בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

ישי: נכון, אז דיברנו על הגדרות אישיות, על זה שאנחנו לא חושבים שמוכרח להיות משבר וייאוש ודיכאון בעקבות פגיעה מינית. שיכול להיות שממשיכים את החיים כרגיל ויכול להיות אפילו שצומחים מזה. יש גישה של אלן ווייד שנקראת Response Based Therapy - זאת אומרת טיפול שנשען על תגובה. מייקל ווייט, שהוא אחד משני הבונים של הגישה הנרטיבית (הם מייקל ווייט מאוסטרליה ודייוויד אפסטון מניו זילנד), אומר שאין טראומה בלי תגובה. זאת אומרת, אדם תמיד מגיב. נועם: אבל זה לא סותר את הרעיון שיש סיכוי להמשיך חיים כרגיל, או שגם להמשיך חיים כרגיל זאת תגובה? ישי: קודם כל, גם להמשיך חיים כרגיל זאת תגובה. ודבר שני, אנחנו מוזמנים להסתכל על המציאות בעיניים שמעצימות את התגובות וההתנהגויות של מי שעבר את הפגיעה. נועם: זה משהו שאני מכירה גם מעולמות אחרים של טיפול בטראומה שאנחנו עושים. כשיש שחזור או עבודה כלשהי, מנסים למצוא את המקומות של ההתנגדות או של השליטה אפילו הכי קטנים שיש. זה משהו שאם אני לא טועה - ואתה בטח יודע את זה יותר טוב ממני - נמצא גם בפרוטוקול של חוסן, של תגובה מיידית לאירוע טראומטי. זה לנסות מיד למצוא את ה"הזזתי את היד", "עזרתי למי שלידי", "לא בכיתי בקול רם כי ידעתי שזה יפחיד את הילד שהיה שם". זאת אומרת, מחפשים באירוע נקודה כלשהי של התנגדות או של שליטה כדי לחזק את המקום הזה - שהייתה תגובה, להפחית את חוסר האונים שאחר כך לגמרי משתלט על כל המיינד ועל כל - אם אני אשתמש בשפה שלך - על כל הנרטיב של האירוע. ישי: נכון, זה נרטיבי מאוד וזה השתנה בעולם הטראומה. היה בעיקר חשיפה - זה מה שהיו עושים בטראומה. לדבר ישר על מה שהיה שם. ואני, שעבדתי במטה בנימין באינתיפאדה ועבדנו עם קהילות, חיפשנו בפנסים את הנקודות הכי קטנות של התמודדות וגילינו דברים נפלאים. נועם: אנחנו לא מדברים כאן על פגיעה מינית, כי אני חושבת שפגיעה מינית שייכת למשפחה קצת אחרת. אנחנו מדברים כאן על האירועים שהיו אירועי טרור או דברים כאלה. נועם: אני מצטערת, בנושא הזה אני עוד מרגישה את הקושי שלי להסכים על זה. מזמינה אותך לשכנע אותי. ישי: אני רוצה לספר על בחורה שבתור ילדה עברה פגיעה והיתה לה תגובה של שתיקה בקונטקסט משפחתי. התברר לאחר שנים שכאשר היא עברה את הפגיעה היא אמרה לעצמה שהיא תעשה משהו שיזכיר לה את הפגיעה. זו תגובה שמטרתה לזכור ולא לשכוח. ישי: אותו דבר גם בפגיעות מיניות.

נועם: כי הזיכרון יש לו תפקיד...

ישי: כן, הזיכרון מזהיר אותה שזה לא יקרה שוב ויש לו תפקיד נוסף - שלא תהיה לה את הסיטואציה שאנחנו מכירים מאוד טוב, בעיקר בגילוי עריות: השאלה "היה או לא היה". השאלה הזו שאנשים מתמודדים איתה אחר כך חיים שלמים.

43