בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

התלבטתי אם לעשות דוקטורט בארה"ב , עשיתי את ה GRE , ה תחלתי ללכת לכיוון, ואז ראיתי את הניירת ואת התהליך המורכב של המלגה והנסיעה עם הילדים... ו החלטנו יחד, אני ודינה, שאני אסע לסדנאות ולכנסים בחו"ל במקום דוקטורט . בעצם התחלת את ההיכרות עם הנרטיב עוד לפני שהתחלת לעבוד בפסיכולוגיה החינוכית . מצאת חיבור בין שני העולמות האלה? בספטמבר 94 התחלתי התמחות במטה בנימין. המדריך שלי היה ד"ר זאב שפנייר ז"ל, שהיה מטפל משפחתי ופסיכולוג חינוכי, היה מהמדריכים הידועים במחוז ירושלים, הוא הדריך את רחל פארן ואת כל הותיקות. הגעתי לכנס שבו מייקל וייט היה – ב- – 97 ונסעתי בפעם הראשונה , היה אז כנס בינלאומי לטיפול משפחתי, ומייקל ווייט הגיע לשם. הרגשתי שהדברים מתחברים.

נשמע שהיתה תרומה הדדית בתוך הקשר שלכם .

ג'יל פרידמן היא יהודיה מסנט לואיס, שידעה מעט מאוד על יהדות. והיא כותבת במאמר על המסע שלה להכרה עם היהדות כמו שאני הבאתי וליוויתי אותה. בערך ב 1998 היא הזמינה אותי ואת דינה לארוחה אחר הצהריים, היא עשתה אירוע כשר בפעם הראשונה, והיא עשתה את זה לגמרי ביוזמתה .

זאת אומרת, ההיכרות שלכם העמיקה מאוד מהר .

כן, הסדנאות שלהם הן די מינימליות, 8-10 אנשים לשבועיים, אתה יוצר קשר מאוד משמעותי. היה להם מעניין במיוחד בגלל הזהות שלי כיהודי דתי. שם פגשתי את קלאוס, בן למשפחה גרמנית מורמונית שההורים שלו נרדפו וברחו מגרמניה הנאצית. הוא ראיין אותי על היהדות שלי. גרמני מורמ וני ויהודי אולטרה אורתודוקסי – זה היה אחד הראיונות המשמעותיים ביותר שהיו לי. אני לא זוכר הרבה פרטים אבל תחושה עמוקה נשארה לי משם. היהדות שהוא הכיר היתה קניידלך ולא יותר, והוא שאל אותי שאלות על תורה ומצוות מתוך סקרנות אמיתית וחוסר ידיעה . ביקרתי שם הרבה מאוד פעמים כי אחותי גרה בשיקגו, היה לי תירוץ טוב לבוא לשם. אחר כך דרכינו נצטלבו שוב באוסטרליה כשנסעתי הם היו שם וגם ברואנדה פעמיים וגם הבאנו אותם לארץ כמה פעמים. נרקם בינינו יחס מיוחד . ב- 1999 נסעתי פעם ראשונה לאוסטרליה, לאדלאיד, ופגשתי בפעם השנייה (אחרי הכנס ב- 1997 ) את מייקל וייט. מבחינתי זה היה מסע אל הלא- נודע כי אדלאיד ב אוסטרליה היא מאוד קטנה מבחינה יהודית. כשבאנו לבית הכנסת היינו בין היחידים ששמרו שבת, הרוב הגיעו ברכב לבית הכנסת, הרב ומשפחתו היו היחידים חוץ מאיתנו. מבחינתי זו היתה חוויה לכשעצמה לפגוש קהילה יהודית נידחת . אני תמיד מספר: כשהגעתי הייתי אמור לעשות סדנה עם דייויד אפס טון לפני הכנס, ועם מייקל וייט אחרי. הגעתי בטעות יום לפני כן למייקל וייט שהתחיל באותו יום סדנה, ושריל וייט הכניסה אותי לסדנה. הוא מראה את הסרט "Number Our Days" של ברברה מייהוף, שעשתה קבוצת הדהוד חיצונית במרכז יום לקשישים יהודים. ברברה מייהוף בעצמה יהודיה, חלק ממה שהם עשו זה ריקודים וקידוש ולהדליק נרות אפילו באמצע היום כדי להיכנס לתרבות של האנשים. היא ראתה כמה התרבות מגדירה את הזהות גם בגיל 80 ו- 90 . מייקל וייט נרא ה גוי גמור, שיער בלונדיני, והוא מראה לי סרט שמזכיר את סבתא שלי, שהיתה בגיל הזה באותם שנים. עד היום כשאני רואה את הסרט ביוטיוב אני עם דמעות. מייקל וייט שם לב ושאל אותי למה אני מתרגש כל כך, מה מרגש אותי, וזו היתה הפתיחה למסע הראשון מתוך 12 או 13 פעמים שהייתי שם .

ומה ענית לו ?

31