שוטי | מומי אביטל
למחרת עם אור ראשון מגיעה סירה ומורידה נתבים לכל הסירות מסביב, חוץ מאיתנו. מסתבר שאין טוויסט לעלילה. טלפון לסוכן, ארנקים נשלפים ובצהריים מגיע החילוץ לאורחים שלנו. כשם שהגיעו בקלאסה ככה יצאו בסטייל על סירת נתבים של התעלה והשאירו אותנו באגם לבד עם התנינים. אנחנו מבלים לילה נוסף באגם ובבוקר מגיע הנתב שלנו וחציית התעלה ממשיכה. האגם הזה מוצף כבר מאה שנים ועדיין מבצבצים בו עצים ואיים כאילו הוצף רק עכשיו. בערפילי הבוקר, האוניות ששטות באגם עם המפרשיות הקטנות נראות כענקים וגמדים בסיפור אגדות. בצהריים אחרי יומיים וחצי בתעלה, אנחנו מגיעים לקצה.
כל סיפור חציה של תעלת פנמה חייב להסתיים בפסקה שמתארת את רגע ההגעה אל האוקיינוס החדש. אז הנה בא הקיטש:
אחרי יומיים וחצי בתעלה אנחנו מגיעים לתא השייט האחרון – ה"מירפלורס". קשורים לעוד שתי סירות מפרשים, אנחנו מתקדמים באיטיות לקצה התא. מטר מאתנו 50 מאחורינו נדחקת ספינת מטען ע-נ-ק-י-ת שעוצרת בקושי ומסתירה את השמיים. אבל למרות הספינה המרשימה שמאחור, כולם נעמדים על קצות האצבעות ומציצים לצד השני, מערבה (לא רואים כלום). המים מתחילים לרדת בתא ואיתם נעלם הנוף. אנחנו בוהים בדלתות הפלדה הממוסמרות של התא, שמתגלות אט אט. עוצרים. לרגע נראה שהדלתות מתעכבות להיפתח, אבל אז נשמעת חריקה (בכל זאת דלתות בנות מאה) חריץ קטן נפתח ומי הים המלוחים מתערבבים עם מי התעלה המתוקים ומדגדגים את קצות המדחפים. אני מתאפק לא למחוא כפיים, לוקח נשימה ארוכה ומשלב הילוך. סוף סוף הגענו. האוקיינוס השקט.
Made with FlippingBook flipbook maker