הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו

אני זוכר היטב את האווירה הקדושה שאפפה את התפילה בבית הכנסת, שהיה מלא וגדוש, והשרתה הרגשה של התרוממות רוח. כל המתפללים היו מכוסים בטליתות בוהקות, מתפללים במשנה מרץ, בשקט רב, גם אם זה היה בלחש, התפילה התגלגלה במעלה הרחוב שהיה הומה אנשים. י

בדרך כלל אני מהרהר בדמותו הנערצת – איש נאה, נשוא פנים שניחן ביכולת לשוחח עם כל אדם בגובה העיניים, מעולם לא התנשא על איש או שמר על מרחק מהבריות, אלא הייתה בו קרבה טבעית לבני אדם, אנושיות וחום. אני מאושר שזכיתי להיות בנו אף שלא פעלתי תמיד לפי הנורמות שלו, אבל הוא מעולם י ב א לא גער בי או כפה עליי את רצונו. בילדותי ידעתי להעריך את התכונות האנושיות שבורך בהן, ומצאתי את עצמי נמשך בחבלי קסם לדמותו רבת הפנים של אבי, ואני בטוח בכך שהוא הוריש לי את הניצוץ שמלווה אותי עד היום. סבא בבוקרו של יום כיפור הלכתי עם אבי וסבי לבית הכנסת ע"ש סבא רבא, משכן ששוכן עד היום ברחוב הנקרא על שמו של סבא רבא רבי יעקב אבטן, בבית בעל שתי קומות בו התגורר הסבא. רוב המתפללים היו קמים מתוך יראת כבוד שרחשו לסבא רבי, שלום אבטן, כשנכנסו לאולם. הוא היה רב מוערך, וגם דמות וסמל בעיני הקהילה היהודית במראקש, וכיהן כיד ימינו של הפשה גלאווי – המושל של אזור הדרום, ומינה את הסבא כמושל על הקהילה היהודית. פנו אליו בתואר "שייח שלום", והוא השתתף בדיונים בבית המשפט בעניינים הקשורים לקהילה היהודית. בזיכרונותיי הספורים, הייתי מתלווה אליו מדי יום שישי, וסבי היה מסתובב עם עוזרו ברחובות המלח תוקע בשופר כדי להתריע על סגירת העסקים לקראת כניסת השבת. בכל פעם שהתלוויתי אל הסבא, חזרתי עם כיסים מלאים עם ממתקים שהסוחרים העניקו לי. הסבא היה מתרה בי לבל אקבל מהם כסף! כמדי שנה, בערב המימונה, ביום האחרון של חג הפסח, שיירה של שומרי ראש של הפשה הגיעה מטעמו אל ביתו של הסבא, בעודם נושאים בידיהם נאדים של לבן, דבש, שקים של תמרים, אגוזים, שקדים, קמח ועוד. בתקופה יחסית קצרה שהתחברתי לסבא, זכיתי לפינוק, חום ואהבה, למעשה גדלתי על ברכיו. לא עבר זמן רב עד שהלך לעולמו בשיבה טובה. הוא זכה ללוויה ממלכתית בה השתתפו נציגי המלך והפשה גלאווי. את מקומו ירש אחיו, שייח יצחק, אשר על שמו נקרא הרחוב "שיי"ח יצחק". ן ו ר

ט

ן

ב

ג

ל

3

1

בתפילת כל נדרי, הייתי מצטנף בשולי הציצית של אבא, ואילו הסבא היה עוטף את ראשי בטלית ומניח את ידו כמברך אותי ובקול קורע לב ודמעות בעיני המתפללים בלב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה' תיטהרו".

חשבון נפש, סליחה ותשובה, כמעט בלי קול, כאשר רק ב"שמע ישראל" פורץ לרגע קול התפילה במלוא עוזו, חודר אל מתחת לעור ולתוך הנשמה. לצערי, לא זכיתי להכיר את סבא רבא שלי, הרבי יעקב אביטן. בית הספר אליאנס יום הלימודים הראשון בבית הספר הוא יום חגיגי לכל תלמיד, יום של ציפייה דרוכה, יום של התחלה חדשה ומאתגרת. עבורי היה זה יום של ציון דרך והגשמת חלום. אני זוכר שבאותו יום חשתי רוממות רוח, הינה אני, ילד בוגר, היוצא לדרך חדשה במסגרת שתאפשר לי להגשים את שאיפותיי לעתיד. חלק מהילדים הגיעו בליווי הוריהם אל שערי בית הספר כשבליבם מקנן חשש רב מהצפוי להם במסגרת החדשה והזרה להם, ואחרים הגיעו כשפניהם מבטאות שמחה המהולה בהתרגשות. אימי, שביקשה לרשום אותי לשנת הלימודים הראשונה שלי, תרה בעיניה אחר מנהל בית הספר, מר ביבאס, וכאשר הבחינה בו עושה את דרכו אל השירותים, הורתה לי לרוץ אליו ולבקש ממנו יפה שירשום אותי לבית הספר. רצתי בכל כוחי כדי להדביקו בטרם יכנס לשירותים, אך לא הספקתי, מר ביבאס נכנס פנימה. פתחתי את הדלת וראיתי מולי את הוד מעלתו, מנהל בית הספר, המטיל את מימיו.

22

2021 : תמוז-כסלו תשפ"א-תשפ"ב, יולי-דצמ' 14 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו