שרותים .)Owner's version וספרייה קטנה (מה שנקרא בבידון השני יש שתי קבינות (חדרים). האחורי של אייל ודרור, והקדמי של יואב. החדר של יואב הוא גם צימר האורחים. בואו בהמוניכם.

במפלס העליון נמצאים הסלון, המטבח ושולחן הניווט. במטבח יש כיריים, תנור שיודע לאפות לחם, מקרר וחלון שמשקיף (בינתיים) לים התיכון. סביב שולחן הניווט מותקנים כל הגאדג'טים שנותנים הרגשה שהסירה , טלפון לווייני, המסנג'ר הלווייני AIS , היא מטוס קרב: מכשיר קשר, נווטקס (שבאמצעותו אנחנו שולחים עדכוני מיקום), מדי טעינה, מים ודלק ועוד כמה כפתורים שלא עושים שום דבר. ישנן סירות שלצד השולחן הזה יושב הנווט ומותח קווים על מפות ומחשב חישובים מסובכים. אצלנו שולחן הניווט הוא בעיקר הבית של הלפטופ ומחסן מפות. החצר האחורית נקראת קוקפיט. שם נמצאת עמדת המשיט ופינת הזולה. הקוקפיט הוא די סגור ובטוח לילדים, ובזמן שייט אין יציאת ילדים מהקוקפיט לחלק הקדמי של הסירה (בלי אישור הורים). בעמדת המשיט יש צג ניווט, מכשיר קשר וגם פאנל שליטה של ה"טייס" האוטומטי. כל החבלים מגיעים לקוקפיט כך שברוב המצבים משיט יחיד יכול לשלוט בסירה בלי לקום מהכיסא.

הטרמפולינה היא החצר הקדמית. שם גם נמצאים התאים הגדולים (תא ליטר) ועוד קצת ג'ריקנים של דלק. 300 לעוגן ושני מכלי מים עם הבעיה בקטמרן היא שיש יותר מדי מקום אכסון, שמתמלא מעצמו בשטויות לא הכרחיות המכבידות על הסירה. ) בתא המפרשים יש לנו Sloop rig( לסירה יש מפרש ראשי ומפרש חלוץ מפרש חלוץ נוסף שקנינו (רזרבי, למקרה ש...) וגם מפרש א-סימטרי (ג'ניקר) .)Downwind( לרוחות חלשות או רוחות שמגיעות ממש מאחור

25( כדי להיות יותר עצמאיים, מיקמנו מתחת למיטה של יואב מתפיל מים וולט. הוספנו גם עוד פאנל סולרי (אנחנו מסוגלים 12 ליטר לשעה) שעובד על וואט). מים וחשמל חינם (ובלי ארנונה) בינתיים 390 להפיק בסך הכל מוכיחים את עצמם ואנחנו עצמאיים, בלי צורך לרוץ לרציף הקרוב למלא מים או להניע מנועים כדי לטעון מצברים. אפרופו מנועים, יש שניים כאלה של כוח סוס. שניהם במצב מצוין עם מעט 29 כל אחד מייצר YANMAR חברת מאוד שעות מנוע יחסית לגילם. המנועים שותים סולר מתוך שני מכלים של ליטר. 100

אה כן, ויש גם מדרגות לים.

שער ראשון: ים תיכון

30/07/2015

יאסו יוון כשנסעתי בחורף עם יוסי לבדוק את הסירה, סיפרתי לו שאנחנו חושבים להביא אותה לארץ לטובת איבזור ושפצורים. הוא עצר את האוטו ליד המבצר הוונציאני בלפקס, לקח אותי לקצה החומה, הצביע סביב ואמר: תתחילו כאן, זה גן עדן של שייט. כך אמר וכך היה: ארץ זבת-אוזו וצזיקי, שמן זית ומי-ים. הים היוני שבמערב יוון ידוע במצב רוחו הנוח ובמפרצים המגניבים שלו. אז מהר מאוד פיתחנו שגרת יום בריאה: קמים בבוקר, שחיית בוקר, הפלגה למפרץ הבא, בדרך קצת לימודים לילדים, שחיית אחר הצהריים, פיפי ולישון. כשהשגרה הייתה אינטנסיבית מדי בשבילנו או המפרץ נחמד במיוחד, דילגנו על ההפלגה ונשארנו לעוד לילה. כמעט בכל מפרץ יש כפר או טברנה ומזח ציבורי שאפשר לעגון לידו בחינם. כשהמזח מלא או כשרוצים שקט, אפשר להטיל עוגן באיזו פינה קרובה אל החוף ולקשור את הישבן של הסירה לעץ או סלע עם שני חבלים, שמייצרים בריכת שחייה פרטית לילדים. כל מדריכי השייט מזהירים שבשיא העונה צפוף וקשה לתפוס מקום. אבל האמת שתמיד היה לנו מקום לעגון, גם במפרצים הכי שווים. אחרי נסיעת הרצה למגנסי וקלמוס עלינו צפונה. הרוחות באזור נושבות לרוב מצפון, מה שהופך את השייט צפונה למייגע. רק שהפעם הים הפך רוחו ) ובבן זוג Anti-paxos( ונשב מדרום. בדרך לקורפו עצרנו באי אנטי-פאכוס ) תאומים לא זהים. Paxos( שלו פאכוס באנטי-פאכוס מפרצי טורקיז וחופים לבנים. ובפאכוס מפרצים ללא חוף. כל יום נוהרים כולם מפאכוס לאנטי ועם ערב נודדים חזרה הביתה, משאירים לנו מפרצים פרטיים עד לבוהוריים למחרת.

מפאכוס נתנו קפיצה ליבשת למפרצים של מורטוס. דילוג אחרון לקורפו, שם עגנו ממש מתחת למבצר ונהננו מיומיים בצילו של "כרך" סואן. )Ithaca( כששבענו מהצפון חזרנו דרומה בעקבות אודיסאוס לאיתקה ) בקפלוניה המדהימה. כל מפרץ Fiscardo, Asos( וסיימנו בפיסקרדו ואסוס מלמיליאן, ונראה לי שאם הקיץ היה נצחי ביוון היינו יכולים להשאר לנצח.

אחת האטרקציות הכי שוות שפגשנו ביוון היא קטה-מיה. למרות שזה נשמע כמו שם של אי אקזוטי או מסעדה איטלקית, קטה מיה זו משפחה נחמדה במיוחד: מיכל ולורו (מבוגרים באמת אחראים) מאיה ואמילי (ילדות באמת חמודות) והקטמרן שלהם (מיה). קטה-מיה יצאו מישראל ביוני מערבה לכיוון הקריביים. נפגשנו איתם עוד בארץ והילדים היו ממש קצרי-רוח להיפגש שוב. יואב ומאיה צמד חמד. אייל ואמילי גם כן. כל היום שוחים מסירה לסירה ומעסיקים את עצמם בהשד או פוסידון יודע מה. שלא כמונו, לורו הוא יורד ים אמיתי והסירה שלהם משופצת ומשופרת להפליא. בסבלנות אין קץ לורו לימד אותנו בערך מיליון דברים חשובים תוך שבוע. מאיך באמת צריך להפיל עוגן ועד תואר ראשון בתיקוני פיברגלס. נראה לי שכמו שאומרים 'זוהי תחילתה של ידידות מופלאה' ושעוד נפגש המון בשנתיים הקרובות. זה הכל. הפוסט הזה נכתב במשמרת לילה ראשונה, באמצע הדרך בין יוון לסיציליה, בלי יבשה באופק, תחת ירח כמעט מלא ומליון כוכבים. רוחות טובות דוחפות אותנו הלאה לארץ חדשה. אז יאסו יוון, ויאללה איטליה!

13/08/2015

איים געשיים – סיציליה והאיולים מיילים 260( ק"מ 500 בין קפלוניה היוונית לסיציליה האיטלקית מפרידים כ ימיים), שלקחו לנו שתי יממות ועוד קצת. בניגוד להגיון היבשתי, יש משהו מרגיע בלהיות באמצע הים בלי שום אדמה באופק. בדרך כלל את מנת האקשן וקצת זיעה קרה אנחנו מרוויחים סביב העגינה. תמיד יש מישהו קרוב מדי, אף פעם לא בטוחים שהעוגן תפוס לגמרי, כשכבר השתכנענו שהעוגן שלנו בסדר, אז השכן ממול נגרר לכיווננו. כשהרוח משנה כיוון בכלל נהיה שמח. אז זהו, שבלב ים אין עגינה, רק הפלגה נונסטופ. וכשאין עצירות – יש משמרות. לילך לוקחת את הזריחות והשקיעות ומשאירה לי את האמצע, יואב משתתף במשמרות היום. לוקח לגוף בערך יממה להיזכר ואחר כך השגרה נעשית יותר נוחה. הילדים, מצדם, לא ממש מתרגשים. אומנם אי אפשר לקפוץ למים, אבל כמו כל יום הבית זז ממקום למקום ואתו ההורים, המשחקים והמקרר (לצערי לא בסדר החשיבות הזה). רוב ההפלגה הרוח מזיזה אותנו, וכשהרוח דועכת אנחנו מפעילים מנוע. בסוף הלילה השני כבר רואים את האורות על המגף האיטלקי, ועם בוקר את הר הגעש אתנה על קו האופק. ) שנחשבת Taormina( ) מתחת לעיירה טאורמינה Mooring( עגנו על מצוף אטרקציה בקנה מידה סיציליאני. חם בסיציליה וכל המקומיים רובצים על החוף העירוני כמו בסצנה של פליני. אכלנו פיצה, שכרנו רכב ונסענו להר אתנה. כבר שכחנו כמה צפוף זה באוטו עם שלושה ילדים.

מזרח סיציליה לא ממש קורצת לסירות מפרש כמו שוטי, (אין מפרצים נוחים לעגינה, רק מרינות יקרות) ולכן אחרי יומיים אנחנו עוזבים את סיציליה אל .)Aeolians( האיים האיולים

בדרך אנחנו עוברים במצרי מסינה. יש סיפורי אימה על הרוחות, הזרמים ואין סוף המעבורות במיצרים. אבל הולך לנו די חלק, אנחנו ממש מצליחים לשייט עם מפרשים את הרוב ובצ'ופצ'יק בקצה, כשהרוח ממש על האף והזרם חזק אנחנו מניעים מנועים ונפלטים החוצה לים הגדול. דרך אגב, המעבורות הן לא הסיפור המאתגר: המיצרים מלאים בדייגי דג חרב על סירות מוזרות עם תורן גבוה (לצופה) ומין גשר תלוי מקדימה (למ מ טיל הצלצלים). כולם מסתכלים רק לתוך הים ולא מעניין אותם מי שט מס מ ביב. בשלב מסוים מצאנו את עצמנו בלב שדה קרב בין שלוש סירות כאלה, כשאנחנו עם מפרשים מזגזגים ביניהם. אנחנו יצאנו בשלום. הדג לא. והאיים האיולים – איזה הבדל מיוון. ממפרצי טורקיז עם חול לבן, לצוקי בזלת שחורים שנופלים ישר לים. האיים הם הרי געש שחלקם פעילים, והים מלא באיטלקים שגם הם (שלא כמו היוונים), פעילים. ביקרנו בכמה איים: וולקנו (כן, מכאן הגיע השם הלועזי להרי געש), ליפרי, פנרה וסטרומבולי. צפוף כאן בנקודות העגינה וחשוף לרוחות, אבל הנוף משגע, ואיפה עוד אפשר לעגון מתחת להר געש מעשן (סטרומבולי) וממש לראות בלילה את הלבה יוצאת?

באי ליפרי אנחנו סוף סוף מוצאים מפרץ ריק כמעט לגמרי, ומשם אנחנו יוצאים לחצייה השנייה שלנו לצפון סרדיניה. המרחק לסרדיניה טיפל'ה יותר גדול מהחצייה מיוון, אז יצאנו באמצע הלילה כדי שבטוח ננחת באור יום. ביומיים הראשונים הים חלק כמו מראה והרוח מזיזה אותנו בקושי, וכשהיא נעצרת אנחנו שורפים דלק.

באחד הבקרים (סוף סוף) תפסנו דג טונה ראשון. תנחשו מה אכלנו בכל ארוחה בארבעת הימים הקרובים.

עם הזריחה ביום האחרון, כשהפסגות של סרדיניה מציצות מעל קו האופק, רוחו של הנושב במרומים רוגזת קמעה ומזכירה לנו שיש צדדים נוספים בסקאלה של מזג האויר. שוטי שלנו מתמודדת בגבורה, ובתמורה אנחנו מקבלים גם קצת עננים דרמטיים לתמונות.

27/08/2015

מחאת הסרדינים עוד לפני שיצאנו הצענו למשפחה וחברים יקרים להצטרף מתי שבא להם. הם מצדם אמרו שיגיעו ואנחנו מצדנו הפלגנו לבדנו לשקיעה. עד שבתזמון חשוד (שרב כבד בארץ?) תוך שלושה ימים "סגרנו" ארבעה ביקורים חגיגיים בסירה. האמיצים הראשונים הגיעו לסרדיניה. השובלים (ורדית ישי, דפנה וגלעד) עם מזל של מתחילים, מצאו באמצע אוגוסט טיסת צ'ארטר ישירה לאולביה ) ועם פחות מזל הביאו איתם רוחות לא נורמליות. כדי להקל על Olbia( האורחים את המעבר מיבשה לפיברגלס אפילו עגנו במרינה מסודרת, חמש דקות משדה התעופה. בים מקובל, שאחרי קבלת הפנים המרגשת, ולאחר שהאורחים חוטפים שוק מכמה קטן החדר הגדול שלהם, נכנסים לחצי שעה של תדרוך והדגמה על בית השימוש בסירה, וכך היה. מסורת זו מסורת. ), כמו מתוך סרטי Costa Smeralda( " בתחילת השבוע שטנו ב"חוף האזמרגד ג'ימס בונד, נפגשים להם כאן עשירי העולם כדי להשוויץ למי יש יותר גדול. כרטיס הכניסה הוא יאכטה עם לפחות חמש קומות, מסוק, וסירת הצלה בגודל ספינת האהבה. על קו החוף וילות דמיוניות. כמו בסרטי ג'יימס בונד, הנשים היותר צנועות לובשות את שני חלקי הביקיני, השאר מסתפקות בחלק אחד. מין קטע כזה של איטלקיות.

אחרי ששטפנו את הגוף והעיניים, המשכנו להפליג עוד קצת צפונה ), שמורת טבע מגניבה Arcipelago di la Maddalena( לאריכפלג מדלנה המורכבת מהמון איים וחלקי איים. ) ליד החוף הורוד. Budelli( נחתנו באי בודלי עוד אחד (ברשימה כנראה ארוכה) שטוען לתואר גן עדן על פני האדמה.

בבודלי הרוחות כבר נושבות בשיאן, ולמרות שהעוגן שלנו תפוס היטב (לקח לנו רק חמישה נסיונות…) בלילה אני ישן בסלון, ומתעורר כל שעה לבדוק שאנחנו עדיין בסרדיניה. באמצע היום השני התפרצה סירה בשיא המהירות ללב המפרץ שלנו והטילה לנו עוגן ישר מול הפנים. המתפרצים ישר חטפו צעקות מהסירה שלידנו ואחרי שהתחילו לזלוג לכיווננו – גם פרצופים זועפים מאתנו. אז התברר שהסירה שלהם (קטמרן בדיוק כמו שלנו) ללא מנוע אחד, בלי כננת עוגן עובדת, והעוגן שנזרק בבליץ כמובן שלא תפס. הסירה של הצועקים שלידנו מרימה מיד עוגן ונעלמת לאופק, ואנחנו צופים במשך כמה דקות במופע-בלהות קומי שבמרכזו משפחה צרפתית שמנסה לא להתנגש בסלעים. בשלב מסוים נכמרו רחמנו והצענו להם להיקשר לסירה שלנו כדי שיוכלו להתאפס. אחרי שנקשרנו, הם צללו, טמנו את העוגן מחדש כמו שצריך וישבו לאכול רגלי צפרדעים. פשוט זה לא היה, גם לא הכי בטוח, אבל הרווחנו את המעשה הטוב שלנו לחודש אוגוסט. חוץ מזה עכשיו הייתי בטוח שהעוגן שלנו באמת יושב טוב, ויכולתי להתעורר בלילה רק כל שעתיים. רק נכנסנו לשגרה עם האורחים וכבר צריך לחזור. מזג האוויר רומז לא בעדינות שעדיף להישאר במעגן, אבל לאורחים שלנו יש חתונה ביום הנחיתה (מזל טוב!). שלושה ימים לקח לנו להגיע צפונה ורק חצי יום לחזור. כמו מרוץ מכוניות בסמטאות עיר עתיקה, טסנו על הרוח בין הרים, סלעים ומיצרים. פשוט זה לא היה, גם לא הכי בטוח, אבל היה כיף. אז, אורחים לעתיד, ברוכים הבאים – אבל בבקשה תביאו רק רוחות טובות אתכם ובלי חתונות ביום החזרה.

03/09/2015

קורסיקה מלכתחילה לא התכוונו להצפין. במפה שתלינו על קיר המטבח בבית כחלק מההכנות למסע דילגנו מסיציליה לדרום סרדיניה ומשם למיורקה כי הקיץ אוטוטו נגמר וצריך להמשיך ללכת. אבל אז גילינו שהקצה הרחוק של סרדיניה יפה במיוחד, והמפרצים של קורסיקה, האי השכן, טורקיז יותר. הקיצר, אם כבר הגענו עד לכאן איך לא נכנס לקפה וקוראסון? בין סרדיניה לקורסיקה מפרידים רק קילומטרים בודדים ובאמצע ריבונו שפך ערימת סלעים, בלי סדר והגיון. מישהו הוסיף כנסיה, מגדלור וקבלנו את אחד .)Lavezzi( האיים היותר מיוחדים שראינו – לוואצי

אחת הבעיות הכי מטרידות בקורסיקה ובסרדיניה היא שתמיד המפרצים השווים יהיו מלאי סלעים (מסומנים במפה) מעל ומתחת למים, ועוד כמה סלעים לא מסומנים שנודדים ממקום למקום, מחכים שרגע אחד לא תהיה ערני כדי לקפוץ לך ישר לחרטום. בינתיים הצלחנו, אבל עם לא מעט דפיקות לב, ועם עוגן אחד (העוגן הנוסף . ממה שחווינו, קורסיקה וסרדיניה Scoglio Bianco שלנו) שנטרף על ידי סלע ב הן אחיות דומות, שמדברות בשפות שונות. רק שקורסיקה גם התקשטה מדרום בקו חוף דרמטי ומיוחד.

לסיבוב בקורסיקה הצטרפו אלינו ההורים של לילך ולכבודם (ולמזלנו) ), אחת מערי הנמל המיוחדות ביותר שיש. Bonifacio( נכנסנו לבוניפציו העיר עצמה תלויה על בלימה בקצה המצוק, והנמל יושב בתוך מפרץ קניוני דמוי פיורד. כמה יפה העיר, ככה מבורדק הנמל. ה"טטריס סלעים" במפרצים הוא משחק ילדים לעומת ה"סירות מתנגשות" במרינה. על כל פנים – הפגישה היתה מרגשת, הפרידה קשה, ובאמצע הילדים התפנקו על סבא וסבתא ולהפך. הרוחות היו טובות אלינו והפלגנו בחוף המערבי עד לבירת האי, אגסיו. שם עלו אילנה ויוסף על טיסה לפריז ואנחנו כיוונו את חרטום הסירה מערבה לעוד ארץ חדשה.

20/09/2015

האיים הבלארים – אפטר פארטי באיביזה כל הטיול הזה הוא שיעור גאוגרפיה אחד גדול בשבילנו. על האיים הבלארים ) למשל לא שמענו אף פעם. על איביזה ופלמה דה-מיורקה דווקא Baleares( כן, אבל זה לא היה בבית-הספר. אז לטובת ההשכלה הכללית: הבלארים הם ארכיפלג ספרדי, בשכונה של ברצלונה, עם ארבעה איים: מינורקה, מיורקה, איביזה ופורמנטרה. במינורקה עצרנו כדי לפגוש חברים ישנים, קטה-מיה (איחוד מרגש כמו בסרט טורקי), ובמפרץ מצאנו גם חברים חדשים – עמית וארתור, שיצאו לטיול אחרי צבא, לקריביים, על דו-תרנית יפיפייה בגיל של הסבא שלהם. אחרי ארוחת ערב כיפית עם כל החבורה יצאנו למיורקה. ) שהולכת לנחות Gale warning( כשרק ירד הלילה, התריעו בקשר על סערה בדיוק עלינו. צמצמנו מפרשים, השכבנו את הילדים לישון והתחלנו לכסוס ציפורנים. בבת אחת פסקה הרוח (על "השקט שלפני הסערה" שמעתם?) ואז החלה לחוג סביבנו באיטיות כמו נשר במערבון ספגטי. כשכבר לא נותר מה לכסוס, עלתה הרוח במהירות ודחפה אותנו, בלי שום סערה, לפלמה דה מיורקה. אחר כך נגלה שהסערה חלפה קצת מדרום לנו ואנחנו רק גירדנו לה את קצה השובל. פלמה פלמה עיר אמיתית, עם נמל אינסופי, רחובות שוקקים, כנסייה ספרדית ענקית, ומבצר צלבני שמשקיף מלמעלה. במבצר נקלענו לתחרות קרבות אבירים, וברחובות הסתובבנו מוקסמים כמי שלא ראו עיר חודשים. בפלמה הצטרפו אלינו שוב חברים: יעל, ערן אורי ורונה. שוטי התרגשה מתינוקת ראשונה על הסיפון וגם הרוח לקח הפסקה מהשיגועים שלו. יחד העברנו כמה ימים במפרצים של מיורקה. חלק מהמפרצים נראים כמו מליון דולר והחלק האחר כחופי אילת בשיא הקיץ… קצת צפוף.

כמו שאתם מבינים, בלי שום נחליאלי או חצב פורח, נגמרה המסיבה, הקיץ חלף ונחת עלינו סתיו עצבני. וכשהמסיבה נגמרת, זה בדיוק הזמן לאפטר-פארטי. אז נפרדנו מהאורחים בפלמה, ויצאנו לאיביזה. כל סירה שמכבדת את עצמה צריכה איזה צילום נחמד מקצה התורן. אלא שצילום הוא לא סיבה מספיק טובה להשתלשל בין מים ושמים. ואנחנו דחינו את הטיפוס המפוקפק להזדמנות שיהיו עוד אורחים שיעזרו ללילך לאבטח אותי. רק שלמרפי, כרגיל, היו תכניות אחרות. ביציאה מפלמה לא הרמנו מפרשים – לא הייתה רוח בכלל. באמצע הלילה הגיעה הרוח לביקור וכשהעלנו את המפרש, נתפס המעלן (החבל שמרים את המפרש) במחזיר הד המכ"ם שעל התורן וסירב להשתחרר. וכך במקום עליה לתורן במרינה, באור יום עם עוד מאבטח, משכה אותי לילך לבדה, אחרי חצות הלילה, בלב ים. התמונה כבר צולמה למחרת כשהיינו צריכים לסדר את הבלגן שעשינו.

באיביזה הצטרף אלנו חבר נוסף, ציף, עם ניר הבן. ניר כבר לא תינוק אז הרוח לא טרח להירגע למענו, וב"סובב איביזה" היו לנו כמה ימים עם מה שנקרא בפי החזאים "ים גבה גלי" ובפי ציף: "סערה אימתנית". האמת שיום אחד היה סוער מעל הרגיל ואנחנו חיפשנו מקלט במפרץ הכי מוגן בסביבה. לילך שהלכה לבדוק את העוגן לקראת החגיגה נקלעה למארב של מדוזות. . הפעם התחזית לא הכזיבה, והים דפק הופעה. אנחנו 0:5 המדוזות ניצחו היטלטלנו על הסירה והתיירות התפשטו כרגיל על החוף. בכלל כל מה ששמעתם על איביזה נכון. סדום זה כאן, ובכל חוף ממוצע כאן יש יותר ציצים מאשר בכל אתר באינטרנט. אבל היי – זה בלוג לכל המשפחה.

הורדנו את ציף באיביזה העיר ולמחרת בבוקר התעוררנו ליד יאכטה שהוטחה אל הסלעים. עוד סימן שהגיע הזמן לעוף מכאן לכיוון מקומות חמים יותר כמו האיים הקנריים. לפני שיצאנו לכיוון מיצרי גיברלטר עצרנו לרגע באי האחרון, פורמנטרה, ) והנוף פשוט חייב איזכור: מים בכל הגוונים Espalmador( ליד אספלמדור האפשריים של כחול וירוק וחופים פתוחים בלי שום נדל"ן. חופש אמיתי.

06/10/2015

הו הסלע הלבן - גיברלטר! הגענו לגיברלטר והגענו בשלום!

בשבילנו גיברלטר היא לא עוד נקודה צהובה על מפה. גיברלטר היא נקודת ציון, סוף טירונות ים-תיכונית ויציאה לאוקיינוס הגדול. בים התיכון עוד שיחקנו בבית (אחרי הכל פעמיים בשנה, היינו לוקחים את הילדים לחוף הים לשכשך רגלים), ומגיברלטר כבר שטים במגרש של הגדולים. האמת היא שההרגשה הביתית היא אשליה. הים התיכון, כמו התושבים שלחופיו, הוא קצת קריזיונר, פעם רגוע ומפנק ולמחרת נושב וזועף, והאוקיינוס, ככה מספרים הזקנים, עם מצב רוח קצת יותר יציב. הקיצר, די התרגשנו כשראינו את הצוק הלבן של גיברלטר באופק. גם הדרך הייתה מרתקת. בלג הראשון חצינו את קו גריניץ' והפלגנו לקרטחנה, היא קרתגו החדשה. הגענו במקרה, אבל בדיוק, ל'פייסטה' לציון הקרב בין קרתגו לרומא. למשך שבוע שלם, כל תושבי העיר לובשים חג, שריון וקסדה, מתחלקים לשתי קבוצות (רומאים וקרתגואים) ומשתטים כילדים. איזו חגיגה צבעונית ואיזו עיר מגניבה. בלג השני מקרטחנה לגיברלטר ציפתה לנו הפלגה חלומית: עשרות דולפנים, פוד אחד של לווייתנים בשעת השקיעה, לוויתן אחד ששחה לנו מתחת לרשת של הסירה וירח מלא שמצהיב ונעלם לטובת ליקוי לבנה ואז חוזר חזרה. מסביב אניות סוחר וספינות מלחמה הולכות ובאות וסתם מחכות. מפגש רציני ראשון עם שפל וגאות וזרם משטה – כשרוצה מרחיק וכשרוצה מקרב. רוב הדרך הים היה שקט וללא רוח ורק למרינה בגיברלטר נכנסנו בסערת הרוחות.

Europa( " לגיברלטר יש נקודת ציון משלה, היא נקראת "הנקודה אירופה ) בשפיץ הכי דרומי שדוקר את הים מתנוסס המגדלור שמסמן את Point הכניסה ולידו תותח דמיוני בגודלו נגד פולשים ותיקים. ועכשיו מישהו גם בנה מסגד ליד. ברוכים הבאים לאירופה. העיירה עצמה היא שלוחה זעירה של אנגליה עם פיש אנד צ'יפס, תאי טלפון אדומים ואנגלים עם מבטא סנובי מצוחצח. מראש הסלע יש נוף מרחיב-לב (רואים מכאן את אפריקה!) והרבה קופים. אחרי יומיים או שלושה במרינה בגיברלטר, כשהרוחות נרגעו והזרם קירב, ), עם חוף ים Barbate( עברנו לצד השני, לעיירה ספרדית מנומנמת במיוחד אינסופי ומרינה זולה. עכשיו מחכים למזג אויר ידידותי לקראת הלג הראשון באוקיינוס – דרומה לאיים הקנרים.

שער שני: האוקיינוס האטלנטי והים הקריבי

26/10/2015

בטן גב באיים הקנרים מי שעוקב אחרי ההתקדמות שלנו זיהה שאנחנו לא זזים מטר כבר שבוע (שיא משפחתי חדש). חלק היו מנומסים ושאלו אם הכל בסדר או אם מכשיר המעקב מקולקל. אז לא נעים להודות, אבל הכל בסדר, רק שאנחנו די מתבטלים כאן. כאן זה האיים הקנרים, ויותר מדויק באי הכי צפון-מזרחי הנקרא לנזרוטה ) או כמו שאייל קורא לו – מוּזָרוטה. Lanzarote( פשוט, האיים הקנרים לא כל כך ידידותיים לשייט ההרפתקן (אין מפרצים טובים לעגינה) ומאוד ידידותיים לשייט הבטלן וחובב המרינות היוקרתיות. חוץ מזה אפשר לחצות לקריביים רק בסוף נובמבר, ככה שיש לנו חודש לשרוף בלי לעשות כלום. בינתיים אנחנו עומדים במשימה בהצלחה: קמים מאוחר, קונים באגטים טריים לארוחת בוקר, מסדרים קצת את הסירה וקופצים לקנות בקבוק יין לארוחת ערב. בקיצור, טוב כאן. ההפלגה לאיים הקנרים הייתה טבילת המים הראשונה שלנו באטלנטי, ובעצם קילומטרים על פני שישה ימים. 1200- הפלגה ארוכה אמיתית ראשונה. כ בחציות הקודמות עוד היה אפשר לסחוב שעות של ערנות ולהתרסק לשינה כשמגיעים. אבל הפטנט הזה לא עובד אחרי שלוש יממות. לגוף ולנפש לוקח קצת זמן להיכנס לשגרת הפלגה. אבל לבסוף השעון מאט והמחוגים עוברים לדלג בחצאי ימים במקום בשניות ואז הכל מסתדר. גם הדאגות היומיומיות חוזרות לבסיס: אוכל, מים וחשמל למחשב.

הילדים מצידם חיים ביקום מקביל, מבחינתם אין הבדל בין עגינה במפרץ לשייט באוקיינוס, רק שההורים מפהקים קצת יותר מהרגיל.

אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל זה לא נכון בים. בתמונות הכל חד גוני ושטוח, ים מטאלי ועננים תלויים. אבל במציאות האוקיינוס אף פעם לא נח. איפשהו תמיד יש סערה ששולחת גלים עד קצה העולם. לגלים שכאלה קוראים גלי גיבוע, או סוול בלעז. שם קולע להפליא, כשמם, הם דומים יותר לגבעות על ריטלין מאשר לגלים בחוף ירושלים. ואנחנו לידם, כמו מכליות הענק שחולפות לידינו מדי פעם, רק קליפת אגוז.

בסופו של דבר, למעט דג (גדול יותר מאייל) שתפסנו בערב השני ופתר לנו את דאגת האוכל, ואין ספור דייגים מרוקאים שהסתובבנו להם בין הרשתות בלילות הראשונים, ההפלגה עברה בלי שום דרמות. ) שנמצא בשפיץ La Graciosa( בוקר אחד נחתנו במפרץ ליד אי קטנטן הצפוני של לנזרוטה. מפרץ לדוגמא עם חול לבן, הרי געש שחורים ברקע וים טורקיז. רק אחרי שנעזוב למרינה בלנזרוטה בגלל רוח ששינתה כיוון, נבין שזה אחד המפרצים המוגנים היחידים בקנרים. ק"מ) ואומרים שאפשר להרגיש פה גם 150( הקנרים די קרובים לדרום מרוקו ניחוחות אפריקאים או לפחות את הרוחות החמות של הסהרה. אבל בינתיים זה מרגיש בדיוק כמו ספרד האירופאית (שזה לא רע בכלל) עם ניחוחות של תיירים אירופאים שרודפים אחרי השמש. במרינה שלנו רגילים לשייטים היפר אקטיביים שנתקעים אצלם, ומיקמו על הרציף סוכנות השכרת רכבים. אז לקחנו רכב בזיל הזול, ויצאנו להסתובב. שנה) שהשאירה 300( על האי עברה טראומת-התבגרות וולקנית לא מזמן אותו צחיח ומחוצק'ן (בחן) בכשלוש מאות לועות געשיים. את נוף הפרא שוברות טרסות מיוחדות ואסטטיות להפליא, ויצירות של אמן מקומי ומוכשר ) שהפך את האי לסטודיו הפרטי שלו. Cesar Manrique( גילוי עיתונאי נאות: בין התחלת כתיבת הפוסט לשיגורו, הזזנו את הירכתיים שלנו ושטנו לאי השכן - גראן-קנרייה ששונה לגמרי ממוזרוטה. מה שלא מפריע לנו להתבטל בו באותה צורה. אבל על זה כבר בפוסט הבא.

16/11/2015

II- על קו הזינוק. קנריים בתחילת נובמבר הסירות האחרונות כבר עזבו את אירופה הסגרירית והתחילו להתגודד בקנרים. תקופת ההמתנה לחציית האוקיינוס התחילה. עכשיו שלושה שבועות כולם על הכלים, כלומר על הסירות, מחכים לשריקת הפתיחה. אנחנו, אחרי שבוע באותה מרינה, מותשים מחוסר תזוזה. ג'ון, השכן מהסירה ליד שכבר הקיף את העולם על סירה, אומר שזו בעיה ידועה אצל שייטים מתחילים ושאוטוטו נסתגל לקצב ונוכל להישאר באותו מקום גם חודש בלי לשים לב. אבל זה לא מנחם, אז בניגוד לאזהרות, קפצנו לאי השכן, גראן-קנריה. למרות התדמית, כשזה נוגע לחציית האוקיינוס האטלנטי לאמריקה אפילו שייטים מסוקסים מעדיפים טיול מאורגן. וככה כל שנה, כמאתיים סירות ARC – Atlantic Rally for( חוצות "ביחד" את האוקיינוס במסגרת ראלי ) בפועל אחרי חצי יום כבר לא רואים אף אחד באופק, אבל רוב Cruisers הזמן יש מישהו לא רחוק בטווח רדיו. נקודת ההתחלה היא לאס פאלמס שבגראן קנרייה. כשאנחנו מגיעים המרינה כבר מלאה בכל משתתפי הראלי ואין לנו מקום. אנחנו מוצאים מקום במרינה קטנה ואחרי כמה ימים עוברים לעגון במפרץ העירוני, יחד עם כל השייטים הקמצנים. בניגוד ללנזרוטה המדברית והכמעט שוממה, כאן, אחרי חצי שעת נסיעה למרכז האי, הנוף מתהפך לירוק אלפיני. המקומיים, עטופים במעילים, מקוששים ערמונים ביער. העיירות שאנחנו עוברים בדרך שוקקות בשווקים של סוף השבוע. Ship chandlers אבל האטרקציה העיקרית בלאס-פאלמס היא כמות ה חנויות לציוד ימי. זר לא יבין, אבל בעלי סירות מפתחים התמכרות חריפה לשיפצורים, תיקונים, כלי עבודה וחלקי חילוף. ההתמכרות מתבטאת בחיפוש סיזיפי אחרי השיפ-צ'אנדלר המושלם ובקניות בלתי נשלטות של ציוד שאולי יום אחד נצטרך. לאס פאלמס היא גן עדן למכורים ולבעלי השיפ-צ'אנדלרס כאחד. אז אחרי שרוקנו את הארנק, ומחקנו פריט אחר פריט מרשימת הציוד החסר (גם הצלחנו לשלוח את אסדת ההצלה שלנו לרענון) הגיע הזמן לזוז הלאה. המזהירים הזהירו שלא נצליח, בגלל הרוחות, לחזור ללנזרוטה (נקודת ההתחלה שלנו לחצייה). הרוחות כאן די קבועות (צפון מזרחיות), ולא נעים לשוט נגדן.

אבל הנושב במרומים שעה לתפילותינו ושינה סדרי שמיים (שגם ככה עם כל שינויי האקלים, לא ממש סגורים על עצמם). שעות למפרץ נחמד זה טבעי 24 כשיש לך את כל הזמן שבעולם אז לשוט Playa( ומתבקש וזה בדיוק מה שעשינו. חזרנו חזרה למפרץ בלה-גרסיוזה ) שמילים רק עושות לו עוול: נוף יפה ושקט של סיני עם דיונות Francesca לבנות וצוקים שחורים ברקע.

ובאשר לתכניות חציית האוקיינוס שלנו - גם אנחנו חוצים בטיול מאורגן, טיול בוטיק, עם עוד כארבעים סירות. ), הוא לא אחר מאשר Atlantic Odyssey המארגן של החצייה שלנו (שנקראת ) אגדה מהלכת (כלומר משייטת), בעולם השייט Jimmy Cornell( ג'ימי קורנל חוצה האוקינוסים. האיש שבזכות הספרים שלו הגענו עד הלום. לחציית האוקיינוס האטלנטי ARC קורנל הוא בין השאר המייסד של ראלי ה " - האורים והתומים לנתיבי שייט World cruising routes" ומחבר הספר בעולם. אדם מאוד חם ומרתק שמעודד שייטים מתחילים לצאת לעולם הג מ דול בלי לפחד. בזכותו אלפים (וגם אנחנו) יצאנו לדרך.

אז אחרי שנרגענו במפרץ, הגענו לנקודת הכינוס לקראת היציאה מארסיפה שבלנזרוטה. יש פה חגיגה אמתית. כל הסירות שיוצאות לחצייה נמצאות !) וכולם מאוד חברותיים (אבל בזווית העין 37( אחת ליד השנייה. מלא ילדים עדיין בודקים למי יש תורן גדול יותר). לכל אחד יש סיפור מעניין משלו. המארגנים הרימו סמינר עם הרצאות על מזג אויר, מסלולים, מפרשנות, אנרגיה, רפואה ועוד שאר ירקות. חוץ מהרצאות גם ערכו לנו ביקורת לסירה לוודא שלא פספסנו שום דבר. עברנו בהצלחה. על כל הפסטיבל מנצח ג'ימי, שמתרוצץ בין כולם ומתרגש כאילו הוא עצמו יוצא לחצות את האוקינוס. במקביל הילדים ארגנו לעצמם פסטיבל משלהם. גילינו שיואב מתקשר לא רע באנגלית עם החבורה שבגילו (שוויצרי, נורווגי ומרוקני) ואייל מתקשר לא פחות טוב בצווחות עם השכנה השבדית.

למי שעוקב, מסלול החצייה הוא המסלול הקלאסי של קולומבוס – שנאמר: מפליגים דרומה עד שהחמאה נמסה ואז פונים ימינה

"south until the butter melts and then turn right"

יורדים דרומה כמעט עד כף ורדה, היכן שמי האוקיינוס חמימים (וטמפרטורת האוויר ממסה את גוש החמאה) שם רוחות הסחר מתחילות לנשוב מערבה, ואז נישאים על כנפיהן עד נקודת הסיום במרטיניק. קמ) במהירות של בערך עשרה קמ"ש. 5200( מייל ימי 2800 סך-הכל כ תעשו חשבון. אם לוקחים קצת מזון נוסף נגד צרות לא צפויות זה יוצא לא מעט אוכל להעמיס. לא נראה לי שנוריד במשקל בקטע השייט הזה. זהו. עוד יומיים יוצאים לדרך. נתראה בצד השני של האטלנטי.

09/12/2015

האוקיינוס האטלנטי במבט רציונלי מהצד זה נראה לא הגיוני לבזבז שלושה שבועות בחציית חמשת אלפי קילומטרים של ים, עם לילות בלי שינה, הרחק מבית הקפה השכונתי ורופא המשפחה, כשאפשר להגיע לאותו מקום ביום טיסה עם דיילת חייכנית, מושב צר וארוחה בחמגשית. אבל במבט מבפנים, מעל סירה שרוכבת על הגלים בלי הפסקה, תחת אין סוף כוכבים וחצי ירח אחד, אין דבר טבעי יותר מזה. ירושלמים. לך תבין.

- אחרי כמה שבועות באיים הקנרים, בלי תזוזה אמיתית, הגוף יוצאים לדרך מכווץ לפני היציאה. הרוח מסמרת שיער ונראה שהחלק הכי מסובך בכל המסע הוא היציאה מהמרינה בלי לדפוק שום דבר. מארגני הראלי מתחו קו זינוק כאילו מדובר במרוץ יוקרתי ועשרות סירות של חובבים מצליחות בנס לצלוח את הקו בחגיגיות ובלי אף התנגשות. בהתחלה הים ומסך הפלוטר (מכשיר הניווט) מלאים בסירות. עשר שעות אחר כך, בלילה, נשארים רק כמה אורות רחוקים. עם הים הפתוח וקצף הגלים גם הכיווץ בגוף משתחרר והלב מתרחב. יצאנו לדרך. - בדרך כלל, אחרי שהסירה לא זזה זמן מה, צצות צרות. הרוחות היום השני של היום הראשון דופקות כל הלילה, ובבוקר אני מוכן לבקרת נזקים. הרי ברור שמשהו ישבר, השאלה רק מה ומתי.

- מגיע מכיוון לא צפוי. לפני היציאה הילדים חגגו (כלומר הנזק הראשון השתוללו) בג'ימבורי במרינה, ויואב חטף מכה ביד. בבוקר היד היתה נפוחה וצבועה בשלל גוונים. בים הכל אלתורים, והאלתור הראשון הוא סד קיבוע ליד של יואב (סבתא, בלי פניקה. הנכד בסדר. אחרי שבוע היד החלימה ויואב חזר למלא את כל מטלות הסירה). בכלל יואב גדל לנו פתאום, נהיה איש ים שמכיר הכל בסירה. איש צוות שלישי לכל דבר. - הרוחות צפון מזרחיות, ואנחנו מתפרפרים לנו, כלומר שמים הפרפרים כל מפרש בצד אחר של הסירה כמו כנפי פרפר, כשהרוח נושפת מאחור ("מלאה"). הפלגה ב"פרפר" היא ההפלגה הכי לא יעילה מבחינת מהירות, והפלגה יותר רגועה. זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים. ובכל זאת הסירה מאיצה על הגלים כמו גולש גלים קליפורני, והילדים מחשבים שיאי מהירות קשר!!). 16( סוד ההצלחה בלשרוד הפלגה ארוכה, הוא שגרה מסודרת, אוכל טוב שגרה - ולגו. כבר מהיום הראשון התגבש לנו סדר היום כך שלילדים יש ימים “רגילים” עם משחקים, לימודים, מטלות וארוחות מסודרות, ולנו המבוגרים יש גם זמן לנוח ביום. בבוקר ובערב אנחנו עוברים על כל הסירה לחפש נזקים. ובצהרים יואב מסמן את המיקום שלנו על המפה ומודד בסיפוק כמה עברנו ביממה שחלפה. כל חמישה קווי-אורך יש הפתעה קולינרית מתוקה, ככה שהילדים עוקבים בתאבון אחרי הנתיב והמעלות שחולפות בצג הניווט. בערב כולנו בוהים בשקיעה ובלילה לי וללילך יש משמרת קצרה (שעתיים) וארוכה (ארבע שעות). יואב עוזר במשמרות ביום.

הימים חולפים ברגע. אין רגעים משעממים. על כל פנים לא עם שלושה ילדים בסירה. הלילות (אחרי משבר ההשכמה) עוברים בקלות עם ספרים אלקטרונים, מוזיקה ופודקאסטים (עושים היסטוריה עם רן לוי, גם הילדים התמכרו). מרגע שהיום מאוזן והים משתף פעולה הכל זורם. הסירה לוקחת אותנו מעצמה כמו מעשה קסמים. ימים שלמים אנחנו לא נוגעים כמעט במפרשים ולפעמים משנים מפנה רק כדי שהשמש תשזוף את הפאנלים הסולארים ותבשל לנו קצת מיץ של חשמל. שישה ימים היה סבבה וביום השביעי, (שנפל על יום רביעי) תוהו ובוהו. ) שזה ענן משוטט שמשנה Squall( הבלגאן התחיל עוד בלילה עם סקוולים את כיוון הרוח, נושב בכוח וממטיר גשם זועף. מין סערה קטנה, מקומית ולא נחמדה. כל כמה שעות מגיע סקוול כזה מעצבן. ידית הווינץ' (מכשיר שמ מ שמש למתוח חבלים) היא הראשונה שנשברת וקופצת לים. המפרש הקדמי הוא השני שנשבר לו, כלומר נקרע לו. (מחיכוך עם משהו בתורן). ברגע של הפוגה ברוח הורדנו חלק מהמפרש כדי לנסות ולתקן. אבל הרגע חולף, ואנחנו מוצאים את עצמנו בקרב מאסף בניסיון לקפל את המפרש בלי נזק נוסף. ביומיים הבאים הפלגנו רק עם מפרש ראשי עד להפוגה הבאה. למרות שיש לנו מפרש רזרבי, החתך הקטנצ'יק במפרש ממחיש בבת אחת את המושג והמרחק מחוף מבטחים. את המפרש דרך אגב תיקנו בעזרת טייפ ייעודי וקצת תפרים. תיקון שהחזיק עשרה ימים ונפתח שוב רק קצת לפני הסוף.

ביום העשירי - אמצע הדרך. ראינו סירה. למרות עשרות הסירות שחוצות בדיוק באותו הזמן ובאותו המסלול את האוקיינוס, זאת תהיה הסירה היחידה שנראה מהיום השני ועד היום האחרון. גם הים כאן קצת ביישן ושומר את יצוריו עמוק בבטן. בכל הדרך ראינו רק להקת דולפינים אחת ועוד דג דוראדו (רעמתן כחלחל) אחד על החכה. מאמצע הדרך פני הים מנומשים בכתמים כתומים של סרגוסה – מין עשב ים פולש שהשתלט על פני המים. כל ניסיון דייג מסתיים אחרי דקה בשיחים שלמים של סרגוסה על הקרס במקרה הטוב, ועם פחות מזל גם בתסבוכת על מדף ההגה, בפתחי השאיבה של מתפיל המים או המנוע ושאר צרות שלא נדע. פני הים לעומת זאת שוקקי חיים. דגים מעופפים, ממש יצורים מיתולוגים, שמעופפים עשרות מטרים, דואים בין הגלים צוללים לרגע וקופצים שוב. כמעט כל בוקר אנחנו מוצאים כמה טייסים מסכנים שלא ציפו שתופיע להם סירה באמצע הדרך ומסיימים את חייהם על הסיפון שלנו. בחושך, לפני שהירח עולה ובקושי אפשר להבדיל בין מים לשמים, הסירה משאירה אחריה שובל עדין של גיצים זרחנים - פלנקטון זוהר (שגם הוא לא מבין מאיפה נחתנו עליו).

זהו, אי אפשר להתבלבל: החום ומכשיר הניווט היום השלושה עשר - מוכיחים - הגענו לרצועה הטרופית: חום תמידי, שמש שמדגמנת שקיעות וזריחות צבעוניות ובקרוב גם יגיעו עצי קוקוס. מעכשיו ועד סוף הטיול אין לנו כוונה לצאת מהאזור הזה. אז לחובבי הז'אנר והימאים בחבורה שרוצים את השורה התחתונה: מה זה אומר לחצות אוקיינוס? כמו שחבר טוב אמר לנו בתחילת הדרך (ויצא צודק) חציית האוקיינוס זה החלק הפשוט בתוכנית שלנו. הסירה שטה מאליה, ימים שלמים בלי כמעט לגעת במפרש או בהגה, אין סירות אחרות להתנגש בהן או שרטונות לעלות עליהם. כל זה נכון עד שמשהו נשבר. ובים דברים כל הזמן נשברים. בכל זאת בכל סירה יש נוסע סמוי, הבן דוד השייט של מרפי. לנו לדוגמא נקרע מפרש החלוץ, נשבר שאקל של המעלן חלוץ (יש מתנדבים לטפס על התורן ברוח של עשרים קשר עם גלים נאים אחרי משמרת לילה?) וגם נסתמו השירותים (כבר עדיף לגור על התורן). רשימה חלקית.

הקיצר, ההבדל העיקרי בין שייט קצר בים תיכון לשיט מאוד ארוך, הוא בעיקר בהכנת הסירה וביכולת לתקן כל מה שקריטי. מבחינת הכנת הסירה: יש ציוד שלא חייבים בשייט קצר וכדאי לשקול בשייט ארוך. אצלנו הרשימה כללה מתפיל מים, גנרטור רוח וטלפון לווייני. אצל ). בנוסף Downwind( אחרים בראלי נוספו גם מפרשים להפלגה ברוח מלאה יש הכנות לקטסטרופה הכוללות בין השאר אסדה מתאימה, ערכת נטישה, אמצעי קשר למרכזי חילוץ ועוד.

תקלות: לתקלות צריך כלים, חלפים וידע לתקן כל מה שקריטי לכם. לנו ברשימה היה: מפרש חליפי, משאבות שירותים, גיבוי למכשירי ניווט, גיבוי לתקשורת לוויינית. גבוה מאוד ברשימה יש את הטייס האוטומטי, שאם הוא מתקלקל, החצייה הופכת למאוד אינטנסיבית (במיוחד עם צוות מצומצם). המחיר של גיבוי לטייס האוטומטי גבוה אז במקום זה שמנו שום מסביב לתורן נגד עין הרע. מבחינת "ימאות" נטו: רוב מוחלט של הזמן הפלגנו ברוח מלאה. יש כל מיני טכניקות להפלגה כזאת (פרפר, שני חלוצים, ספיניקרים ועוד...) אבל אנחנו התכחשנו לעניין ולא ממש תרגלנו את העסק לפני החצייה. בסופו של דבר הפלגנו ב"פרפר", הסירה שלנו הייתה יחסית מאוזנת ומהירה. מפרשי ספיניקר למיניהם מצטלמים מצוין וטובים בעיקר לרוחות חלשות. את הג'ניקר שלנו הנפנו למשך שתי יממות ובשאר הזמן הרוחות היו מספיק חזקות כדי שהמפרשים הרגילים יספיקו. ), מאתגרות קצת ושוברות את שגרת ההפלגה Squalls( הסערות המקומיות מדי פעם. הן בדרך כלל משנות את כיוון הרוח שיכולה להיות מאוד חזקה קשר). מצאנו שהדרך הכי טובה להתמודד היא לזוז איתן, כלומר 35 (מעל להישאר באותה זווית לרוח ולא להתעקש לשוט לכיוון היעד. הענן חולף אחרי חצי שעה או שעה ואפשר לחזור למסלול בלי בעיה. חוץ מזה רוב הזמן הפלגנו עם מפרש ראשי מצומצם, ככה שכאשר הרוח עולה "פתאום", אנחנו מסודרים. ההבדל במהירות בין מפרש מלא למצומצם לא גדול, וזה ממש לא נעים ולא פשוט לעלות לרוח כדי לצמצם מפרש כשהרוח כבר חזקה.

שורה תחתונה – מניסיוננו המאוד קצר, האוקיינוס האטלנטי, בעונה הנכונה, הוא באמת החלק היותר פשוט. עד שמגיעים לנקודת החצייה (הקנרים) כבר יש מספיק ניסיון לצאת לדרך בלי בעיה. יום אחרון לחציה - בהתחלה מופיעות הציפורים שדואות מסביב וצוללות למים לחפש משהו לנשנש. אחר כך מופיעה סירת דיג וכעשרים מייל מהאי רואים סוף סוף יבשה באופק. כמובן שעשרים המיילים האלה הופכים להיות החלק הכי ארוך בשיט, אבל לבסוף אנחנו מגיעים. במפרץ בכניסה כבר מתחילים להרגיש בשינוי. מנגרובים ועצי קוקוס, חופים צהובים וים ירוק. ממש כמו שהבטיחו בברושור. על הרציף ארגנו לנו קבלת פנים חמימה וחגיגית, אבל הדבר היחיד שאני חושב עליו הוא שנת לילה רצופה.

28/12/2015

אפטר-שוק: מרטיניק ודומיניקה כמו בריצה ארוכה, רק כשעוצרים מרגישים את השרירים. אחרי שנת לילה טרופה במרינה (בכל זאת התרגלנו להתעורר פעמיים בלילה) התעוררנו בעולם החדש. שינוי ראשון שמרגישים הוא השקט – בלי שאון גלים ורוחות שורקות. מיד אחרי השקט מגיעים החום והלחות. הצילו. את הימים הראשונים העברנו במרינה. בעיקר בסידורים ותיקונים. יואב, הגזבר של הסירה, היה מאוד מרוצה מהביצועים הפיננסים שלנו בזמן החצייה. הוא כמובן נכנס להיסטריה מההוצאות של אחרי החצייה: תיקון למפרש, טיפול מנוע, עוד קצת חלקי חילוף, אינטרנט ואפילו תספורות לבנים אצל ספרת נשים מקומית, שבחיים לא גזמה שיער לא מקורזל. ) מחלה Sail drive( כשכבר חשבנו שסיימנו, גילינו שנכנסו לנו מים לממסרת נפוצה בסירות. בדרך כלל הטיפול כואב ודורש להוציא את הסירה מהמים, אבל המוח הקריבי ממציא לנו פטנטים, ובמקום להוציא את הסירה דחפנו בלון מתחתיה, נשפנו חזק וחסכנו כמה מאות יורו.

בכל העולם המרינות די דומות. ורק אחרי שבוע, כשנפרדנו מהרציף ויצאנו החוצה למפרץ ליד, הרגשנו שהגענו. המפרצים כאן נחמדים, עם מנגרובים ירוקים שעוטפים את כל האי ועצי קוקוס על קו החוף. אנחנו יורדים ליבשה פעמיים ביום: בבוקר לקנות באגטים טריים (בכל זאת צרפת), ואחרי הצהריים לחוף, כדי שהילדים יתפלשו בחול. בין לבין אנחנו לא עושים כלום וזה כל כך טוב. מרטיניק שייכת לצרפת. זה אי עם פיצול אישיות: השפה והמחירים אירופאים, המנטליות וקצב החיים קריבי. התושבים שפעם עבדו בפרך בגידולי קנה-סוכר לתעשיית הרום, אימצו את המנטליות המערבית, העבירו את הגידולים לאיים השכנים ועברו לצד שצורך רום (גם זו עבודה קשה). בכלל רום ומוסיקה, זה מה שהולך כאן באי. המוסיקה רק מתחילה לנגן וכולם מתחילים לנוע לפי הקצב. זה נחמד עד שאתה מגלה שהטבח והמלצרים שכחו את עצמם (ואותנו) ורוקדים גם. נחמד נחמד אבל אנחנו די מיצינו את העסק הזה של איים מחופשים לאירופה (בהתחלה הקנריים שהתחפשו לספרד ועכשיו מרטיניק הצרפתית). אז הפלגנו לדומיניקה.

כל עוד מפליגים בצד המערבי המוגן מרוחות הסחר, האויר לא זז. רק מתרחקים מערבה מדי, או יוצאים למעבר בין האיים, הרוח נותן בראש. הרוחות שבלב האוקיינוס נשבו מהירכתיים בעדינות, מכות עכשיו מהצד ועל האף במהירויות מסמרות. הגלים מוסיפים לחגיגה. אנחנו נכנסים מראש עם מפרשים מצומצמים למשעי ובכל זאת טסים על המים. הצוות עובר למצב נמנום (הדרך היעילה ביותר להתמודד עם מכונת הכביסה הימית), ואני עם חיוך מרוח על הפרצוף. באמצע הדרך מצטרפת אלינו ציפור שתפסה שיטה: דואה ליד המפרש שלנו ומחכה שדגים מעופפים (ששוטי נכנסה להם למסלול), יעופו (תרתי משמע) הצידה, ישר אליה.

דומיניקה היא עולם שלישי ואנחנו מתים על העולם השלישי. רחובות שוקקים, שווקים עם ירקות לא מהונדסים, מכוניות שפולטות עשן בלי חשבון. כל יום עוצרת פה אניית תענוגות שפולטת מתוכה יותר נופשים מאשר כל תושבי העיר. הנופשים בתורם, מפזרים בלי חשבון כספים על אטרקציות יומיות, מה שבהחלט מקדם את הכלכלה המקומית אבל מלחיץ את הגזבר שלנו. בדומיניקה אין כמעט מפרצים לעגינה, ככה שאין ברירה אלא לעלות ולטייל ) יצאנו לטיול ביערות הגשם. יש כאן הרבה Roseau( ביבשה. מהבירה רוסאו יער והרבה מאוד גשם. היערות עם עשרות מינים של עצי ענק, קני-במבוק, שרכים ומטפסים. הכל צבוע בכל כך הרבה גוונים של ירוק שמרוב כחול כבר שכחנו שקיימים. שחינו בקניונים קרים רק בגלל שג'וני דפ שחה בהם (הרבה סצינות משודדי הקריבים צולמו בדומיניקה) וטבלנו במעינות חמים כדי להפשיר חזרה.

המקומיים גם טוענים שבדומיניקה יש אתרי צלילה מהיפים בעולם, אז הלכנו לבדוק: ב"ריף השמפניה", מבעבעות מבין השוניות בועות גאו-תרמיות כמו בכוס שמפניה. גם הדגים נראים מבסוטים מהסידור. ) יצאנו לשייט עם מדריך מקומי על Portmouth( בצפון דומיניקה, בפורטמאוט הנהר בין הביצות. הביקור בדומיניקה היה לא מתוכנן, הרבה סירות פשוט מדלגות על האי מכל מיני סיבות. אנחנו פגשנו רק אנשים מסבירי פנים בכל מקום ואי יפהפה!

ועכשיו עונת הביקורים בשוטי נפתחת שוב, אז אנחנו מפליגים חזרה למרטיניק לקבל את פני האורחים הראשונים.

18/01/2016

גן העדן של לוסי הקדושה במרטיניק נשארנו עוד שבוע. אבא שלי ובטי הגיעו לביקור. פעם אמא פולניה היתה רוצה בן רופא או לפחות מהנדס. אבא שלי, כך נראה לי, היה שמח אם היה יוצא לו בן דייג. לא הסתדר, אז כל בוקר התחיל בשווקים בחיפוש דגים. באנסה ד'ארלן דג חרב ענק שרק נתפס, בסנט-אן רעמתנים ובסנט פייר דגים קטנים מזן טעים במיוחד. כל יום הסתיים בארוחת מלכים (כבר שכחנו מה זה לאכול פי ארבע מתכולת הקיבה). לפי חוקי הימאות, כל סירה צריכה להניף את דגל המדינה שבה רשומה הסירה. אותנו הבירוקרטיה הישראלית הביסה במרס טורקי, ולמרות שמאוד ניסינו, נאלצנו לרשום את הסירה בדגל זר. בכל זאת בזמן האחרון אנחנו מניפים את דגל ישראל. מאז, לשמחתנו, אנחנו לא מפסיקים לפגוש יהודים נודדים, כאלה שפעם ביקרו בישראל או רק יצאו פעם עם קיבוצניקית. ככה למשל פגשנו בדומיניקה את רעי שמחפש טרמפים לגואדלופ ואת אורי שלא הבין מאיפה נחתה עליו ארוחת שבת עם חריימה מרוקאי בקריביים.

ממרטיניק, אחרי הפרידה המרגשת מסבא, בטי וגוש היורו הפלגנו דרומה .)Saint Lucia( לבקר בלוסי הקדושה בכל מקום שעגנו בו המקומיים פותחים באותה ברכה: "ברוכים הבאים לגן עדן", אבל אנחנו לא מתבלבלים, לא מיערות הגשם הגולשים לתוך הים, לא מהחופים הקסומים, לא מכפרי הדייגים הציוריים. אנחנו זוכרים, במעומעם אמנם, שגן עדן (של מטה לפחות) נמצא במזרח התיכון. בכל זאת קצת התרגשנו כשהצלחנו סוף סוף למצוא כאן מנוע גדול יותר לדינגי (הסירה הקטנה) שלנו. עכשיו גם אנחנו יכולים לעשות גלים לאחרים. (בתמונה פה למטה אפשר לראות מאחורינו יאכטת פאר שנראת כמו אייפד מודבק על מק-בוק. זאת ונוס, היאכטה של סטיב ג'ובס - אללה ירחמו. איזה גלים עשינו להם).

) שהם Pitons( במקום לשוטט בין המפרצים השונים, עצרנו מתחת לפיטונים הסמל המסחרי של האי. צמד הרים פוטוגנים שעושים פוזות בכל מדריך טיולים קריבי. המפרצים מסביבם מוכרזים כשמורת טבע ומשם יצאנו לטיול ביערות הגשם שבלב האי ולביקור בגנים הבוטנים (מדהימים!) בעיירה ). על החוף, פיטר נתן לנו קורס מזורז בליקוט פירות: Soufriere( הקרובה קוקוסים, קרמבולות, מנגו, סוג של שקדים קריבים ועד קקאו ואקי ג'מייקני. הכל מתגלגל חופשי… אתם יודעים, כמעט גן עדן. כמו בכל גן עדן, גם כאן יש בעיות תפעוליות קלות. רוב האנשים מתפרנסים מתיירות בכבוד. חלק אחר מתפרנס אמנם יותר טוב אבל עם פחות כבוד. גניבות מיאכטות הם מכה קריבית שמחמירה באיים עם שם של קדוש (סנט לושה וסנט וינסט). ככה שלכל מקום צריך לזוז עם שרשראות ובלילה אנחנו נועלים את כל החלונות וליתר בטחון קושרים גם את כל הילדים אחד לשני. אתם יודעים, בכל זאת רק כמעט גן עדן. היי דרומה לגרנדינים!

26/02/2016

הגרנדינים כבר בים התיכון התחילו להתגלגל מסירה אחת לשנייה סיפורים על המקום הכי שווה באיי הודו המערבית. סיפרו על קבוצת איים קטנה, עטופה בשוניות צבעוניות. סיפרו שאפשר לעבור ממעגן למעגן במשך שנה שלמה בלי לשבוע מהנוף. על שייטים שהטילו עוגן ולא העלו אותו יותר עד שהחליד והתפורר. ככה סיפרו וכך באמת היה. ) והוא שוכן בין סנט וינסנט שמצפון Grenadines( למקום קוראים הגרנדינים (מדינת איים ששמה המלא הוא "סנט וינסנט והגרנדינים") לגרנדה שבדרום. ככל ) ממרטיניק Windward Islands( שמדרימים בשרשרת האיים שבמעלה הרוח לכיוון גרנדה מרגישים איך קצב החיים נרגע, המקומיים מאירי פנים יותר וגם התיירים הרבה יותר מבסוטים. ). פעם מושבת ציידי Bequia( שער הכניסה לגרנדינים מצפון הוא האי בקווי לוויתנים והיום אי עם חופים נהדרים ועיירה קטנה עם כל מה שתיירים מחפשים, מעין תחנת התאקלמות בין העולם הרגיל לסטלבט הבא עליך לטובה. ), יוניון איילנד, ואחריו פטיט סאן וינסנט – Mayreau( מדרום לבקווי נמצאים מיירו אי פרטי עם מפרץ שהעתיקו מתוך גלויה. ליד פטיט סאן וינסנט נמצא מופיו ), אי פצפון, בגודל של דירת חדר בתל אביב, רק תלולית חול בלב Mopion( כתם של טורקיז, מופיו הפך לאי הפרטי שלנו לשעה קצרה. עוד גלויה.