בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

מהדורה דיגיטלית

1

יולי 2025

חצי שנה עברה. לפעמים נראה שנצח עבר, לפעמים נראה שקרה רק הרגע, רק אתמול, והיד נשלחת לטלפון לחפש שיחה , לשאול שאלה, לנדנד על עוד נושא שנשאר לא גמור. המחשבה על קביעות האובדן נראית כל פעם לא מציאותית, מבולבלת, כי הנוכחות של ישי עדיין ממלאת את החדרים ואת המחשבות של כל מי שאהב אותו, והיו כל כך הרבה. אנחנו לא מפסיקים להתגעגע. החוברת הזו מיועדת לאיסוף זמני של הגעגועים מרבים מאיתנו, לדלייה של אחוזון קטן מים החכמה שישי השאיר מאחוריו, ולרגע שבו נוכל להרגיש שוב את נוכחותו קרובה יותר, מעבר לפרגוד האובדנים. תודה מעומק הלב לולריה מטיחס, פסיכולוגית מחוז ירושלים, הכוח המניע מאחורי העבודה על החוברת, למיכל ווילנר מנהלת שפ"ח מודיעין עילית על התמיכה והאיפשור, לכל המשתתפים והכותבים והאוספים – ובפרט אילנה פישר, משה ברנשטיין, אלה צ'רנומורדיק, מיכל רבינוביץ, לשלמה בלאק.

ו כמו תמיד, ועל דברים רבים מספור – תודה רבה , וחיבוק, לדינה.

צוות העורכים: שלמה נדלר, נועם גרין, עמליה בראון

2

תוכן עניינים:

שער הזכרונות ................................................................................. ......... ................................. עמ' 4

בעין טובה: תמונות שנרצה לזכור..................................................................... ....................... עמ' 17

רגע להיזכר בו (קישור וידאו)...................................................................................................עמ' 22

דברים לזכרו של ישי שליף (מתוך "פסיכואקטואליה") – שרונה מי טל ועמליה בראון...........עמ' 23

שער הראיונות: במילותיו שלו..................................................................... ...................... ......עמ' 25

"בדרכי שלי" ראיון אישי ומקצועי עם עמליה בראון................................. ..............................עמ' 26

טיפול נרטיבי בפגיעות מיניות – מתוך "נפשות וזכרונן", שיחה עם נועם גרין...................... עמ' 39

איך לדבר עם ילדים בשפה מחוללת שינוי – מתוך "נפשות וחסרונן", עם שלמה נדלר .........עמ' 46

מחשבות ואמונות בניהול: ניהול שפ"ח מודיעין עילית, עם משה ברנשטיין ועמליה בראון....עמ' 56

גשר מעל הזמן: שירים של ישי............................................................................................. עמ' 59

.

3

4

סיפורי געגוע, אנקדוטות וחוויות משותפות

אמון ועין טובה שצופה קדימה:

• בראיון הקבלה שלי לשפ"ח התעניינת במה התזה שלי עוסקת, סיפרתי לך על קבוצות להורים לילדים הסובלים מחרדה. אמרת שאחרי כמה חודשים של היכרות עם השפ"ח אוכל להעביר את הקבוצה במודיעין עילית. אני לא הייתי עסוק בכך, שכן לא הרגשתי בשל לכך מקצועית, ועם זאת, בסתר ליבי קיוותי שיום אחד בעוד מספר שנים אוכל להתמודד עם החרדה שלי ולהעביר קבוצות מסוג זה. כעבור כמה חודשים פנית אלי ושאלת מתי ארצה להעביר את הקבוצה. סיפרתי לך שקבוצות ההורים היו בתל השומר ושם העבירו אותם הפסיכולוג הראשי ופסיכיאטרית בכירה, ואני הייתי סטודנט שבעיקר סיכמתי את הדברים וכתבתי על זה תזה בעזרת המנחים שלי. לכן, אמרתי לך, בשמחה אעביר את החומר לאחד הפסיכולוגים הבכירים בשפ"ח ואסביר לו מה עשינו. הסתכלת עלי ואמרת באופן פשוט - "אתה המומחה לנושא הזה, יהיה בסדר". האמנת בי. עלו קשיים מהותיים בהתאמת הקבוצה למגזר החרדי בעיר, אך אתה ראית את הקשי ים כאתגרים, היית בטוח שהדברים יסתדרו, ואכן כך היה. כשסיימתי את הקבוצה דחפת אותי לכתוב מאמר על התהליך. תהליכים כאלו קרו כל הזמן, ועם פסיכולוגים רבים. (ממשה ברנשטיין) • "את יכולה לכתוב בעברית? אה כן, לא מאד טוב, אבל קצת".. "ולקרוא? גם, אני יודעת, אבל לאט". תוך כדי, ברקע נשמעה שאלה: "אבל ישי, איך היא תעשה?". ישי הסתכל עליו ואמר: "היא תסתדר והיא תצליח". משפט כ"כ פשוט שכ"כ החזיק אותי תמיד (דפנה ליפשיץ) • כשפסיכולוגית אחת דיברה איתך על חיבתה להדרכות הורים, אתה תיארת חלום להקמת מרכז עירוני לטיפול בהורות ודחפת אותה להתמקצע עוד יותר בתחום. כשפסיכולוג אחר למד את תחום התקשורת- מיד אמרת שחייבים לפתוח בעיר מרכז לטיפול ואבחון בקשיי תקשורת ושאותו הפסיכולוג שזה עתה ס יים ללמוד לעומק את התחום - ידריך פסיכולוגים אחרים בתחום. תמיד רצת קדימה עם הרעיונות והיוזמות, הכל בגדול, והכול תוך אמונה רבה וכנה ביכולות ובפוטנציאל הגדול שקיים בכל אדם. (משה ברנשטיין) • לפני כ 21 שנים הייתי מתמחה כבר 6 שנים וישי דחף אותי לגשת לבחינת התמחות. "את מוכנה, את יכולה, את תצליחי". זה המסר מישי. כאשר בשפ"ח אחר שעבדתי בו במקביל, הייתי שומעת "עוד לא, את יכולה עוד להתקדם, חכי". הדחיפה של ישי בזמן ההתמחות ובכלל לאורך כל שנות העבודה, הא מון שאני יכולה, האמון הזה הוא אחד מעמודי התווך של הדמות של ישי, אמונתו ביכולות של כל אדם, להתפתח להתקדם לעשות שינוי להצליח ולעשות טוב, במיוחד בתחומים שאליהם ליבו חפץ. האמונה הזו אפשרה פיתוח של הרבה מאיתנו (מיכל וילנר) • פסיכולוג אחד סיפר שיום אחד קיבל טלפון עם הצעה לנהל שפ"ח. התגובה שלו הייתה- אני צריך לבדוק את הדברים עם ישי, ומאיפה קיבלתם את הטלפון שלי. והתשובה הייתה- ישי נתן לנו את המספר והמליץ עליך. כזה היה ישי- מאמין ביכולות, דוחף קדימה וגם כשזה בא על חשבונו. בסוף אות ו הפסיכולוג קיבל את ההצעה ועזב את השפ"ח. (משה ברנשטיין)

5

• ישבתי עם ישי לאחר שעברתי את בחינת ההתמחות. הוא שאל אותי מה הייתי רוצה לאחר שקיבלתי את המומחיות. התחלתי לבקש המשך הדרכה במשהו, והמשך עבודה במסגרת כלשהי. הוא הפסיק אותי ואמר לי "לא מישל, אלה דברים קטנים. אני רוצה לשמוע מה החלומות שלך בחיים? מי את רוצה להיות? " (מישל אברהם) • ישי החליט שאין סיבה שנביא מאבחנת מחוץ לעיר והכי טוב שאני עצמי אלמד אבחונים. הוא גם סייע לי להיכנס ללמוד במכון פויירשטיין את האבחון הדינאמי. שם גם גיליתי פן נוסף שלו. עד כמה היה אהוב כמרצה, ולמרות שהגיע ללמד קבוצה שכללה אוכלוסיות רבות ומגוונות – חזותו הייתה זהה לזו של מודיעין עילית. אברך. ציציות בחוץ. בלי למצמץ ובלי להסס. (חיה גרשוני) • אני יכולה לספר שזכיתי להשתתף בסדנה הנרטיבית עם ישי ורחל לפני כחודש בכנס הפסיכולוגים ולמרות שישי שיתף אותנו בתחילתה שהוא חולה והדבר משפיע על תפקודו, וגם במהלכה לא יכול להשתתף בכל המפגשים עקב נפילה, הוא היה כל כך חד מנטלית וקשוב לכל מה שהתנהל בקבוצה, שם לב ל דקויות והצליח יחד עם רחל גם ליצור עבורנו קבוצה משמעותית ומרגשת וגם ללמד ולהעניק לנו כל כך הרבה גם ידע מקצועי וגם בהתנהלות הבינאישית הרגישה והמרגשת בינו לבין רחל (איריס היימן). • ישי היקר, אדם של סיפורים, של חיבורים עמוקים, של חיוך שובה לב ובעיקר איש שרואה לנפש הבריאה לחלק הטוב המאיר שבאדם שתמיד הצליח לגעת בנקודה הכי רגישה , נכונה מדויקת ובעיקר מחזקת . בכל פגישה הרגשתי איך ישי רואה אותי כאדם שלם. ידע לקחת כל התלבטות ולהפוך אותה לס יפור של צמיחה, של תקווה. לימד אותי שבתוך כל סיפור כאוב יש גם עוצמה אדירה, שבכל דמעה יש גם טיפה של אור. הנחת לי יד על הכתף ברגעים הקשים, וידעת בדיוק מתי לשתוק ומתי לעזור לי למצוא את המילים בתוכי שירפאו ועכשיו אני לא מצליח למצוא מילים אני צריך אותך עכשיו במי וחד שתדע לעזור לי למצוא את הכוח להתגבר על הכאב על האובדן על תחושת היתמות. הסיפורים שלך, החוכמה העמוקה שלך, הצחוק המתגלגל חקוקים בליבי. היית מורה דרך, היית השראה, היית אור. (מרדכי בן ארי) • הבחינה הראשונה שבחנתי הייתה איתו ולמדתי כל כך הרבה. הייתה לו עין טובה כל כך על כל אדם. פעם הוא דיבר על זה שכמו ילדים, יש גם פסיכולוגים לקויי למידה, והוא ניסה כל כך לעזור להם. פשוט צדיק. (איריס ורד) • אני הכי זוכרת את העין הטובה, והיה כזה איש של שלום. בשנים האחרונות היו הרבה הזדמנויות לקונפליקטים.. למשל נפגשנו בזום על עבודה במגזר החרדי בתקופת הקורונה. היה שם הרבה כעס, וישי לא נגרר לשם אף פעם. הוא נשאר בעין טובה. (עטרה בר סלע) • גם במפגש האחרון של המחוז החרדי. ועלה הקושי של אנשים לעבוד בתקופה הזו במסגרות חרדיות. ולישי היה מאוד קשה לחוות את זה. ראו את הכאב שלו. הייתי תלמידה שלו ותמיד חשבתי שהוא גדול ממני, אבל במפגשים כמנהלת הוא התייחס אלי בגובה העיניים ותמיד התעניין בנקודת המבט של י וזו הייתה חוויה מיוחדת בשבילי. (ליאת ביתן)

6

• הכרתי אותו בהשתלמות טיפול נרטיבי לפני 3 שנים. עזבתי את שפ"ח בית שמש שהיה עשר דקות מהבית שלי ופשוט רצתי לכיוון האור, לחזות באורו של ישי. האדם הזה, שכל אחד הרגיש אצלו שהוא בן יחיד ומיוחד. ברור לי שהאדם הזה הוא צדיק נסתר, כמה שהוא עשה את הכל "בגדול", כמו שהוא היה אומר אף אחד לא ידע על הכל, בעוצמה ובשקט בגבורה ובענווה. (אורה אלרז)

רב תרבותיות:

• קיבלת לשפ"ח פסיכולוגים עולים עם ידיעה מינימלית בעברית שלא התקבלו לעבודה בשפ"חים אחרים. האמנת בהם כשהם לא האמינו בעצמם, וגידלת פסיכולוגים לתפארת שבזכות האמונה שלך בהם, האמינו בעצמם. מבחינתך תהליכים אלו היו לכתחילה. תמיד התגאתה בכך שהשפ"ח שלנו הוא קיבוץ גלויות. (משה ברנשטיין). • כשהיה בוועדה המקצועית הוא היה הראשון שתמך בתכנית ההשלמה במזרח ירושלים. כשהיה לקראת יציאה מהתפקיד, הצעתי שהמתמחים יוכלו לכתוב את המקרים בערבית ואח"כ יתורגמו. ישי אמר לי להעביר את הבקשה מהר לפני שהוא עזב. הוא היה בין היחידים שראה בפסיכולוגים הערבים את המאמץ שהם עושים ולא רק את המקצועיות הירודה. (ענאן סיאור) • בתקופה האחרונה, למרות הכאבים, כאב לו במיוחד המצב בעם ישראל. לפני כשנה, בתקופה שלפני המלחמה, הוא ארגן מעגלי שיח ורצה שאצטרף. במיוחד כאב לו הקרע בחברה החרדית וביחסיה עם הציבור הכללי והדתי- לאומי. למרות שלעיתים לא הסכמתי איתו, הוא עזר לי לראות את הצד של הציבור החרדי, ואני לוקח את זה איתי עד היום. (בועז כהן) • בכנס הארצי לפסיכולוגיה חינוכית, בשנת 2000 , אחרי האירועים בחברה הערבית ורציחתם של 13 אזרחים, כשעלה דיון בכנס האם לדון בקונפליקט הזה במליאה או לא, ישי היה מהפסיכולוגים הראשונים, ובעיניי האמיצים אז - לתמוך ברעיון, לערוך קבוצת דיון בנושא הנפיץ. אז הייתה הפעם ה ראשונה שהכרתי את ישי, הערכתי מאוד, ואמשיך להעריך. (אמיר אבו יונס) - ישי היה אדם מיוחד מאד. היתה בו איזו קבלה של האחר שהיתה באמת חריגה, איזו יכולת לראות בכל אחד נקודת אור. איכשהו, למדות שלא פגשנו אותו הרבה ביומיום, לכולם היתה תחושה שהוא קרוב אליהם. הגישה הנרטיבית היתה בשבילו ממש דרך חיים, ותפיסת עולם שלמה, דרכה הוא ראה את ה דברים.(רעות שניאור) - כיו"ר הועדה המקצועית ישי וחברי הועדה נפגשנו במשרד הבריאות ביפו פעם בחודש. בזמן האינתיפדה אחת החברות הערביות אמרה שחוששת להגיע לתל אביב בשל המצב הרגיש. פניתי לישי והצעתי שניסע אליה לנצרת (למרות הרגישות לנסוע גם לשם) ונערוך שם את המפגש. מיד וללא היסוס ישי הס כים, אסף אותי בדרך, היא כמובן ארחה אותנו ברוחב לב

7

וקיימנו כל חברי הועדה את הפגישה אצלה לאורך כל הבוקר. כזה היה ישי, אוהב אדם, רגיש וטוב לב (רבקה בר דוד)

סבלנות ואורך רוח, והטלת ספק במוסכמות:

- בקשתי הדרכה מישי לעריכת ספרי "הסיפור המנצח". הוא ערך בסבלנות רבה. היתה לו יכולת להפוך שפה. קשה לנגישה באיכפתיות ובנדיבות. ראה שליחות בהפצת הידע למדתי ממנו להפוך את הנרטיב לשפת חיים, למצוא את הטוב בתקופות משבר ולהטיל ספק במוסכמות ומקובלות. (שרית) - פגשתי אותו אצל מייקל וויט כשהוא התנדב שמייקל יעשה לו טיפול . עולה לבמה כדי לקבל משהו אישי ואינטלקטואלי. הדבר שהשאיר עלי רושם כששיתפתי שאני מגדלת את שלושת נכדותיי ואני אמרתי שאני דואגת שהיא לא תהיה ילדה הורית והוא אמר: "אז מה, שתהיה ילדה הורית. יש בזה גם י תרונות". ואז אמרתי נכון מי אמר ? לא לקבל דברים בפסקנות. (מזל) - הענין שלא לקבל דברים בפסקנות, לתת שם למה שהוא רואה ולקבל את זה. הוא ממש חי את זה שהמטופל אחראי לעצמו. הקבלה האבסולוטית של כל מי שעמד מולו. לחפש את הטוב באנשים ולא רק את החולה. זה עודד אותי בעבודה שלי. פעם כשהיה דיבור כמה קשה המצב בארץ "ובחיים לא יהיה פיתרו ן", הוא אמר- "אני לא יודע, פעם אמרו את זה על רוסיה ופעם אמרו על אירלנד". ישי שמאמין בטוב שבאנשים ובעולם. (ג'ין גרפינקל) - • אני רוצה להתייחס לתפקיד שלו כיור הוועדה המקצועית. הוא קידם שינוי משמעותי ממקום כל כך אנושי. היה לו חשוב להקל על הפסיכולוגים בתהליך כדי שיוכלו לסיים. הוא היה זמין לכל אחד והפגין גמישות כל כך גדולה. ישבתי איתו בבחינות התמחות והוא תמיד התייחס בכבוד לנבחנים ואנשים יצאו בחוויה טובה. (טלי טרגר) • כשהתחלתי את הניהול הרגשתי שישי ממש קיבל אותי לתפקיד והזמין אותי להתייעץ איתו. התקשרתי אליו המון. כשרצינו לבנות שפמ דיברתי איתו והוא עזר לי בכל הפרטים הקטנים, ממש בנה יחד איתו. הוא היה כותב שירים. (ברברה אש) • התרשמתי מהרצינות והענווה שלו. לשמוע אותו אומר: "לבקש רשות", הוא נתן כבוד והתייחס בכבוד. היו לו התערבויות קצרות - שאלה של מילה שהייתה כל כך משמעותית. (מרים רוזנברג)

אכפתיות, רגישות, נדיבות, כבוד וראיית הזולת

8

• היה לו הומור מתובל בפתגמים ותמיד חיכיתי לשמוע מה הוא אומר. פעם השתתפתי בסדנת כתיבה וישי השתתף בה גם, וכתב שיר אהבה לאשתו, על איך זה להיות חולה כשאתה נשוי לאדם שאתה כל כך אוהב. (אן הדר) • מייקל הזמין את ישי לבמה ונתן לו המון כבוד. אנשים היו מוקסמים על ידיו. הוא נתן כבוד לכל אדם . לקחתי לעצמי ללמוד לכבד כל אדם . הסקרנות שלו והרצון להרחיב - מי האדם הזה שיושב מולי. סקרנות וכבוד לכל אדם והיכולת שלו לעורר כבוד כלפיו . לעמוד כיהודי גאה – לתת כבוד לתרבות של עצמו. (ננסי) • מדהים לשמוע על איש כל כך ריכוזי ועם יכולת השפעה וחוללות שינוי כל כך גדולה. כשהגעתי לתפקיד הוא מצא את הדרך לפנות אלי ולשאול אם אני צריכה עזרה. התייעצתי איתו כמה פעמים. תמיד במפגשים חיכינו לשמוע מה הוא אומר. (מאירה בן זקן דראי) • בשנה הראשונה כשהגעתי לשפ"ח נכנסתי לעשייה טיפולית וקידום פרוייקטים שונים, התחלתי לחוות את פנטזיית "המושיע" - שאני חייב לעזור, לסייע, לתמוך, לעשות. באיזשהו מקום בתוכי הרגשתי חנוק, אבוד. נכנסתי לישי להדרכה, ופרשתי את תחושותי בפניו. ישי כהרגלו שותק, ועוד שותק, ועוד שותק. לאחר עוד שתיקה הוא מסתכל עלי ואומר לי: "אבי, לא עליך המלאכה לגמור…" המשפט הזה מלווה אותי עד היום בכל עבודתי ובלי זה לא הייתי שורד. (אבי גולדשמיט) • מה שהוא לא ידע, ואני מתחרטת שלא אמרתי לו, איך המשפט הזה נתן לי כוח ורצון להגיע לאן שאני היום בכל מיני תחומים בחיים. כי בסופו של דבר, שתי המילים האלה להסתדר ולהצליח מלוות אותי תמיד. כאילו הייתה לו נבואה שאני אצטרך אותן בהמשך בכל מיני מצבים שיהיו בחיי החדשים בארץ ישראל. כשאמרתי לו שאני מאוד מתגעגעת להוריי הוא מיד שאל "מתי את רוצה לטוס?. ישי רק ראה את הדברים הטובים שבי, היו לו עיניים שרק חיפשו את הטוב, היום אני יודעת שזו הייתה הדרך שלו. הוא היה רגיל להסתכל רק על הטוב, לראות את הבן אדם שמולו, להתבונן בו כמה דקו ת, ולהוציא מהפה בדיוק את המילים הנכונות בזמן המדויק. תמיד היה עם עין טובה. באחת הפעמים שמעתי אותו אומר שאפשר ללמוד מכל בן אדם אפילו שאתה לא מסכים איתו, או שהוא שונה ממך…כמה נכון, איזו דרגה! (דפנה ליפשיץ) • לפני קצת יותר מחודשיים הייתי אמורה להיפגש איתך בשפ"ח, כשבסוף מסיבות טכניות קבענו להיפגש אצלך בבית. יצאתי לפגישה, פגישה לא קלה, שכן אני רציתי להגיד לך שכרגע אני לא אוכל להמשיך בשפ"ח. כל הדרך בכיתי ותכננתי מראש מיליון פעמים את מה שאני הולכת להגיד. כי ידעתי ב תוכי שההחלטה נכונה אבל לעזוב אותך ואת השרות היה אחד מהדברים הכי קשים לי בחיים היום… אחרי שדיברנו קצת על החיים. התחלתי לדבר ולהסביר לך למה אני זקוקה לעזוב: מלא ילדים קטנים, נסיעות מאוד ארוכות… אבל הכי חשוב מהכל הסברתי לך שבמשך 12 שנה בעלי ליווה אותי בכל הדר ך, והיום הוא הוא צריך שאני אלווה אותו במה שהוא רוצה לעשות ושאני אהיה במקום עבודה יותר קרוב • נפגשתי איתו בפורום פגיעות מיניות, נושא שהיה קרוב לליבו, הוא היה יושב ומקשיב ובסוף תמיד כולם שאלו אותו מה הוא חושב. (שפרה קלמנוביץ)

9

לבית….סיימתי לדבר, וכרגיל שתקת במשך זמן מה…אני יודעת שמה שתגיד יהיה חשוב, אז אני מחכה בסבלנות…מה אפשר להגיד כאשר מדברים על שיוויון, כאשר יש צורך שאמא תהיה יותר נוכחת…האמת… הייתי המומה, חשבתי לעצמי: זהו? הוא לא יתחיל לשכנע אותי? הייתי מוכנה לכל מיני סיטואצי ות, מה לענות, מה להגיד, אבל לא הייתי מוכנה לסיטואציה של כל כך הרבה הבנה, להיות במקום שלי, להבין מה הצורך שלי ושל המשפחה שלי, ופשוט לקבל את זה….נזכרתי במשפט הנרטיבי שתמיד אמרת הקליינט הוא המומחה בחיים שלו… כמה אמפטיה…עוד פעם הראית איזה בן אדם גדול היית! לפ ני שיצאתי מהפגישה אתה פונה אלי ואומר לי דפנה, "את תצליחי, יש לך עתיד גדול. הסתכלתי עליך ושאלתי: אתה באמת חושב את זה? "לא", אמרת לי וחייכת, "אני בטוח". ואני עוד פעם חשבתי לעצמי כמה אתה מאמין בי , כמה אתה נותן לי כוח בזה שאתה רואה את הטוב. והאמת שבכיתי עוד פ עם כל הדרך הביתה. התחלתי לחשוב על כמה זכיתי להיות בשפ"ח, כמה זכיתי להכיר אותך ולעבוד במקום שבנית עם כל כך הרבה מסירות ואהבה. (דפנה ליפשיץ) • כשאבא שלי נפטר, הלוויה הייתה בשעה מאוחרת, וישי הגיע ללוויה והגיע גם לנחם אותי. אני דיברתי והוא הקשיב, ובכה. תמיד אמר שהוא בכיין גדול. אני מכיר אותו כעשרים שנה. הוא ליווה ויעץ לי. שוחח איתי בטלפון שעות.. בשעות הקטנות של הלילה. תמיד היה זמין ונתן לי להרגיש ש אני האדם הכי חשוב בעולם. בכנס פרידה משרה שפריר הכנתי איתו ראיון ואז שמעתי על כל מפעל החיים שלו. הוא היה פשוט אדם דגול ונגע בכל כך הרבה אנשים. פגשתי אותו בביתו ונדהמתי מהכבוד וההערכה שהוא רכש לדינה אשתו. זוגיות מיוחדת כל כך. בסוף הראיון הוא חיבק אותי חיבוק כל כך מיוחד, אבהי ועוטף. בהקשר אחר הייתי מודרך שלו ושמעתי שיחה שלו עם מטופל שהתקשר לחירום. הייתי בהלם מהאופן שבו הוא דיבר עם מטופל, הסבלנות והדאגה. הוא דיבר המון על אמא שלו. אהבתי אותו מאוד. (ליאור סומך) - נזכרתי ביום שחזרתי משפ"ח ירושלים למודיעין עילית. היה לי בהתחלה ראיון בשפ"ח מודיעין עילית אך החלטתי להיות בירושלים בגלל המרחק. אחרי 3 שנים לא היה תקן אז חיפשתי מקום מסביב לירושלים. התביישתי לחזור לישי לאחר אמרתי "לא" בהתחלה. הוא פשוט חייך אלי עם חיוך גדול ו אמר: "ברוכה הבאה חזרה מישל!" (מישל אברהם) • באחת התקופות שלי בשפ"ח שיתפתי את ישי בכך שאני נמצאת בתהליכים בכדי לתרום כליה לאבא שלי ושאם הכל יאושר איאלץ להיעדר זמן ממושך מהעבודה לצורך הניתוח וההחלמה. ישי לא הביע שום תרעומת ולא התייחס לזה בכלל כאל קושי, אלא רק איחל הצלחה, וכשהתפלאתי ושאלתי אם זה לא בעי יתי הוא השיב בפשטות "חופשת לידה היא ארוכה יותר וגם זה מבורך". כחלוף הזמן נפסלתי לתרומה ולא התאפשר לי לתרום כליה לאבי. המאורע הזה הכניס אותי לייאוש גדול כי ידעתי שלמרות שאמשיך לחפש, אני כנראה לא אצליח למצוא תורם אחר ושגורלו של אבי נחרץ (כפי שאכן קרה). נכנסת י למרה שחורה ולא הצלחתי לתפקד. הייתי מגיעה למשרד ומבלה שעות בבכי. לאחר כמה זמן פניתי לישי והצעתי שאצא לחל"ת כיוון שאני לא באמת עובדת. ישי שאל "ומה תעשי בבית?" עניתי שאשב ואבכה. ישי ענה "אז תבואי לפה ותבכי עם אנשים שאוהבים אותך", וחיכה בסבלנות

10

עד שהשתקמתי. לאחר כמה חודשים ביקשתי חופשה ארוכה באופן חריג על מנת להצטרף למשלחת התנדבותית של סיוע לנפגעי אסון במקסיקו, דבר שהצריך ממני היעדרות של כשלושה חודשים, וישי אישר זאת. כלומר, ברגע שידע שאני נוסעת שלא על מנת לשקוע בדכדוך ועצבות, אלא נוסעת כדי להיות בעשייה שתיטיב עם עצמי ועם הזולת – לא הייתה לו שום בעיה לאשר לי חופשה, ולמעשה היא אפילו הייתה בתשלום. היו בו גדלות נפש ונדיבות לב יוצאות דופן. (אסנת בראון) • אחרי שפרצה המלחמה התקשיתי מאוד להגיע לעבודה וחוויתי, כמו רבים מאיתנו, משבר מאוד גדול. ביקשתי מישי להיפגש איתו בביתו ושם שיתפתי אותו בתחושות הקשות שלי מאז הטבח ובקושי שלי לעבוד במודיעין עלית בתנאים החדשים שנוצרו. שיתפתי אותו שבנסיבות אחרות ברור לי שהדבר הנכון לעשות היה להתפטר, אבל שאני בהריון ולא יכולה להרשות זאת לעצמי. מתוך אכפתיות אנושית עצומה ישי ראה את המצוקה שלי ויחד מצ אנו פתרון בו עבדתי דרך השפח עם מפונים מהצפון, והגעתי לשירות אחר הצהריים לטיפולים שם, וניתנה לי רשות למעט מאוד בהגעה למסגרת החינוכית, ולדברי ישי "תעשי מה שתוכלי, אני סומך עליך כשאת אומרת שאת לא יכולה, ומה שלא תוכלי – יש לך ימי מחלה וחופשה ואנחנו נצליח להגיע עד ללידה". אחרי הלידה התלבטתי מאוד אם לחזור, כשהסיבה היחידה לחזור מבחינתי הייתה לחזור לעבוד אצל ישי. כך, לאורך 9 שנים שעבדתי בשפח ישי הפגין כלפי אנושיות, חמלה ואכפתיות, והרבה פעמים הרגשתי שהוא יוצא מגדרו על מנת לבוא לקראתי, ומוצא פתרונות יצירתיים וחדשניים על מנת לאפשר לי להמשיך ולהיות חלק מהשפח. תמיד אוקיר אותו על כך. (אסנת בראון) - ישי ראה הזדמנות בכל דבר, אני זוכרת שהגיע אי מי והציע להקים מכון משלו. חששתי שיאיים על המכון הצעיר שלנו, ופניתי לישי שיסייע לי בעצה ותושיה, ואולי אף יעמיד את אותו אדם על טעותו. אבל הוא סבר אחרת: "אולי הוא יוכל לתרום לנו? אולי הוא יוכל לסייע בלימודי גמרא, שא י אפשר להביא לכך מורות?" (חיה גרשוני) • לפני שנים רבות הוא הקים יחד עם רחל אתר אינטרנט, ועזרתי להם קצת. אני זוכר שהייתה התלבטות לגבי התכנים שיועלו לאתר, האם לשתף את הכול או לשמור חלק מהחומרים. ישי היה החלטי לגבי חלוקת הידע – הוא לא ראה בכך דילמה והעלה תרגילים וחומרים רבים של מרכז קס"ם לקהל הרחב. נדיבותו ושיתוף הידע שלו ניכרו לכל אורך החברותא המשותפת שלנו, שהייתה לרוב במוצאי שבת. הוא האיר מחכמתו, הפנה אותי למאמרים, שלח לי תרגי לים שכתב ועוד. (בועז כהן) • אלפא רומיאו בצבע בז' חונה מחוץ לבית , רכב של אנשים יחודיים פרועים משהו, שמחפשים חווית נהיגה אחרת . לא כל- כך מתאים לדמות הסולידית של ישי שליף. הרושם הראשוני במפגש איתו כמתבגר צעיר היה מוזר . איש עם מבע תמים שלא כל- כך ברור לך אם הוא מביט בך או באובייקט אחר ב חלל בגלל הפזילה ממנה סבל , חיוך רך ונעים שכמעט לא מש מפניו התחושה הייתה שזה אב בית מושלם - נאיבי ולא מחובר למציאות של החברה הפרועים שמאכלסים את המקום . מסתבר למפרע שהוא היה אדם עדין הנפש ורגיש באופן יוצא מגדר הרגיל בעל אינטליגנציה גבוהה וכושר ניתוח חד של סיטואציות. בגלל העדינות שלו הרשינו לעצמנו לעשות כל מיני תעלולים כמו לקשור את הרכב שלו

11

בלילה לאתון כשידענו (הרבנים פה אז אני מצהיר שלא אני קשרתי!!) שהוא יוצא מוקדם בבוקר האיש היקר הזה ייזכר לטובה על האוזן הקשבת בכל שעות היממה בלי מניירות ובגובה העיניים , על ההכלה של השטויות שלנו ועל תחושה של אב ובית שהוא נתן לנו בפנימייה (מבוגר דרכי שלום) - "תשאל. תבדוק. תנסה. תחפש רק קצה חוט שאפשר לאחוז בו, ואז נראה מה אפשר למשוך". אלו מילים ששמעתי מישי פעמים רבות בצמתים שונים, וכל פעם מחדש פתחו בי מרחב חדש לגדילה והתפתחות אישית. הוא היה עבורי הרבה מעבר למורה דרך: לעיתים הרגשתי אותו כחבר קרוב, לעיתים כדוד או הב, לפעמים כקולגה, מדריך, חברותא או רב. הרגשתי שהוא סומך עלי לנווט את עצמי בתוך המרחב הזה, שהתנועה בו תהיה מפרה ומגדלת עבורי. הקשר שלנו התחיל כשבאתי להתייעץ איתו לגבי לימודי פסיכולוגיה. אבא שלי, שהיה חבר שלו מימי לימודיהם בישיבת באר יעקב, הציע לי לפנות אלי ו. זו הייתה פגישה מאד משמעותית עבורי, ולמעשה היום בדיעבד אני מבין שהוא היה הפסיכולוג התעסוקתי שלי. כששאלתי מה העלות של הפגישה הוא מיד חייך וביקש שלא אשלם, "כי זה הגמ"ח שלי, יש לי גמ"ח ייעוץ למתלבטים לגבי לימודיי פסיכולוגיה". כך החל הקשר בינינו, שהעמיק ככל ועברו השנים, תחילה בהיותי מתמחה ומודרך אצלו בשפ"ח ולאחר מכן כחברותא ושותף במיזמים שונים. (שלמה נדלר) - בשנים האחרונות למדנו מידי שבוע את הספר 'עלי שור' של רבו, "המשגיח" הרב וולבה זצ"ל. ישי ראה בחלקים מתוך הספר ערך טיפולי, שאפשר לחבר בין עולמות. כשבועיים לפני פטירתו, מיד אחרי שנפל ועבר סדרת בדיקות רפואיות, למדנו את הקטע על בדידותו של בעל הייסורים. אני זוכר א יך שהוא היה כאוב והתקשה להאריך בדיבור. הוא היה מאד מרוכז ומהורהר בדברים, ותוך כדי אמר: "אני מרגיש כאן כאילו 'המשגיח' אתנו ומדבר אלנו בשפה מאד אישית". במפגש לימוד האחרון, מספר ימים לפני פטירתו, למדנו את השורות הבאות שבהם ראיתי הרבה מהמורשת של ישי. הנה הדברי ם: "כאן טמון הסוד, כיצד אדם יישאר רענן וחי בשנות העמידה. בביתו לא יתן מקום לשגרה, בעבודת הכלל ועם תלמידיו לא יהיה [רק] 'איש מקצוע' אלא איש חי הנותן את עצמו ועולה תמיד.. כל עבודתו עם אחרים נובעת מנקודה זו של נשיאה בעול עם חברו, ובזה הוא מתלמד תמיד מחדש. הוא יהיה איש חי בכל תקופותיו". ישי בהחלט היה כזה. נתן את כל עצמו למען אחרים, והיה איש חי בכל תקופותיו. אני יודע שהוא קיווה שאשאר בשפ"ח מודיעין עילית ואתפתח מקצועית אצלו אך לאחר התלבטות ממושכת החלטתי קודם כל להשלים את ההתמחות התעסוקתית, וכך עזבתי את השירות. למ עשה מאז לא חזרתי והדבר הזה העציב אותו. הוא רמז על כך בעדינות, ופה ושם גישש אולי יש סיכוי שאחזור לשפ"ח, אבל כשהבין שמציאות החיים אצלי פשוט לא איפשרה, וכי המוטיבציות והזהות התעסוקתית שלי כבר נטועים במקום אחר - הוא פשוט הרפה. בלי תרעומת, בלי ללחוץ יותר, ותוך כדי שאנחנו ממשיכים את הקשר העמוק, ושוקדים יחד על פרויקטים שונים. ראיתי בזה אצילות, נדיבות וצניעות גדולה שנגעו בי מאד. לאחר תקופה, כשנפתחה היחידה התעסוקתית בשפ"ח קרית גת, הוא שוב העלה את זה בעדינות, ורק אמר: "שלמה, רק שתדע שאם תעלה בך מחשבה שובבה לפתוח אצלנ ו בשפ"ח יחידה של פסיכולוגיה תעסוקתית, אני הראשון שיעזור לך לעזור לך

12

עם זה ואתה כמובן תנהל את זה". גם פה, ברגע שראה שאני לא בעניין, מיד הרפה ולא העלה את זה שוב. דווקא הוא, עם העומס שליווה אותו ביומיום והאתגרים הרפואיים, הוא זה שהתעקש לשמור על הלימוד הקבוע. כשהייתי עייף לצאת מהבית ללימוד, היה כותב לי "בא תקפוץ, גם אם נספיק רק 2 דקות, לפחות נדע ששמרנו על הקביעות". נדהמתי כל פעם מחדש, ולמדתי על כוחה של נחישות להיאחז במה שמחייה ומחזיק. הוא אמר לי כמה פעמים "ככל שאני יכול, אעשה כל מה שאפשר כדי לשמור על חיבורים וגשרים". הוא התמסר כדי להאמין באפשרות לחיבורים גם כשהיו קשים, או לא פו פולריים. "בא רק ננסה, אולי נגלה משהו טוב". הוא העניק לי את הרשות – לא לדעת, לשאול, לנסות, להאמין באפשרות שיש קצה חוט למשהו טוב שיתהווה בעתיד, גם במקומות כאוטיים ומייאשים. והמתנה הזו תמשיך ללוות אותי (שלמה נדלר) • ישי היה 'מענטש' גדול בחייו ואת זה ניתן להבין דרך סיפור קטן. זה היה כשניסינו לארגן השתלמות לוגותרפיה (ויקטור פרנקל) במדרשה של מחוז ירושלים, שפשוט לא היו מספיק נרשמים. החלטתי לצלצל בעצמי לכמה מנהלים באיזור המחוז, בקשתי לדעת למי כדאי לפנות אליו באופן פרטי, או האם הם יכולים לקדם את הפרסום בשפ״חים שלהם. כשצלצלתי לישי, פניתי כמו שפניתי לכולם, בתור מנהל השפ״ח מודיעין עילית, ״האם יש לך מישהו להציע לי?״, שאלתי בטלפון. ״אני!״ ענה ישי בהתלהבות של ילד, התלהבות שעברה את השפופרת ותפסה את ליבי לא מוכן כך שפיקפקתי לרגע… וש אלתי שוב. ״רוצה אני!״, אמר לי הפעם ברצינות. כזה היה ישי, מענטש, סקרן, נלהב, צמא לידע למרות מומחיותו הגדולה בתחומים רבים. ופשוט חבר! אדם פשוט (מישל ליסס טופז) • אותי מאוד ריגש יכולת הפליאה שלו, תמיד התעניין במה שאתה אומר בסקרנות ובסבלנות ונתן תחושה מאוד מיוחד. אני חושב שהוא מעמודי התווך של הפסיכולוגיה החינוכית. (רשי קור) • בשנת 1996 נרשמתי לקורס של רחל פארן שסיפרה על הגישה הנרטיבית , המנחה עשתה תרגיל – משפט אישי לאימא של כיפה אדומה בנוסח נרטיבי. ישי היה בקבוצה וזה היה מצחיק וישי צחק מכל הלב עד שבאו להשתיק אותנו . אחרי שסיימנו את הקורס ישי ורחל התחילו ללמד ביחד את הגישה הנרטי בית . הוא נתן לי סיבה לשמוח להיות במקצוע הזה. (חימנה סנרמן) • ישי נהנה מאד כשאמרתי לו שהוא בונה קהילות - זו היתה יכולתו לגשר בין ערכים לבין היוזמה להניע תהליכים חברתיים. כשהיינו ברואנדה, הכרנו אישה שהזמינה אותנו לבקר בכנסיה שלה. הוא אמר שהוא צריך לבדוק אם אין צלב, בדק והלכנו. כל הקירות היו מלאים דגלי ישראל ושרנו וגם הוא שר עם כולם. בסוף הטקס באו חברי הקהילה, גברים ונשים לנשק את ידיו. אני לא הספקתי להגיע כדי לעצור אותן אבל הגברות של ברקאי זינקו והסבירו להם שהוא לא יכול מסיבות דתיות שנשים תגענה בו. אז התחילו לנשק אותי ולבקש שאברך אותם. שאלתי אותו איך אברך והוא אמר תב רכי תברכי, שירגישו טוב... ואני ברכתי. ריגשה אותי היכולת שלו להכיל גם דברים קשים ולהתגמש, כדי לא לפגוע

צניעות, אנושיות, וצמאון ללמוד:

13

בשום אדם. זו שוב הפתיחות ורוחב הלב לקבל את כולם כמו גם הסקרנות והנכונות לא לפסול דברים שהם לא בדרך המלך. (רחל פארן)

• כאשר למדתי את מסכת מידות לזכרו, התבוננתי במשמעות הכפולה של המילה " מידות ". מצד אחד, המסכת עוסקת בדיוק מופלא – היא מתארת בפרוטרוט את אורכו, רוחבו וגובהו של כל פרט בבית המקדש, וממחישה כיצד כל פרט נשקל, נמדד ומתוכנן בקפידה. מצד שני, המילה " מידות " מסמלת גם את תכונות הנפש של האדם – את אופיו, מידותיו הטובות, ואת האופן שבו הוא נוהג בזולתו . אצל ישי, שני ההיבטים הללו של המילה " מידות " לא באו זה על חשבון זה, אלא להיפך – הם השתלבו זה בזה באופן מושלם. ישי היה אדם של דיוק. יכולתו להחזיק את כל הפרטים בראש, לשמור על סדר, לתכנן תוכניות מורכבות ברמת דיוק גבוהה ולוודא שכל פרט במקום, הייתה יכולת נדירה ומרשימה. כמו בבית המקדש שנבנה במידות מדויקות, כך גם עבודתו הייתה בנויה על סדר, חשיבה מדויקת וירידה לפרטים הקטנים ביותר . אך לצד זאת, היה גם אדם של מידות טובות – של לב גדול, של הכלה, של סבלנות ושל הקשבה עמוקה. ידע לראות את האדם שמעבר לפרטים, להרגיש את ליבו של כל אדם ולהיות שם בשבילו. הדיוק שלו לא הפך אותו לנוקשה או מרוחק – אלא להפך, הוא רק הדגיש את רגישותו, את נדיבותו, ואת הדרך שבה תמיד שילב חכמה ומקצועיות עם אנושי ות וחמלה . (תמי וייס) • סיפור נוסף על אנושיותו ורוחב לב של ישי , כחברי אגוד מנהלי שפ״ח נסענו בסוף שנת פעילות לישיבת סכום שנה בעראבה , ויכולתי לראות איך ישי , יהודי חרדי, כיבד את מארחיו והצליח למצוא פתרונות הלכתיים שהתאימו לתפיסתו ועדיין לאכול מהכיבוד שהגישו לו המארחים, ואמר לי "הדבר החשוב ביותר הוא לכבד את האחר". כזה היה (איה גיא). - "מי ההשראה שלך להיות ישי?" שאלתי אותו יום אחד כשאלת אגב באמצע פגישה. אחר שתיקה ארוכה ואופיינית, הוא ענה 'אבא שלי'. אבא שלי תמיד הדגים לי כמה שחשוב להיות מענטש. ישי, היית מענטש, אובר מענטש. אני בטוח שאביך פגש אותך אתמול והביע בפניך את שמחתו וגאוותו בכך שהמש כת את דרכו והפגנת מענטשיות למשך כל כך הרבה שנים ומול כל כך הרבה אנשים. המענטשיות שלך השפיעה בהחלט והדביקה אנשים רבים, בדיוק כמו אבן שנזרקת למים שמשאירה רושם זמן רב אחרי שקיעתה בקרקעית על ידי האדוות שהיא הותירה אחריה. כך גם אתה, האדוות שיצרת בעולם לא ניתנות להערכה או כימות, ואלו, ועדיין ממשיכות ליצור מעגלים רבים ולהשפיע ממשנתך, תורתך, ומענטשיותך. (שלמה בלאק) • בהכשרתי כמטפל משפחתי, היו לי קשיים בהסמכה, כי התואר השני שלי בייעוץ חינוכי לא היה מספק. ישי תמך בי לאורך כל הדרך וכתב לי מכתב המלצה מחמם לב. עמוק בפנים, חשתי שישי לא ראה אותי דרך התארים שלי, אלא כאדם. הוא מעולם לא נתן לי תחושת נחיתות. להפך – יחסו היה מלא ב כבוד והערכה. (בועז כהן)

14

• שנה וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד בשפ"ח היה יום פתיחת שנה ובמהלכו עלו נושאים כאובים, הרוחות התלהטו וישי כעס עלי וצעק עלי במהלך הישיבה. דבר כזה יכול לקרות לכל אדם, אבל התגובה לאחר מכן הייתה מיוחדת – הוא התקשר אלי והתנצל. ביקש שאגיע לפגישה איתו ובמהלכה ניסה להבין מה קרה בסיטואציה ההיא שהביא אותנו לכדי משהו קיצוני כזה, ולאחר מכן גם שלח התנצלות ממני וממתמחה נוספת במייל שנשלח לכל השפ"ח. זו לקיחת אחריות שחריגה מאוד בנוף החיים שלנו (מאסנת בראון)

נחישות ודחיפה קדימה:

• ישי הגיע לכנס האחרון והעביר סדנא, לא ברור איך גייס כוחות. במהלך הכנס הוא נפל והתפנה, אבל אחר כך חזר והמשיך להשתתף בכנס ולשיר בהופעה יחד עם כולם. גם עם ההידרדרות במצבו והאשפוזים המשיך לעבוד והשתתף בפגישות זום. (ולריה מטיחס) • אני יכולה לספר שזכיתי להשתתף בסדנה הנרטיבית עם ישי ורחל לפני כחודש בכנס הפסיכולוגים, ולמרות שישי שיתף אותנו בתחילתה שהוא חולה והדבר משפיע על תפקודו, וגם במהלכה לא יכל להשתתף בכל המפגשים עקב נפילה, הוא היה כ"כ חד מנטלית וקשוב לכל נה שהתנהל בקבוצה, שם לב לדק ויות והצליח, יחד עם רחל, גם ליצור עבורנו קבוצה משמעותית ומרגשת וגם ללמד ולהעניק לנו כ"כ הרבה, גם ידע מקצועי וגם בהתנהלות הבינאישית הרגישה והמרגשת בינו לבין רחל (איריס היימן). • בשנים האחרונות ישי דיבר יותר לאט, וזה נתן תחושה שהוא שוקל את המילים ודרש התכווננות למה שיש לו להגיד, ותמיד היה שווה להקשיב לו ועורר הערכה שהוא לא ויתר והביע את עצמו. (עדיה הר גיל קרסנטי) • ישי אמר שהליכה ותנועה עוזרות להתמודדות עם המחלה, וסיפר שהוא ודינה רוקדים, ושזו הדרך הכי משמחת בשבילו לעשות את התרגולים האלה. הוא שלח את הצוות שלו מיד עם תחילת המלחמה לעבוד עם מפונים וכד' וגם חיפש איך לעזור באופן אישי. הוא היה לוחם צדק ונלחם עבור דברים שחש ובים לו. סביב שכר הפסיכולוגים או במודיעין עילית (זהבה רוזנטל). • כשהכרתי את ישי, בקיץ תשנ"ז, הייתי מורה צעירה להוראה מתקנת. מודיעין עילית הייתה בחיתוליה. לא היו כיתות מקדמות, היו מורות משלבות, ואני אחת מהן. ועוד ועוד הורים בקשו שאקח את הילד לקדם בקריאה, כתיבה ומיומנויות למידה. דירתי הקטנה פחות התאימה למשימה, מה גם שרצית י שהילדים יקבלו סיוע מקצועי הכולל אבחון והדרכה. יצרתי קשר עם שלושת מוסדות החינוך שהיו אז בעיר. התחילו פניות של הורים. "הגיע הזמן שתפגשי את הפסיכולוג שלנו" הציעה מלכה "הוא מאוד טוב בדברים כאלו". כך הלכתי לפגוש את ה- פסיכולוג, ופגשתי את ישי. ישי היה נחוש לקדם את הרעיון. באחד הימים כשהוא ראה אותי מקלידה, אויה! עם אצבע אחת הרצה על פני המקלדת. "איך את רוצה לקדם דברים, אם את לא כותבת בשיטה עיוורת?!" הוא תמה. ומכאן למעשה – התחלתי

15

לכתוב בשיטה עיוורת (שאלמלי כן הטקסט הנוכחי לא היה נכתב מן הסתם לעולם...) (חיה גרשוני)

• אני זוכרת אותו פותח פגישה למחרת אסרו חג של סוכות: "זהו. אחרי החגים פה! איזה דברים אמרנו שעושים אחרי החגים?" וזהו. הוא עשה. מיד. (חיה גרשוני)

• לא תמיד ראינו את הדברים עין בעין. היו אתגרים מורכבים שליוו את שנות היסוד שלנו. אני זוכרת שבשלב כלשהו הבהיר לי כי אם המכון נשאר באותה מתכונת במשך שנה שלמה זה אומר שנסוג לאחור: "כל הזמן צריך להתקדם" הבהיר. (חיה גרשוני)

הנהגות, עצות והכוונה מקצועית

- כאשר הבעיה אינה הבעיה. זה עשור שהמשפט הזה מלווה אותי במפגש עם בני האדם. עם שאלות אבחוניות, מערכתיות וטיפולית. זכרי, הבעיה המוצגת אינה בעיה, אל תדעי, הסכימי לא לדעת. תשאלי שוב. התשובה אצל מי שעומד מול לא אצלך. לווי אותו עם הפנס בדרך החשוכה, היא חשוכה לשניכם . (דנה כספי סן) • באחת מהפגישות של הקבוצה הנרטיבית, ישי פנה אלי ישירות ואמר: "יש אנשים שפחות מתחברים למילים", ופתח בסיפור כהרגלו. בסופו פנה אלי: "אם אין מילים את יכולה להשתמש בתמונה שעולה לך". בעל קבלת פרס על מפעל חיים בכנס באילת, ישבתי בסלון ביתי פתחתי את הזום כדי להיות מרחוק ברגע המרגש הזה. ישי מתחיל לעלות על הבמה וכל מאות הפסיכולוגים היושבים בקהל נעמדי ם ומתחילים למחוא כפיים. לפתי רעש מחריש אוזניים: "פם! פם! פם!" חשבתי שיש בעיה בחיבור. לקח לי כמה שניות שהרעש הוא רעמי הכבוד שמלווים אותו בעלייתו מעלה על הבמה. מאות פסיכולוגים עומדים במקומם ומואים כפיים בקצב שמתאחד לקול אחד ויחיד. פם! פם! פם! וישי עולה מעלה על הבמה מלווה במחיאות כפיים רמות, וכבוד גדול. וזוהי התמונה שאני מחזיקה כעת. תמונה של דרי מטה עומדים ביחד ומריעים ומוחאים בקול רעש גדול, ומלווים אותו בדרכו האחרונה מעלה. ימין פוגשת שמאל מאחדת ניגודים כמותו. מתפללים ומאמינים שיתקבל במחיאת כף על ידי דרי מעלה על כל חיבור שחיבר ימין ושמאל, ניגודים גדולים המתחברים באיש גדול אחד, שזו היתה עבודתו באמת ובאמונה ובחיבור. (דנה כספי סן) • תמיד רצינו לשמוע מה יש לישי להגיד. תמיד היה לו משהו חכם ושונה ועמוק להגיד. הוא היה אוהב אדם ועם עין טובה. יש משפט שלו שהולך איתי כשהתאמצנו מאוד להתאים ולבחור הרצאות: למה אתם שוברים כל כך את הראש, אתם לא תוכלו לרצות את כולם. (מיכי גרינשטיין)

16

17

18

19

20

21

רגע להיזכר בו (קישור): קבלת פרס מפעל חיים מטעם הפ"י, כנס הפסיכולוגים 2022

22

דברים לזכרו של ישי שליף

שרונה מי טל, עמליה בראון

פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון חורף 2025

ישי שליף נפטר ב ־8 בינואר ,2025 שבוע בקירוב לפני יום הולדתו ה־ ,67 ובימים מורכבים אלו, שבהם אור ותקווה מבצבצים לצד יגון וחושך גדול, מורגש אובדנו בחריפות רבה. ישי החזיק בעיניו קליידוסקופ ישראלי ויהודי של ידע, נקודות מבט והשקפות, ידע להתבונן בעין ישרה וקשובה למציאות, גם הכאובה ביותר, ולשאוב ממנה תקווה ואופטימיות. ישי גדל בחיפה ובסביון. אביו היה איש פלי"ם וחיל הים וניהל מפעלים ביטחוניים, ואימו הייתה מרצה לאנגלית. ישי ירש מהוריו את הרגישות יוצאת הדופן לשפה ואת האחריות והשאיפה לתיקון העולם והעוולות החברתיות. אף על פי שגדל בבית לא דתי נמשך מילדותו ליהדות והעמיק בה, תחילה במפגשו עם הרב של סביון ואחר כך, כאשר למד בישיבה תיכונית ובישיבה גבוהה, התחבר במיוחד לרב שלמה וולבה, אחד מגדולי מלמדי המוסר (תורת המידות). בשנים אלו רכש ישי ניסיון כמדריך לתלמידים שהגיעו לישיבה מרחבי העולם, וניסיון זה השפיע על בחירתו בפסיכולוגיה כאשר יצא ללימודים מקצועיים. בזמן לימודיו בישיבה פגש את דינה, אשתו ושותפתו לדרך. ישי סיים לימודי רבנות ושהה בעולם הישיבה עד גיל 30 ואחר כך שירת בצה"ל כרב צבאי. בתום שירותו פנה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית והתקבל אף על פי שלא סיים בגרות . בסיום התואר השני באוניברסיטה התחיל ישי את דרכו כמתמחה בשירות הפסיכולוגי חינוכי (שפ"ח) של מטה בנימין, וב־ 1995 הגיע לשפ"ח במודיעין עילית, אז עיר חרדית קטנה בתחילת דרכה וכיום עיר של 90 אלף תושבים. ישי ראה בשפ"ח שהחל להיבנות בעיר את אחת מגולות הכותרת של מפעליו ויצק תוכן טיפולי , אנושי וסוציולוגי ייחודי לעבודת השפ"ח ולפרופסיה בכלל. בתוך כך הוא יצר שיתופי פעולה רב־ תחומיים והרחיב את מעורבות השפ"ח בקהילה, בעירייה ובתוכנית ההתפתחות העירונית. במרוצת השנים נעשה השפ"ח במודיעין עילית לאחד השפ"חים הגדולים בארץ למגזר החרדי ובו 40 פסיכולוגים ויותר. ישי מצא את דרכו האישית בפעילות ציבורית ענפה גם ברמה הארצית. במשך שנים רבות הוא שימש יו"ר ועד המנהלים ויו"ר הוועדה המקצועית וקידם רעיונות מהפכניים לזמנם כגון קיצור תקופת ההתמחות והנגשת מבחן ההתמחות לאוכלוסיות שונות. כמו כן הוא השתתף במהלכים ליישום התיקון לחוק שאפשר לפסיכולוגים לעסוק בפסיכותרפיה בתחום התמחותם. ישי הצליח לנהל דיונים מורכבים ורבי־ דעות בנחישות אך גם בהקשבה ובעדינות וגיבש הסכמות גם בנושאים שעמדו בבסיסי המחלוקת. בחיבור עם ערכיו ואישיותו נמשך ישי לפסיכולוגיה הנרטיבית של דייוויד אפסטון ומייקל וייט. הוא יישם את הגישה בקהילות שונות ולימים הכשיר, עם הפסיכולוגית רחל פארן, עמיתתו הוותיקה ושותפתו לדרך, פסיכולוגים רבים בטיפול נרטיבי. ההכשרה נעשתה במסגרת השתלמויות מחוזיות

23

ובסדנאות בכנסים של החטיבה החינוכית במשך שנים רבות, ובכלל זה בכנס הפסיכולוגים החינוכיים האחרון בדצמבר .2024 לכנס זה הגיע ישי במסירות גופנית ונפשית של ממש כדי לחשוף אנשים ונשים רבים ככל האפשר ליסודות השיטה. ישי האמין שהפסיכולוגיה הנרטיבית מאפשרת ראיית הטוב, אמון וחיבור אנושי ושאף לטפל בבני אדם בזהירות ובענווה במסע משותף של שוטטות בין הנרטיבים האפשריים בנפש, "מתוך עמדת אי־הידיעה". הוא האמין ביכולתה של השיטה הנרטיבית לגשר בין קהילות ולהיות פה גם לציבורים שסבלו מהדרה בחברה הישראלית. ב־ 2007 יזם ופיתח את הגישה "קשר: קשב ושיח רב תרבותי – ליצירת שיח מוגן בנושאים קונפליקטואליים" על בסיס הגישה הנרטיבית. אחר כך, בתקופת התעצמות הוויכוח הציבורי בקשר לשינוי בחקיקה המשפטית, המשיך לפתח , במסגרת הפ"י, את התפיסה והכשיר פסיכולוגים בתוכנית "שיח מאחה ומוגן" כגישה שמעודדת הקשבה לנרטיבים של האחר מתוך סקרנות וסובלנות. ישי היה תלמיד חכם, ירא שמיים ואוהב את התורה בכל אבריו. הוא האמין בערך הייחודי שהציבור החרדי מחזיק בעבור החברה הישראלית והיה מוטרד עד כאב מן המחלוקות והמחסומים שהוצבו בין הציבור החרדי ובין שאר החברה . בכבוד, בענווה ובזהירות הוא סלל דרך לעבודה פסיכולוגית בתוך המגזר החרדי והדגיש את התפקיד הפסיכולוגי ההומניסטי של הפסיכולוג – מתן שירות לכל אדם. כן הוא נמנע מראיית העבודה הפסיכולוגית כסוכנת שינוי תרבותי. הוא הצליח ליצור קונסנזוס בין זרמים רבים בחברה החרדית והכרה בחשיבות השימוש באנשי מקצוע וסלל דרך לפסיכולוגים רבים מן המגזר החרדי שבאו בעקבותיו, ורבים מהם ראו בו את מורה דרכם ואביהם הרוחני. על כל פעליו קיבל ישי פרס מפעל חיים מהחטיבה החינוכית של הפ"י בכנס שנערך בחורף . 2022 במעמד קבלת הפרס ציין ישי שהקדיש את חייו המקצועיים ל"עבודה לצורכי הציבור" והוסיף שזאת עבודה שדורשת סבלנות רבה. ואנו נוסיף שהוא ישמש לנו תמיד דוגמה וייזכר כמופת למסירות ומחויבות לעבודה הציבורית. בגיליון פסיכואקטואליה ( 90 אביב )2023 נכתב עליו טור פרופיל שבו הוא הציג את סיפור חייו, מקצת הישגיו ותפיסותיו בקשר לעתיד הפסיכולוגיה החינוכית. לחבריו בשפ"ח ולכל עמיתיו הפסיכולוגים היה ישי, יותר מכול, עמוד של מקצועיות ואמונה באדם. בשפ"ח מודיעין עילית הוא האמין בפסיכולוגים שבחר להעסיק, קידם ודחף אותם להישגים ולמחשבות חדשות, לעיתים הרבה לפני שיכלו להאמין בעצמם; הוא האמין במטופלים וביכולתם להגיע לבריאות ולאיזון; הוא האמין בקהילה שנתן בה שירות ובכוחות המאזנים והבריאים שבתוכה . ישי הקשיב בצמא ובסקרנות לכל מי שפגש והציע את מחשבותיו בדרך החביבה עליו – דרך שאילת שאלות והמתנה לתשובות שיגיעו. הוא ראה את בני האדם סביבו בעין חדה וטובה, הבחין בבעיות רבות עוד לפני שהתגלו והיה עסוק בפתרונות יצירתיים ללא הרף. גם בתקופות מחלתו נהג לעבוד עד שעות מאוחרות וניסה לפתור עוד סוגיה או נושא או לגשר על בעיה במעוף ובתבונה שהיו ייחודיים לו. ישי הניח אחריו אלפי אבלים בארץ ובעולם. רבים מרגישים יתמות גדולה בהיעדרו, ובייחוד הצוות שלו בשפ"ח מודיעין עילית. לכולנו קשה לעכל את האובדן. נתגעגע אליו בחיינו המקצועיים והאישיים ונישא בתוכנו מאורו ומכתביו.

24

25

בדרכי שלי: ישי שליף

ראיינה: עמליה בראון

(הראיון התקיים במהלך חורף 2022 עד קיץ 2023 , ביוזמתו של ישי, בעקבות הצעתה של חוה פרידמן שיכתוב על סיפור חייו. הראיון ערוך והושמטו ממנו חלקים מסויימים, אבל השתדלתי כמידת האפשר לשמור על רוחו) .

מורשת אבות ונקודת ההתחלה

מאיפה נתחיל ?

מאבא שלי. אבא שלי, אביה שליף, היה מאוד יהודי. אבל הוא הגיע בפעם הראשונה לבית הכנסת - לכבוד בר המצווה שלי, אפילו לא ביום כיפור! ולמרות זאת, כשהוא הגיע בפעם הראשונה לנהל את מפעל "מנועי בית שמש" למנועי מטוסים, הוא נכנס לאולם הענק של הייצור וראה שיש חבורת אנשים בצד. כשאמרו שהם מתפללים הוא נתן מיידית הוראה להקים בית כנסת במפעל, והוא תמיד התגאה שזה הדבר הראשון שהוא עשה כמנהל . אני אספר לך את הדבר הראשון המשמעותי שנחרט לי. עבדנו כאן בגנים הטיפוליים, אבל לא היה לנו מענה לילדים בכיתה א'. היינו בטוחים שגב' יעקבסון – המנהלת שניהלה את הסמינר בבאר יעקב, אפילו אחרי שיצאה לפנסיה – לא תסכים לפתוח כיתה מקדמת בתוך בית ספר בית יעקב רגיל. אבל שמתי נפשי בכפי, באתי וסיפרתי לה על הגן ושאלתי מה היא מציעה לעשות, והיא אמרה: "מה זאת אומרת, הן ילדות ישראל, כמובן שניקח אותן!" ופתחנו כיתה משולבת . התעקשתי על כיתה משולבת דווקא בגלל שיחה שהיתה לי עם הבת שלי – היא שאלה אותי יום אחד, בתחילת הלימודים שלה בבית הספר: "מה זה שאנחנו יוצאות לטיול ויש בנות בספסל האחורי, יש בנות ואז כיסאות ואז כולנו?" שאלתי אותה: "הן לומדות בכיתה לחוד?" היא אמרה: "אני לא יודעת, אבל יש איזה חדר שהן לומדות שם." זה היה מודל עבודה שמבוסס על הדרה. אמרתי לעצמי שאני לא אהיה שותף בזה. הייתי מעורב בבניית התוכנית המשלבת לילדות, ולכן גם לא הקמנו בית ספר לחינוך מיוחד בתחילת הדרך – כי חששתי שברגע שיקימו ישלחו לשם כל ילד וילדה עם קשיים. באמת בסוף הוקם בית ספר כזה רק כשהעיר התפתחה . ומה הדבר הראשון שעשית פה, בשפ"ח מודיעין עילית, כמנהל ?

ערכי ניהול: שימוש בהזדמנויות ורב- תרבותיות

חוץ מרעיון השילוב והסלידה מהדרה, אלו ערכים נוספים שלך הבאת לידי ביטוי בבניית השפ"ח ?

שימוש ומיקסום של הזדמנויות זה ערך ניהולי שאני מאמין בו, ואני חושב שהבאת פסיכולוגים עולים לשפ"ח היא דוגמה טובה לזה. חיפשתי עובדים, לא עולים בהכרח, אבל היו לא מעט פסיכולוגים עולים חרדיים ממחוז ירושלים שניסו להיקלט ברחבי המחוז וראיתי שהם יכולים להגיע אלינו. ר אובן אש קרא לנו "מרכז קליטה", אבל אני הייתי מוכן לקבל אותם, גם אם זה אומר להפוך את השירות למרכז קליטה – כמו שאמרתי, אני די טוב בזיהוי הזדמנויות .

26

זה התחבר לי עם ערכים נוספים, של זיהוי קבוצות נחשלות בחברה ועם המוכנות שלי לחבר אותם למיינסטרים. בדרך כלל, עולים חדשים בשירותים הפסיכולוגיים נתפסים כעול – הם לא מדברים עברית מצוחצחת ולא כותבים דוחות כמו שצריך, ואז יש זלזול במקצועיות שלהם. ואני ציוני, אני חו שב שיש לנו תפקיד בקליטת עלייה, ואני הומניסט, אני מאמין אמונה עמוקה בפוטנציאל שיש לכל אדם. שילוב כל אלה ביחד הביא לגיוס של הפסיכולוגים העולים הראשונים שלנו . בדיעבד, השילוב של העובדים העולים יצר בשפ"ח מיליה רב- תרבותי, שתמך בערך נוסף שלי – רב- תרבותיות וההכרה בה, והדרך מתוכה לעבודה רב- תרבותית עם הקליינטים. אמרתי לפסיכולוגים העולים: "יש לכם מזל, שכשאתם שואלים 'למה אתה מתכוון?' אנשים סולחים לכם, וכשאני שואל אנשים א ומרים 'אתה פסיכולוג ואתה אמור לדעת'." אני מאמין שמתוך אי- הידיעה יש צמיחה של עמדה טיפולית הדדית – טיפול "בגובה העיניים ". כן. לדוגמה, אחרי שהשפ"ח גדל מאוד והיה צורך לבנות צוות מוביל, ההחלטה לקרוא לזה "צוות מוביל" ולא "צוות ניהול" היתה מתוך העמדה הזו של "גובה העיניים", ולכן גם הכנסנו לצוות פסיכולוג צעיר ולא רק בכירים . זהבה אוסטרוויל אומרת בפרק שלה על קונסולטציה, בספר "עבודה פסיכולוגית בבית הספר" – שקונסולטציה היא תהליך שוויוני, בין האדם המומחה בתהליך והאדם המומחה בעשייה, ויש מפגש בין שני מומחים. זו גישה שאני מאוד מחובר אליה, הפוכה מהגישה המקובלת לפעמים בין אנשי מקצוע ללקוחות, שיש בה יחסי כוח . אני מדבר על הפחתת היררכיה, לא על ביטול מוחלט. יש לזה מחירים – לדוגמה, זה יכול ליצור תחושה של מיעוט החזקה. אני שואף לתת לאנשים לפרוץ קדימה, ליזום, גם אם זה יוצר חסך מסוים של החזקה. אני שואף לאפשר מיכל טוב לעובדים, אבל לא בהכרח החזקה . זה מתכתב עם עוד ערך ניהולי חשוב בעיני, ניהול שהוא לא רק כלפי מטה אלא גם כלפי מעלה; כלומר, ניהול שמכוון כלפי המנהלים שלנו, מה שמתחבר לתפיסת ההיררכיה שציינתי. אני תמיד באתי לממונים עליי עם ניסיון לעזור לעובדים ולשפר את העבודה והשכר, ולפרגן לעובדים. במידה מסו ימת ההשקעה בתחום הזה יצרה מחיצה בין העירייה ובין העובדים. אני תמיד הייתי האיש הרע כלפי מעלה, "דברו איתי ולא איתם ". אבא שלי היה תת אלוף בחיל הים. עד הבחירה אם ללכת לישיבה, הבית שבו גדלתי היה בית צבאי: לא שאלו אותי, אמרו לי. למדתי בבית ספר ממלכתי עד כיתה ח' (בתחילה בחיפה ואחר כך בסביון) וכשהגעתי לתיכון אבא שלי העביר אותי על דעתו לישיבה התיכונית בנחלים כי לא היה מרוצה מאיכות התיכונים בסביבה, וראה סרט שהרשים אותו על נחלים. אחרי שנה בישיבה, בגיל 16 , קפצתי כיתה. הרגשתי שאני מתבזבז מבחינה אינטלקטואלית: לימד אותנו פרופסור למתמטיקה, פרופסור ברויאר. הצטיינתי אצלו, המורה לביולוגיה נתן לי 9 אפילו שזה "שמור לבורא עולם ". בשביל האתגר והעניין שלחו אותנו לשבוע ישיבה בישיבת הדרום, ודיבר איתנו הרב יהודה עמית [רב חרדי בולט]. הוא דיבר איתנו על קיסינג'ר שאז היו עסוקים במסע הדילוגים שלו, ואמר שכל הזמן מבזבזים לנו את הזמן בלדבר מתי הוא יבוא, ואם אנחנו רוצים לנצל את הזמן לערכים ומשמעות אז רק בלימוד תורה . זה נגע בי. עזבתי את הישיבה ולא גמרתי בגרות. זו הבטחה אתה רואה גם מודל ניהולי דומה, "בגובה העיניים "? אבל אין באמת ביטול היררכיה, וכשיש הוא לפעמים שביל להסרת אחריות . חיבור בין העולמות: הדרך מסביון לישיבה ומהישיבה לפסיכולוגיה החינוכית

27

שלא קיימתי לאמא שלי. לא ישנתי כל הלילה. באתי הביתה וביקשתי מההורים ללכת לישיבה. ידעתי שאם הם היו אומרים לא לא הייתי הולך. התגובה של אבא שלי היתה כשפגשתי אותו בגראז': "תמיד חלמתי שיהיה לי בן רב" , אבל באמת, רק הוא והקב"ה ידעו על החלום הזה . זה היה שלושה שבועות לפני שחגגתי . 16 אז היה חוק לגבי דחיית שירות, ש אפשר לתת רק מגיל . 16 הרגשתי שאני רוצה לעבור לישיבה אבל לא רציתי לעבור לישיבת הנגב, כל התלמידים שם לבשו רק שחור ולבן, הרגשתי שזה לא מוצא חן בעיניי. זה לא היה מספיק פתוח בשבילי. אז המליצו לי הרבנים בישיבה התיכונית – הרב וילמן והרב גראז – על באר יעקב. היו שם הרבה חוצניקים , ולא לבשו שחור- לבן, זה התאים לי יותר.

איזה מין ילד בגיל 16 עובר לעולם חדש, ועדיין יש לו סטנדרטים עבור ה עולם החדש הזה ?

(מחייך).

הגעתי לבאר יעקב אחרי חנוכה , ונשארתי שם. כשהגיע יום העצמאות, יום שהיה קדוש אצלנו בבית, היה טקס בבית הספר בו למדתי. לא רציתי ללכת ואבא שלי ציפה שאבוא. התייעצתי עם הרב וולבה והוא אמר: "מצפים ממך לברך?" ואמרתי שלא, שזה טקס בבית ספר. הוא אמר: "אז למה לא תלך ?" והלכתי. אבא שלי לא שכח לו את זה. בגיל שישים לא ידענו מה לעשות לו, הרי לא היה חסר לו כלום, והחלטנו לעשות סעודה משפחתית . שאלנו אותו את מי עוד להזמין, והוא ביקש שאזמין את שני הרבנים שלי: הרב וולבה והרב וולפסון, והם באו. אחותי כבר היתה נשואה, וזה היה בסלון שלה, עשינו את השישים של אבא שלי . אבא שלי אמר: "אני יודע שאתם לא ציוניים , אני לא משלה את עצמי שהפכתם להיות ציוניים, אבל כיבדתם את המשפחה ."

זה כל כך שונה מאיך שמתנהלים בישיבות לחוזרים בתשובה ...

כשעבדתי באור שמח [ישיבה לחוזרים בתשובה] ככה עבדתי גם.

תספר על הדרך שלך לפסיכולוגיה.

גברת פלורנס מיטווך היתה מנהלת החוג לעבודה סוציאלית בבר אילן, היתה חברה של אמא שלי בסביון, בעלה ניהל את NCR. הלכתי להתייעץ איתה, התלבטתי אז בין עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה ומחשבים, הייתי בן שלושים. שאלתי אותה מה היא חושבת, והיא אמרה שלא נראה לה עבודה סוציאלית כי "אתה נראה יותר בוגר מהמדריכים שלך", אבל ש כדאי לי ללכת לפסיכולוגיה, שם הפרקטיקום הוא רק בתואר שני והם יהיו מבוגרים יותר . הייתי באמת חריג מאד בנוף האוניברסיטאי: הייתי אבא, לימדתי – היו לי אז שני ילדים – לימדתי בערכים, באור שמח, במכללה בירושלים – לימדתי יהדות וגמרא לחוזרים בתשובה . זו היתה חוויה יוצאת מהכלל, ללמד מוחות חריפים שהגיעו מה - Ivy league שלא יודעים צורת אות עברית – צריך לתרגם הכל וגם ללמד גמרא! הייתי עושה עמודת מילים באנגלית ובארמית ועברית, והיינו לומדים גמרא ברמה גבוהה. ובנוסף לכך, היו לי אז המון שיחות נפש וזה מה שהוביל אותי לפסיכולוגיה .

מה בשיחות האלה הוביל אותך לפסיכולוגיה כמקצוע ?

באו צעירים שהיו עסוקים בזהותם ובחילוק בין העולם היהודי והעולם המערבי, החיבור להיסטוריה של אלפי שנות יהדות, מול זהות אחרת, מערבית יותר. הרגשתי שבשיחות לקחתי חלק במשברי נפש של

28

הבחורים האלה שקיבלו החלטות שמשמעותן היתה עזיבה של עולם שחיו בו עד עכשיו וכניסה לעולם חדש, והייתי שותף לתהליכים האלה ולקחתי בהם צד. צד ש המטרה שלו היתה שלא יהיה נתק, שתהיה המשכיות . הייתי שואל אותם: "אתה עכשיו מחליט להיות דתי - מי זה המחליט? הרי לא היית דתי לפני שהיית דתי, יש בך משהו מהעולם שלפני כן שהוא בעל ערך." תמיד גם באור שמח ובערכים ובמקומות אחרים עם בעלי תשובה אני לקחתי את התפקיד הזה של החיבורים ולא של הניתוקים . הרב שלי היה אומר: "אם תלך לבית חולים מי יבוא לעוד אותך? אלה שמארחים אותך לשבת או ההורים שלך?" מי שאמר לי את זה היה הרב וולבה [המשגיח בישיבה בה למד ישי, ואחד מחשובי הרבנים וההוגים מתנועת המוסר החרדית במאה השנים האחרונות, שהיה מאד קרוב לישי – ע.ב.]. אז היכולת להיות שותף בתהליכים משמעותיים כאלה של זהות הביאה אותי לפסיכולוגיה. ולא ידעתי אז מה זה, אבל הבנתי שאני צריך פרנסה, ושאני צריך ללמוד באוניברסיטה. הבנתי גם שעולם התעסוקה החרדי הוא מאוד לא נאמן, לא יציב, ראיתי אנשים מפוטרים מהר, ובתור אבא לילדות צעיר ות הרגשתי שאי אפשר להישען על זה לאורך זמן . למדתי תואר ראשון ושני ב אוניברסיטה ה עברית, זה היה ענין לכשעצמו. הגשתי מועמדות לבר אילן, ירושלים ו תל אביב , ובר אילן אפילו לא קיבלו אותי לראיון (בדיעבד אמא שלי שעבדה שם הבינה שזה בגלל שכתבתי יותר מדי פעמים "אני" בקטע הכתיבה בקורות החיים). התראיינתי בתל אביב, ו ראיינו אותי שני פסיכולוגים חשובים, אחד מהם אמר לי שבחורי ישיבה חוסמים את הצד הרגשי שלהם ואז הם צריכים לעבור תהליך לחשוף את הרגש, והשני רוב הראיון דיבר על העניבה שלי . הם קיבלו אותי בתנאי שאני אלך לטיפול . התראיינתי שם ובירושלים, ובירושלים ראיינו אותי זהבה א וסטרוויל ז"ל ותבדל"א אסתר כהן ו הרגשתי מהן באמת עניין וסקרנות , והחלטתי ללמוד בירושלים . זה גם היה מקום פחות דינמי, והרגשתי קושי גדול במפגש שלי עם הפסיכולוגיה הדינמית בלימודים. איך היה תהליך הקליטה שלך בעולם החדש של הפסיכולוגיה?

והיית אז בטיפול ?

הלכתי לטיפול ! לפסיכולוג ירושלמי ותיק, י שראל פרלמוטר. הוא אומר: "למה אתה צריך פסיכולוג?" "אני לא צריך, שלחו אותי", וזה היה המפגש הראשון. חזרתי אליו אחר כך בלימודים, ועבדתי איתו על הדחיינות שלי, כשהייתי צריך לכתוב את התזה שבע שנים אחר כך.

ומת י בעצם הבנת שאתה דחיין ?

The late Mr. Sh a lif . "

תמיד. הרב שלי היה קורא לי "

למה בעצם מקום פחות דינמי ?

היתה פסיכואנליטיקאית שנתנה לנו קורס בתואר ראשון, והיה לי קשה בקורס. הרגשתי שאי אפשר לנצח – כל מה שאתה אומר זה יוצא נגדך, לא נגדי ספציפית – אבל אין דרך לנצח את זה.

העובדה שהיית סטודנט חרדי יחיד גרמה לתשומת לב שלילית מצד המרצים ?

בעברית דווקא הרגשתי כבוד, גם לדעותיי וגם לגיל שלי, שהיה בוגר יותר מרוב התלמידים. היה לי מגע עם פרופ' צ'רלי גרינבוים, ויורם בילו , והרגשתי שאני מקבל יחס אמיתי ומכבד. היה לי קצת קשה יותר במדעי המדינה, אז עזבתי ועברתי לחינוך, תחום שהיה נוח וגם יתר קל – היו קורסים שנחשבו גם בחינוך וגם

29

בפסיכולוגיה, והיה רובו פסיכולוגיה ומיעוטו חינוך, ושם פגשתי את רות בטלר, וגם ממנה הרגשתי תמיד הערכה והתעניינות וסקרנות . יש לי קושי להתמודד עם סמכות, במיוחד כשהיא לדעתי לא צודקת . בשנה הראשונה ב תואר השני אני ויוני בוגוט "פיטרנו" את המדריכה שלנו, שהרגשנו קושי גדול איתה, וקיבלנו כפיצוי את ציפי לייזר, שהיא משהו מיוחד. אבל עשיתי הרבה צרות למדריכות שלי. בכיתה ו' זרקתי כיסא על המנהל, כלומר הוא ניסה להפריד במריבה ונזרק עליו כיסא, ושלחו אותי הביתה וקראו להורים שלי. זה היה פעם אחת; לא הייתי הילד המופרע של הכיתה, אבל הייתי מתקומם. בישיבה התיכונית למשל, ביום שבן גוריון נפטר אז ראש הישיבה דיבר בפני כולם, אמר שאנחנו מכבדים את פעלו אבל חשוב ל זכור שהוא לא היה דתי ועשה דברים כנגד הדת. ואני קמתי, זה היה בישיבה התיכונית והוא היה מכובד ומבוגר ויקר, ואמרתי שזה לא נראה לי יהודי לדבר ביום הפטירה על דברים רעים שמישהו עשה. זה לא התקבל בשמחה, זכורה לי התחושה שאני צריך להתגבר על הפחד . דחיינות, אי- קונפורמיות – איך הסתדרת עם מסגרות? בדיעבד נראה שהסתדרת טוב . כן ולא. בוודאי כיום, יש לי פחות תופעות של אימפולסיביות, אני עדיין יש בי קטעים שאני מחליט לעשות משהו ואני עושה אותו מיידית, אבל יש בי קטעים אימפולסיביים ויש בי קטעים... (שותק). כבר בגיל צעיר מאוד, אני עוד הייתי בגיל עשר או 11 , אני זוכר שיחות עם אמא שלי, שהייתי בהן בעיקר מקשיב, ונהניתי מזה. אז אני לא יכול להגיד שהייתי רק אימפולסיבי. אבל היה לי קטע של "לא תגורו מפני איש ". אמא שלי עשתה לי מבחן בבר אילן והיה לי אייקיו של 140 והיא אף פעם לא אמרה לי את זה. מצאנו את זה אחרי פטירתה, זה היה אחרי שקיבלתי 748 בפסיכומטרי, אבל בתיקיה שלי עד כיתה ז הייתי תלמיד בינוני פלוס. היתה לי מורה בשם מרים בנט, היא לא ויתרה לי, היא הבינה מה אני יכול, ואז התחלתי לקבל ציונים מצוינים ואחר כך גם קפצתי כיתה. נשמע שהיית ממוקד בחיפוש דרך משלך בתוך העולם החדש (אולי באופן לא מאד שונה ממה שעברת בישיבה). בתקופת האוניברסיטה למדתי את הקורס בפסיכותרפיה אצל דב פרידלנדר, והוא היה בכיוון של Reality Therapy וקראת י על זה ופתאום ראיתי כיוון אחר בפסיכותרפיה, שמתמקד יותר בכוחות, ויותר בחיובי. ואז, באמצע התואר השני זהבה אוסטרוויל הגיעה מארה"ב אחרי שהיא שמעה שם את מייקל וייט, זה בטח היה ב- 1993 , או 1992 , והיא דיברה עליו עשר דקות ונדלקתי. הלכתי לחפש ספרות ולא היה . אחר כך, שנה לאחר מכן, היה הכנס הבינלאומי לטיפול משפחתי פה בירושלים, וראיתי שבקיץ מביאים את מייקל וייט וחיפשתי סדנה שלו ונרשמתי, וגם היו כבר ספרים, זה כבר 1995 או .1996 הלכתי לסדנה שלו, ומה שקראתי, הכל דיבר אליי מאוד. רציתי לנסוע לאוסטרליה אבל הסדנאות (שקוראים להן "אינטנסיב") היו מלאות ונסעתי לשיקגו. בשיקגו לימדו אז ג'יל פרידמן וג'ין קומבס, " שתי ציפורים במכה ", וזה היה לי נוח כי אחותי גרה בשיקגו. רציתי להעמיק את ההיכרות שלי בנרטיב מעבר לסדנה עצמה, אז ג'ין קומבס לקחה אותי איתה ליממה במחלקה פסיכיטרית ב" Cook County Hospital ", צילמתי אותה מטפלת והשתתפתי בכמה טיפולים כמהדהד. זו היתה תחילתו של קשר מאד משמעותי עבורי ועבורם. מאז הייתי שם בערך עשר פעמים, ועוד 12 פעמים באוסטרליה ועוד במקומות אחרים בעולם. היתה לי החלטה, כמה שנים אחרי התואר השני אתה חושב שאתה אדם אימפולסיבי ? הגדירו אותך כילד מחונן ?

30

התלבטתי אם לעשות דוקטורט בארה"ב , עשיתי את ה GRE , ה תחלתי ללכת לכיוון, ואז ראיתי את הניירת ואת התהליך המורכב של המלגה והנסיעה עם הילדים... ו החלטנו יחד, אני ודינה, שאני אסע לסדנאות ולכנסים בחו"ל במקום דוקטורט . בעצם התחלת את ההיכרות עם הנרטיב עוד לפני שהתחלת לעבוד בפסיכולוגיה החינוכית . מצאת חיבור בין שני העולמות האלה? בספטמבר 94 התחלתי התמחות במטה בנימין. המדריך שלי היה ד"ר זאב שפנייר ז"ל, שהיה מטפל משפחתי ופסיכולוג חינוכי, היה מהמדריכים הידועים במחוז ירושלים, הוא הדריך את רחל פארן ואת כל הותיקות. הגעתי לכנס שבו מייקל וייט היה – ב- – 97 ונסעתי בפעם הראשונה , היה אז כנס בינלאומי לטיפול משפחתי, ומייקל ווייט הגיע לשם. הרגשתי שהדברים מתחברים.

נשמע שהיתה תרומה הדדית בתוך הקשר שלכם .

ג'יל פרידמן היא יהודיה מסנט לואיס, שידעה מעט מאוד על יהדות. והיא כותבת במאמר על המסע שלה להכרה עם היהדות כמו שאני הבאתי וליוויתי אותה. בערך ב 1998 היא הזמינה אותי ואת דינה לארוחה אחר הצהריים, היא עשתה אירוע כשר בפעם הראשונה, והיא עשתה את זה לגמרי ביוזמתה .

זאת אומרת, ההיכרות שלכם העמיקה מאוד מהר .

כן, הסדנאות שלהם הן די מינימליות, 8-10 אנשים לשבועיים, אתה יוצר קשר מאוד משמעותי. היה להם מעניין במיוחד בגלל הזהות שלי כיהודי דתי. שם פגשתי את קלאוס, בן למשפחה גרמנית מורמונית שההורים שלו נרדפו וברחו מגרמניה הנאצית. הוא ראיין אותי על היהדות שלי. גרמני מורמ וני ויהודי אולטרה אורתודוקסי – זה היה אחד הראיונות המשמעותיים ביותר שהיו לי. אני לא זוכר הרבה פרטים אבל תחושה עמוקה נשארה לי משם. היהדות שהוא הכיר היתה קניידלך ולא יותר, והוא שאל אותי שאלות על תורה ומצוות מתוך סקרנות אמיתית וחוסר ידיעה . ביקרתי שם הרבה מאוד פעמים כי אחותי גרה בשיקגו, היה לי תירוץ טוב לבוא לשם. אחר כך דרכינו נצטלבו שוב באוסטרליה כשנסעתי הם היו שם וגם ברואנדה פעמיים וגם הבאנו אותם לארץ כמה פעמים. נרקם בינינו יחס מיוחד . ב- 1999 נסעתי פעם ראשונה לאוסטרליה, לאדלאיד, ופגשתי בפעם השנייה (אחרי הכנס ב- 1997 ) את מייקל וייט. מבחינתי זה היה מסע אל הלא- נודע כי אדלאיד ב אוסטרליה היא מאוד קטנה מבחינה יהודית. כשבאנו לבית הכנסת היינו בין היחידים ששמרו שבת, הרוב הגיעו ברכב לבית הכנסת, הרב ומשפחתו היו היחידים חוץ מאיתנו. מבחינתי זו היתה חוויה לכשעצמה לפגוש קהילה יהודית נידחת . אני תמיד מספר: כשהגעתי הייתי אמור לעשות סדנה עם דייויד אפס טון לפני הכנס, ועם מייקל וייט אחרי. הגעתי בטעות יום לפני כן למייקל וייט שהתחיל באותו יום סדנה, ושריל וייט הכניסה אותי לסדנה. הוא מראה את הסרט "Number Our Days" של ברברה מייהוף, שעשתה קבוצת הדהוד חיצונית במרכז יום לקשישים יהודים. ברברה מייהוף בעצמה יהודיה, חלק ממה שהם עשו זה ריקודים וקידוש ולהדליק נרות אפילו באמצע היום כדי להיכנס לתרבות של האנשים. היא ראתה כמה התרבות מגדירה את הזהות גם בגיל 80 ו- 90 . מייקל וייט נרא ה גוי גמור, שיער בלונדיני, והוא מראה לי סרט שמזכיר את סבתא שלי, שהיתה בגיל הזה באותם שנים. עד היום כשאני רואה את הסרט ביוטיוב אני עם דמעות. מייקל וייט שם לב ושאל אותי למה אני מתרגש כל כך, מה מרגש אותי, וזו היתה הפתיחה למסע הראשון מתוך 12 או 13 פעמים שהייתי שם .

ומה ענית לו ?

31

Made with FlippingBook Learn more on our blog