שוטי | מומי אביטל
במעגן התכנס צי הסירות שלנו שוב. שמונה סירות, כל אחת ממקום אחר: הולנדית, שוודית, ספרדית, גרמנית, צרפתית, מאוריטנית, דרום אפריקאית ואנחנו. חוץ מהצרפתים והמאוריטנים ששניהם דוברים צרפתית אין שתי סירות שדוברות אותה שפה. ובכל זאת בשתי סירות הסקיפרים התנדבו בקיבוץ בצעירותם ויודעים קצת עברית. אחד מהם אפילו נפגש תדיר עם בן גוריון. הדינמיקה של ההפלגות לפעמים מזכירות לי טיולי תרמילאים (לפחות של פעם). כולם שטים באותם מסלולים וההמלצות עוברות מאחד לשני בתורה של בעל פה. אחת ההמלצות המקובלות היא לא להיכנס רשמית למוזמביק עם רשויות ההגירה, מכס וכל הנאג'ס הזה, ולחסוך את עלויות הבירוקרטיה שמרופדות בשלמונים לפי ראות הפקיד התורן. ובלאו הכי בוזארוטו היא בכל מקרה לא נקודת כניסה מסודרת למדינה. למישהו במוזמביק נמאס מהתחמון הזה ויומיים אחרי שהגענו פשטה על המעגן סירה עמוסה בכעשרה פקידים וחיילים שחיטטה בארונות, החרימה קצת תרופות פגות תוקף, וגבתה מכל סירה מחיר שערורייתי אחר.
בשוך הרוחות, אחרי כארבעה ימים במוזמביק, יצאנו שוב לדרך במרוץ הרגיל באזור נגד הסופה הבאה. ביומן ההפלגה אפשר למצוא הכל: רוחות מכל הכיוונים, ימים בלי רוח כלל, סופת הברקים שהוזכרה קודם ודג ענק שעדיין מאכיל אותנו. מיום ליום קווי הרוחב צנחו דרומה, ואיתם צנחה הטמפרטורה מעלות - קרררר). בדרך חצינו שוב את חוג הגדי ומצאנו את עצמנו 25( בפעם השנייה מחוץ לאזור הטרופי – אזור הנוחות האהוב עלינו. בתוכנית שלנו לחודשיים הבאים יש: אורחים חשובים, ספארי אפריקאי, והכנות של הסירה לחציית האוקיינוס הבאה בדרך לקריביים. בין לבין אנחנו צריכים להקיף את כף התקווה הטובה. לא יהיה משעמם.
Made with FlippingBook flipbook maker