שוטי | מומי אביטל

התחנה הבאה כבר יותר רחוקה, קצת יותר מאלף מייל ימי מערבה, מה שמבטיח לנו לאורך שבוע שלם מופע יומי כל ערב של כדור אש כתום שצולל לים בדיוק בקצה החרטום שלנו. באשמור ריף מסתיים המדף היבשתי של אוסטרליה והים צולל לעומק ונרגע. בעצם הופך מים (טימור) לאוקיינוס. איזו הרגשה טובה לדעת שיש לנו חמשת אלפים מטר מתחת לקיל. למען הנימוס חיכינו עד שחצינו את קו הכניסה ללגונה לפני שהטלנו את החכה לים, ושתים עשרה דקות לאחר מכן כבר שכב לנו במקרר, בשלוש שקיות זיפ-לוק גדולות, דג טונה מפולט. בתחילת הטיול, כל תפיסת דג כזה הייתה מלווה בפוגרום ממושך עם נתזי דם בכל הקוקפיט שהוציאו את החשק לאכול דגים לפחות לשבוע, אבל לבסוף אפילו אנחנו תפסנו את הפטנט.

אי חג המולד – אי כריסטמס הוא הר געש שמזנק מקרקעית האוקיינוס בלי התראה מוקדמת. שוליו צוקים שצונחים בתלילות לקרקעית הים, ורק בקצהו הצפוני יש מדף רדוד שמאפשר לעגון. בניגוד לשמו של הצלוב, רוב האוכלוסיה סינית-בודהיסטית ומאלאית-מוסלמית, ורובה ככולה עובדת במכרה הפוספטים המקומי. כיאה לפועלים, הארכיטקטורה השולטת באי היא שילוב לא חינני של שיכונים סובייטים וסגנון בתי כלא מיושן. לפחות הנוף נפלא. גם האנשים נחמדים מאוד, וכבר כשהגענו קיבלנו מתנה דג טרי. אבל אל תתנו למכרה ולשיכונים לדכא את דמיונכם. השליט האמיתי כאן הוא הטבע והאוכלוסייה השלטת הם עשרות מיליונים של סרטנים אדומים שכבישי-האי נפתחים ונסגרים לפי מסלול נדידתם. הנדידה הגדולה היא בנו מ במבר, אבל בשיטוטנו ביער הגשם שמכתר את האי פגשנו כמה מאות מהם. מכאן אנחנו מפליגים רק כמה מאות מיילים ספורים עד לאיי קוקוס. השם נשמע מבטיח.