הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו

נכנסנו לכיתה והמנהל הושיט לי את ספר "סילאבר", וביקש שאקרא פרק מסוים ממנו. בכיתה שררה דממה, כל מבטי הילדים היו מופנים לעברי, ואני עמדתי מולם והתחלתי לקרוא מהספר בביטחון רב ובשטף את כל הפרק מתחילתו ועד סופו. כשסיימתי את קריאתי, נטל מר ביבאס את הספר מידי וטפח בידו על שכמי טפיחת חיבה, והכריז בקול רם לפני כל הכיתה: "טוב מאוד." אמירה זו וארשת פניו, אשר הביעה כי היה שבע רצון מקריאתי, הבהירו לי כי התקבלתי לבית הספר. בכיתה מצאתי את עצמי יושב ליד בחור גדול ממדים. מרבית הילדים נראו לי בוגרים, וגיליתי בדיעבד כי באותה תקופה לא היה חוק חינוך חובה, וכל הורה רשם את ילדיו לפי התפתחותו הפיזית. בנוסף, מרבית הילדים היו חסרי תעודת לידה ולא ידעו את תאריך לידתם המדויק, לכן באותה כיתה למדו ילדים בגילאים למדו בכיתה אחת 13 - 14 שונים. כך אירע שילדים בגילאי רק משום שהקדימו האחרונים את 6 - 7 עם ילדים בגילאי התפתחותם הגופנית.

"אדוני המנהל, תרשום אותי בבקשה לבית הספר," אמרתי כמצוותה של אימי.

מר ביבאס הופתע מהמעמד המוזר, מעולם לא קיבל בקשה להרשמת תלמיד מפיו של ילד קטן כשהוא עושה את צרכיו בשירותים.

"בבקשה סגור את הדלת והמתן לי בחוץ. מייד אתפנה," השיב ועדיין נראה צוחק.

בצאתו מהשירותים הביט בי בעודו מחייך, התרגשותי ניכרה בי, המנהל הרים אותי בזרועותיו ושאל לגילי. "אני בן שש," השבתי לו... ומייד המשכתי: "אבל יודע לקרוא ולכתוב."

גופי הקטן והצנום לא העיד על גילי, בעיניו נראיתי כבן ארבע.

"אתה עדיין קטן מדי. תשוב בשנה הבאה ואשמח לקבלך," השיב המנהל לבקשתי.

דמעות הציפו את עיניי והתחלתי לבכות. מר ביבאס ביקש להרגיעני, אך משלא הצליח בכך, נמלך בדעתו והציע לערוך לי בחינה, ואם ייווכח כי אני אכן יודע קרוא וכתוב, ירשום אותי לבית הספר. אמר ונטל את ידי בכפו , הכיתה המקבילה לכיתה א'. 14 הגדולה והובילני לכיתה

בסיום יום הלימודים הראשון נתן לנו המורה פתק שהכיל רשימה של כל הציוד הדרוש ללימודים, כמו ספר

הצד השמאלי בנמל עכו. מציוריו של רון אביטן

23

2021 יולי-דצמ' , תמוז-כסלו תשפ"א-תשפ"ב :14 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו