בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

הבחורים האלה שקיבלו החלטות שמשמעותן היתה עזיבה של עולם שחיו בו עד עכשיו וכניסה לעולם חדש, והייתי שותף לתהליכים האלה ולקחתי בהם צד. צד ש המטרה שלו היתה שלא יהיה נתק, שתהיה המשכיות . הייתי שואל אותם: "אתה עכשיו מחליט להיות דתי - מי זה המחליט? הרי לא היית דתי לפני שהיית דתי, יש בך משהו מהעולם שלפני כן שהוא בעל ערך." תמיד גם באור שמח ובערכים ובמקומות אחרים עם בעלי תשובה אני לקחתי את התפקיד הזה של החיבורים ולא של הניתוקים . הרב שלי היה אומר: "אם תלך לבית חולים מי יבוא לעוד אותך? אלה שמארחים אותך לשבת או ההורים שלך?" מי שאמר לי את זה היה הרב וולבה [המשגיח בישיבה בה למד ישי, ואחד מחשובי הרבנים וההוגים מתנועת המוסר החרדית במאה השנים האחרונות, שהיה מאד קרוב לישי – ע.ב.]. אז היכולת להיות שותף בתהליכים משמעותיים כאלה של זהות הביאה אותי לפסיכולוגיה. ולא ידעתי אז מה זה, אבל הבנתי שאני צריך פרנסה, ושאני צריך ללמוד באוניברסיטה. הבנתי גם שעולם התעסוקה החרדי הוא מאוד לא נאמן, לא יציב, ראיתי אנשים מפוטרים מהר, ובתור אבא לילדות צעיר ות הרגשתי שאי אפשר להישען על זה לאורך זמן . למדתי תואר ראשון ושני ב אוניברסיטה ה עברית, זה היה ענין לכשעצמו. הגשתי מועמדות לבר אילן, ירושלים ו תל אביב , ובר אילן אפילו לא קיבלו אותי לראיון (בדיעבד אמא שלי שעבדה שם הבינה שזה בגלל שכתבתי יותר מדי פעמים "אני" בקטע הכתיבה בקורות החיים). התראיינתי בתל אביב, ו ראיינו אותי שני פסיכולוגים חשובים, אחד מהם אמר לי שבחורי ישיבה חוסמים את הצד הרגשי שלהם ואז הם צריכים לעבור תהליך לחשוף את הרגש, והשני רוב הראיון דיבר על העניבה שלי . הם קיבלו אותי בתנאי שאני אלך לטיפול . התראיינתי שם ובירושלים, ובירושלים ראיינו אותי זהבה א וסטרוויל ז"ל ותבדל"א אסתר כהן ו הרגשתי מהן באמת עניין וסקרנות , והחלטתי ללמוד בירושלים . זה גם היה מקום פחות דינמי, והרגשתי קושי גדול במפגש שלי עם הפסיכולוגיה הדינמית בלימודים. איך היה תהליך הקליטה שלך בעולם החדש של הפסיכולוגיה?

והיית אז בטיפול ?

הלכתי לטיפול ! לפסיכולוג ירושלמי ותיק, י שראל פרלמוטר. הוא אומר: "למה אתה צריך פסיכולוג?" "אני לא צריך, שלחו אותי", וזה היה המפגש הראשון. חזרתי אליו אחר כך בלימודים, ועבדתי איתו על הדחיינות שלי, כשהייתי צריך לכתוב את התזה שבע שנים אחר כך.

ומת י בעצם הבנת שאתה דחיין ?

The late Mr. Sh a lif . "

תמיד. הרב שלי היה קורא לי "

למה בעצם מקום פחות דינמי ?

היתה פסיכואנליטיקאית שנתנה לנו קורס בתואר ראשון, והיה לי קשה בקורס. הרגשתי שאי אפשר לנצח – כל מה שאתה אומר זה יוצא נגדך, לא נגדי ספציפית – אבל אין דרך לנצח את זה.

העובדה שהיית סטודנט חרדי יחיד גרמה לתשומת לב שלילית מצד המרצים ?

בעברית דווקא הרגשתי כבוד, גם לדעותיי וגם לגיל שלי, שהיה בוגר יותר מרוב התלמידים. היה לי מגע עם פרופ' צ'רלי גרינבוים, ויורם בילו , והרגשתי שאני מקבל יחס אמיתי ומכבד. היה לי קצת קשה יותר במדעי המדינה, אז עזבתי ועברתי לחינוך, תחום שהיה נוח וגם יתר קל – היו קורסים שנחשבו גם בחינוך וגם

29