בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

בלילה לאתון כשידענו (הרבנים פה אז אני מצהיר שלא אני קשרתי!!) שהוא יוצא מוקדם בבוקר האיש היקר הזה ייזכר לטובה על האוזן הקשבת בכל שעות היממה בלי מניירות ובגובה העיניים , על ההכלה של השטויות שלנו ועל תחושה של אב ובית שהוא נתן לנו בפנימייה (מבוגר דרכי שלום) - "תשאל. תבדוק. תנסה. תחפש רק קצה חוט שאפשר לאחוז בו, ואז נראה מה אפשר למשוך". אלו מילים ששמעתי מישי פעמים רבות בצמתים שונים, וכל פעם מחדש פתחו בי מרחב חדש לגדילה והתפתחות אישית. הוא היה עבורי הרבה מעבר למורה דרך: לעיתים הרגשתי אותו כחבר קרוב, לעיתים כדוד או הב, לפעמים כקולגה, מדריך, חברותא או רב. הרגשתי שהוא סומך עלי לנווט את עצמי בתוך המרחב הזה, שהתנועה בו תהיה מפרה ומגדלת עבורי. הקשר שלנו התחיל כשבאתי להתייעץ איתו לגבי לימודי פסיכולוגיה. אבא שלי, שהיה חבר שלו מימי לימודיהם בישיבת באר יעקב, הציע לי לפנות אלי ו. זו הייתה פגישה מאד משמעותית עבורי, ולמעשה היום בדיעבד אני מבין שהוא היה הפסיכולוג התעסוקתי שלי. כששאלתי מה העלות של הפגישה הוא מיד חייך וביקש שלא אשלם, "כי זה הגמ"ח שלי, יש לי גמ"ח ייעוץ למתלבטים לגבי לימודיי פסיכולוגיה". כך החל הקשר בינינו, שהעמיק ככל ועברו השנים, תחילה בהיותי מתמחה ומודרך אצלו בשפ"ח ולאחר מכן כחברותא ושותף במיזמים שונים. (שלמה נדלר) - בשנים האחרונות למדנו מידי שבוע את הספר 'עלי שור' של רבו, "המשגיח" הרב וולבה זצ"ל. ישי ראה בחלקים מתוך הספר ערך טיפולי, שאפשר לחבר בין עולמות. כשבועיים לפני פטירתו, מיד אחרי שנפל ועבר סדרת בדיקות רפואיות, למדנו את הקטע על בדידותו של בעל הייסורים. אני זוכר א יך שהוא היה כאוב והתקשה להאריך בדיבור. הוא היה מאד מרוכז ומהורהר בדברים, ותוך כדי אמר: "אני מרגיש כאן כאילו 'המשגיח' אתנו ומדבר אלנו בשפה מאד אישית". במפגש לימוד האחרון, מספר ימים לפני פטירתו, למדנו את השורות הבאות שבהם ראיתי הרבה מהמורשת של ישי. הנה הדברי ם: "כאן טמון הסוד, כיצד אדם יישאר רענן וחי בשנות העמידה. בביתו לא יתן מקום לשגרה, בעבודת הכלל ועם תלמידיו לא יהיה [רק] 'איש מקצוע' אלא איש חי הנותן את עצמו ועולה תמיד.. כל עבודתו עם אחרים נובעת מנקודה זו של נשיאה בעול עם חברו, ובזה הוא מתלמד תמיד מחדש. הוא יהיה איש חי בכל תקופותיו". ישי בהחלט היה כזה. נתן את כל עצמו למען אחרים, והיה איש חי בכל תקופותיו. אני יודע שהוא קיווה שאשאר בשפ"ח מודיעין עילית ואתפתח מקצועית אצלו אך לאחר התלבטות ממושכת החלטתי קודם כל להשלים את ההתמחות התעסוקתית, וכך עזבתי את השירות. למ עשה מאז לא חזרתי והדבר הזה העציב אותו. הוא רמז על כך בעדינות, ופה ושם גישש אולי יש סיכוי שאחזור לשפ"ח, אבל כשהבין שמציאות החיים אצלי פשוט לא איפשרה, וכי המוטיבציות והזהות התעסוקתית שלי כבר נטועים במקום אחר - הוא פשוט הרפה. בלי תרעומת, בלי ללחוץ יותר, ותוך כדי שאנחנו ממשיכים את הקשר העמוק, ושוקדים יחד על פרויקטים שונים. ראיתי בזה אצילות, נדיבות וצניעות גדולה שנגעו בי מאד. לאחר תקופה, כשנפתחה היחידה התעסוקתית בשפ"ח קרית גת, הוא שוב העלה את זה בעדינות, ורק אמר: "שלמה, רק שתדע שאם תעלה בך מחשבה שובבה לפתוח אצלנ ו בשפ"ח יחידה של פסיכולוגיה תעסוקתית, אני הראשון שיעזור לך לעזור לך

12