בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

עם זה ואתה כמובן תנהל את זה". גם פה, ברגע שראה שאני לא בעניין, מיד הרפה ולא העלה את זה שוב. דווקא הוא, עם העומס שליווה אותו ביומיום והאתגרים הרפואיים, הוא זה שהתעקש לשמור על הלימוד הקבוע. כשהייתי עייף לצאת מהבית ללימוד, היה כותב לי "בא תקפוץ, גם אם נספיק רק 2 דקות, לפחות נדע ששמרנו על הקביעות". נדהמתי כל פעם מחדש, ולמדתי על כוחה של נחישות להיאחז במה שמחייה ומחזיק. הוא אמר לי כמה פעמים "ככל שאני יכול, אעשה כל מה שאפשר כדי לשמור על חיבורים וגשרים". הוא התמסר כדי להאמין באפשרות לחיבורים גם כשהיו קשים, או לא פו פולריים. "בא רק ננסה, אולי נגלה משהו טוב". הוא העניק לי את הרשות – לא לדעת, לשאול, לנסות, להאמין באפשרות שיש קצה חוט למשהו טוב שיתהווה בעתיד, גם במקומות כאוטיים ומייאשים. והמתנה הזו תמשיך ללוות אותי (שלמה נדלר) • ישי היה 'מענטש' גדול בחייו ואת זה ניתן להבין דרך סיפור קטן. זה היה כשניסינו לארגן השתלמות לוגותרפיה (ויקטור פרנקל) במדרשה של מחוז ירושלים, שפשוט לא היו מספיק נרשמים. החלטתי לצלצל בעצמי לכמה מנהלים באיזור המחוז, בקשתי לדעת למי כדאי לפנות אליו באופן פרטי, או האם הם יכולים לקדם את הפרסום בשפ״חים שלהם. כשצלצלתי לישי, פניתי כמו שפניתי לכולם, בתור מנהל השפ״ח מודיעין עילית, ״האם יש לך מישהו להציע לי?״, שאלתי בטלפון. ״אני!״ ענה ישי בהתלהבות של ילד, התלהבות שעברה את השפופרת ותפסה את ליבי לא מוכן כך שפיקפקתי לרגע… וש אלתי שוב. ״רוצה אני!״, אמר לי הפעם ברצינות. כזה היה ישי, מענטש, סקרן, נלהב, צמא לידע למרות מומחיותו הגדולה בתחומים רבים. ופשוט חבר! אדם פשוט (מישל ליסס טופז) • אותי מאוד ריגש יכולת הפליאה שלו, תמיד התעניין במה שאתה אומר בסקרנות ובסבלנות ונתן תחושה מאוד מיוחד. אני חושב שהוא מעמודי התווך של הפסיכולוגיה החינוכית. (רשי קור) • בשנת 1996 נרשמתי לקורס של רחל פארן שסיפרה על הגישה הנרטיבית , המנחה עשתה תרגיל – משפט אישי לאימא של כיפה אדומה בנוסח נרטיבי. ישי היה בקבוצה וזה היה מצחיק וישי צחק מכל הלב עד שבאו להשתיק אותנו . אחרי שסיימנו את הקורס ישי ורחל התחילו ללמד ביחד את הגישה הנרטי בית . הוא נתן לי סיבה לשמוח להיות במקצוע הזה. (חימנה סנרמן) • ישי נהנה מאד כשאמרתי לו שהוא בונה קהילות - זו היתה יכולתו לגשר בין ערכים לבין היוזמה להניע תהליכים חברתיים. כשהיינו ברואנדה, הכרנו אישה שהזמינה אותנו לבקר בכנסיה שלה. הוא אמר שהוא צריך לבדוק אם אין צלב, בדק והלכנו. כל הקירות היו מלאים דגלי ישראל ושרנו וגם הוא שר עם כולם. בסוף הטקס באו חברי הקהילה, גברים ונשים לנשק את ידיו. אני לא הספקתי להגיע כדי לעצור אותן אבל הגברות של ברקאי זינקו והסבירו להם שהוא לא יכול מסיבות דתיות שנשים תגענה בו. אז התחילו לנשק אותי ולבקש שאברך אותם. שאלתי אותו איך אברך והוא אמר תב רכי תברכי, שירגישו טוב... ואני ברכתי. ריגשה אותי היכולת שלו להכיל גם דברים קשים ולהתגמש, כדי לא לפגוע

צניעות, אנושיות, וצמאון ללמוד:

13