בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

עכשיו יש נקודה נוספת שהיא פתיחה לעבודה הטיפולית. הזכרנו אותה כשדיברנו על טראומה בכלל - דיברנו על זה שחשוב מיד לנסות לחפש את המתפקד ואת היוזם ואת המגיב, ולא ללכת לגישות שמדברות על הצפה. מייקל ווייט עוד בשנות השבעים כתב נגד דרמטיזציה ואז גם ואן דר קוליק יצא כנגד הטרנד של עדנה פואה ואחרים שגם הם השתנו כבר היום. ב- EMDR למשל, הוסיפו את המקום הבטוח לפני ההתמודדות עם הבעיות. [ הערה: פרופ' עדנה פואה הינה פסיכולוגית קלינית מוערכת, שידועה בפיתוח מודל עבודה עם טראומה שמבוסס על חשיפה - PE . ברבות השנים גילו שבעוד שזה עזר לאנשים מסוימים זה לא עזר לאחרים, ואולי אף הזיק. ואכן הוכנסו שינויים בגישה הזו.] השינויים האלה לא מייצרים איסור לדבר על הטראומה, אבל מעודדים אותנו להיות ערים לכך שלא נטה את השיחה לכיוון הפירוט של הטראומה כי לפעמים השיח החברתי אומר שאתה צריך לחשוף - אתה בא לפסיכולוג, לחשוף. וגם, דבר נוסף שהשתנה ב- EMDR - נותנים סימן, בונים סימן משותף שאומר "עצור". להרים את היד או לנענע את הראש. זאת אומרת אפילו לא דורשים שיגיד "תפסיק", אלא יכול לעשות תנועה שמבקשת להפסיק אפילו שהוא שיתף פעולה ואפילו אולי ביקש לדבר על זה. נועם: זה מעניין כי זה מתכתב קצת עם מה שדיברנו קודם על לשנות טיפה את החוויה בתוך זה. זאת אומרת, היכולת לשחזר במילים או אפילו באמת לחדור לזכרונות הכואבים והקשים ואז יש לך את האפשרות לעצור. זה גם חווייה חדשה. ישי: אני רואה ששכנעתי אותך בנרטיב כזה, כי זה נרטיבי - לראות באקט, בפעולה, ב- Skill , במיומנות, לראות בה פן של מסוגלות. נועם: שכנעת אותי חלקית. אסביר איפה התעוררה לי התנגדות. דיברת על השיח הטיפולי החברתי שדורש חשיפה ודיבור על הטראומה, ועל כך שאין חובה לעשות זאת. ייתכן שיש צד נוסף לעניין ? השיח הזה נוצר כתגובה לשנים של הסתרה, לעשרות אלפי תגובות של "זה לא קרה", "לא יכול להיות", "לא הרגשת ככה", "למה לא צעקת? איך זה?", "אל תספרי לי את זה". השיח הזה לא קורה סתם - הוא לא נוצר בחלל ריק. ישי: מייקל ווייט, שעובד עם מתבגרים ומתבגרות, תמיד שואל את השאלה הבאה... הוא אומר: "אני רוצה לשאול אתכם שאלה. אני לא מניח הנחות ואתם לא חייבים לענות לשאלה שלי, אבל מכיוון שאני עובד עם נערים ונערות זה משהו שקורה להם ואני... האם זה בסדר לשאול אתכם על כך?" אחרי הקדמה כזאת אף אחד לא יגיד לו לא. והוא שואל או תם : " הא ם עברתם פגיעה, אלימות או ניצול?" יש מטפלת בסן פרנסיסקו במרכז לטראומה, ליברמן, והיא אומרת: "אם אתה לא מוכן להקשיב, אז לא יספרו". זה מזכיר לי - אצלי הייתה פסיכולוגית קלינית, סגנית שהיא אחראית על היחידה לטיפול בפגיעות, והיא טוענת שכמעט אין בעיות פסיכולוגיות שאינן קשורות לפגיעות מיניות.

44