הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו

הלימוד סילאבר, מחברות, קלמר וכלי כתיבה.

מדי בוקר, בדרכי לבית הספר, עברתי ליד מאפייה שהייתה ממוקמת בפינת הרחוב המוביל לבית הספר, ובעל המקום, מר יעקב דדיה ז"ל, שמח לראות אותי עושה את דרכי לבית הספר.

בשובי הביתה מבית הספר, קיבלו אותי דודותיה של אימי ושאר בני המשפחה בחום ובהתרגשות, והרעיפו עליי שפע של ממתקים ומתנות. בן דודה של אימי, חיים בן חמו ז"ל, היה בעל חנות למכשירי כתיבה ליד השער של בית הספר, והעניק לי תיק מעור, שני ספרים וקלמר מלא כלי כתיבה. מרוב שמחה והתרגשות, התקשיתי להירדם במהלך כל הלילה, וספרתי את השעות בציפייה לאור הבוקר. למחרת התעוררתי מוקדם מהרגיל כדי להיות בין הראשונים בבית הספר. להפתעתי, אימי כבר הייתה ערה ושקדה על הכנת ארוחת בוקר.

"בוקר טוב, הנכד של שייח שלום," בירך אותי לשלום ואיחל לי הצלחה בלימודים כשהוא מעניק לי סוכרייה.

לפעמים הייתי פוקד את המאפייה כדי לבקש ממנו ,) tiro חתיכת גזע עץ שבאמצעותה הייתי יוצר "תירו" ( שעמו היינו משחקים בשכונה, יעקב, שלא הרשה לאיש להתקרב למחסן גזעי העץ שנועדו לתנור לאפיית הלחם, הרשה לי לבוא עמו אל פנים המחסן, ושם היה בוחר עבורי את גזע העץ המתאים ונותן לי אותו. שמו של יעקב דדיה התפרסם, ותושבי השכונה ראו בו אדם מכובד, מלח הארץ, איש נדיב שמיהר להושיט את ידו לעזרת הזולת. אף שהוא התפרנס מהמאפייה, לא היה יכול להותיר אדם רעב רק משום שידו אינה משגת לשלם לו בעבור פת לחם. בשל תכונתו זו התחבב על תושבי המקום שהוקירו את נדיבות ליבו.

"למה קמת כל כך מוקדם?" שאלה אותי אימי.

לאחר כמה דקות גם אחותי אנט {חנה} קמה והצטרפה אליי לארוחת הבוקר.

אימי הקפידה להלביש אותי יפה כיאה לתלמיד בית הספר, ובטרם יצאנו לבית הספר, שמה לנו כריכים בתיקים ובירכה אותנו עם חיבוק ונשיקה.

חשתי אושר רב וגאווה כאשר הלכתי יד ביד עם אחותי לבית הספר, ובידי האחרת החזקתי את תיקי המהודר.

הייתי נרגש מאוד, למעשה זה היה היום הראשון שבו נכנסתי לבדי בשערי ביתהספר, כתלמידמן המניין, פוסע בצעדים ראשונים בנתיבי הידע וההשכלה, עולם חדש, קסום ומסקרן נפתח בפניי, הרגשתי פרפרים בבטן. אין ספק שזה היה אחד הימים המיוחדים והמרגשים ביותר בחיי כילד, יום שייחרט בזיכרוני. לאט לאט החלו להגיע תלמידים, ביניהם חברים לכיתה. עם צלצול הפעמון, נעמדנו בשתי שורות ליד הכניסה לכיתה, והמורה החל לעבור בין השורות ובדק את מצב הניקיון של כל אחד מאיתנו (בדיקת ציפורניים ואוזניים), ועם כניסתנו לכיתה, נשארנו לעמוד עד לכניסת המורה, ואז כאיש אחד בירכנו אותו ב"בוקר טוב." ביום השני ללימודים השתתפתי באופן פעיל בשיעור, ששיננתי יחד עם אחותי בערב לפני כן, והמורה התפעל מבקיאותי בחומר הנלמד.

כפר בצרפת. מציורו של רון אביטן

24

2021 : תמוז-כסלו תשפ"א-תשפ"ב, יולי-דצמ' 14 גיליון

"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו