בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

בפסיכולוגיה, והיה רובו פסיכולוגיה ומיעוטו חינוך, ושם פגשתי את רות בטלר, וגם ממנה הרגשתי תמיד הערכה והתעניינות וסקרנות . יש לי קושי להתמודד עם סמכות, במיוחד כשהיא לדעתי לא צודקת . בשנה הראשונה ב תואר השני אני ויוני בוגוט "פיטרנו" את המדריכה שלנו, שהרגשנו קושי גדול איתה, וקיבלנו כפיצוי את ציפי לייזר, שהיא משהו מיוחד. אבל עשיתי הרבה צרות למדריכות שלי. בכיתה ו' זרקתי כיסא על המנהל, כלומר הוא ניסה להפריד במריבה ונזרק עליו כיסא, ושלחו אותי הביתה וקראו להורים שלי. זה היה פעם אחת; לא הייתי הילד המופרע של הכיתה, אבל הייתי מתקומם. בישיבה התיכונית למשל, ביום שבן גוריון נפטר אז ראש הישיבה דיבר בפני כולם, אמר שאנחנו מכבדים את פעלו אבל חשוב ל זכור שהוא לא היה דתי ועשה דברים כנגד הדת. ואני קמתי, זה היה בישיבה התיכונית והוא היה מכובד ומבוגר ויקר, ואמרתי שזה לא נראה לי יהודי לדבר ביום הפטירה על דברים רעים שמישהו עשה. זה לא התקבל בשמחה, זכורה לי התחושה שאני צריך להתגבר על הפחד . דחיינות, אי- קונפורמיות – איך הסתדרת עם מסגרות? בדיעבד נראה שהסתדרת טוב . כן ולא. בוודאי כיום, יש לי פחות תופעות של אימפולסיביות, אני עדיין יש בי קטעים שאני מחליט לעשות משהו ואני עושה אותו מיידית, אבל יש בי קטעים אימפולסיביים ויש בי קטעים... (שותק). כבר בגיל צעיר מאוד, אני עוד הייתי בגיל עשר או 11 , אני זוכר שיחות עם אמא שלי, שהייתי בהן בעיקר מקשיב, ונהניתי מזה. אז אני לא יכול להגיד שהייתי רק אימפולסיבי. אבל היה לי קטע של "לא תגורו מפני איש ". אמא שלי עשתה לי מבחן בבר אילן והיה לי אייקיו של 140 והיא אף פעם לא אמרה לי את זה. מצאנו את זה אחרי פטירתה, זה היה אחרי שקיבלתי 748 בפסיכומטרי, אבל בתיקיה שלי עד כיתה ז הייתי תלמיד בינוני פלוס. היתה לי מורה בשם מרים בנט, היא לא ויתרה לי, היא הבינה מה אני יכול, ואז התחלתי לקבל ציונים מצוינים ואחר כך גם קפצתי כיתה. נשמע שהיית ממוקד בחיפוש דרך משלך בתוך העולם החדש (אולי באופן לא מאד שונה ממה שעברת בישיבה). בתקופת האוניברסיטה למדתי את הקורס בפסיכותרפיה אצל דב פרידלנדר, והוא היה בכיוון של Reality Therapy וקראת י על זה ופתאום ראיתי כיוון אחר בפסיכותרפיה, שמתמקד יותר בכוחות, ויותר בחיובי. ואז, באמצע התואר השני זהבה אוסטרוויל הגיעה מארה"ב אחרי שהיא שמעה שם את מייקל וייט, זה בטח היה ב- 1993 , או 1992 , והיא דיברה עליו עשר דקות ונדלקתי. הלכתי לחפש ספרות ולא היה . אחר כך, שנה לאחר מכן, היה הכנס הבינלאומי לטיפול משפחתי פה בירושלים, וראיתי שבקיץ מביאים את מייקל וייט וחיפשתי סדנה שלו ונרשמתי, וגם היו כבר ספרים, זה כבר 1995 או .1996 הלכתי לסדנה שלו, ומה שקראתי, הכל דיבר אליי מאוד. רציתי לנסוע לאוסטרליה אבל הסדנאות (שקוראים להן "אינטנסיב") היו מלאות ונסעתי לשיקגו. בשיקגו לימדו אז ג'יל פרידמן וג'ין קומבס, " שתי ציפורים במכה ", וזה היה לי נוח כי אחותי גרה בשיקגו. רציתי להעמיק את ההיכרות שלי בנרטיב מעבר לסדנה עצמה, אז ג'ין קומבס לקחה אותי איתה ליממה במחלקה פסיכיטרית ב" Cook County Hospital ", צילמתי אותה מטפלת והשתתפתי בכמה טיפולים כמהדהד. זו היתה תחילתו של קשר מאד משמעותי עבורי ועבורם. מאז הייתי שם בערך עשר פעמים, ועוד 12 פעמים באוסטרליה ועוד במקומות אחרים בעולם. היתה לי החלטה, כמה שנים אחרי התואר השני אתה חושב שאתה אדם אימפולסיבי ? הגדירו אותך כילד מחונן ?

30