בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

לבית….סיימתי לדבר, וכרגיל שתקת במשך זמן מה…אני יודעת שמה שתגיד יהיה חשוב, אז אני מחכה בסבלנות…מה אפשר להגיד כאשר מדברים על שיוויון, כאשר יש צורך שאמא תהיה יותר נוכחת…האמת… הייתי המומה, חשבתי לעצמי: זהו? הוא לא יתחיל לשכנע אותי? הייתי מוכנה לכל מיני סיטואצי ות, מה לענות, מה להגיד, אבל לא הייתי מוכנה לסיטואציה של כל כך הרבה הבנה, להיות במקום שלי, להבין מה הצורך שלי ושל המשפחה שלי, ופשוט לקבל את זה….נזכרתי במשפט הנרטיבי שתמיד אמרת הקליינט הוא המומחה בחיים שלו… כמה אמפטיה…עוד פעם הראית איזה בן אדם גדול היית! לפ ני שיצאתי מהפגישה אתה פונה אלי ואומר לי דפנה, "את תצליחי, יש לך עתיד גדול. הסתכלתי עליך ושאלתי: אתה באמת חושב את זה? "לא", אמרת לי וחייכת, "אני בטוח". ואני עוד פעם חשבתי לעצמי כמה אתה מאמין בי , כמה אתה נותן לי כוח בזה שאתה רואה את הטוב. והאמת שבכיתי עוד פ עם כל הדרך הביתה. התחלתי לחשוב על כמה זכיתי להיות בשפ"ח, כמה זכיתי להכיר אותך ולעבוד במקום שבנית עם כל כך הרבה מסירות ואהבה. (דפנה ליפשיץ) • כשאבא שלי נפטר, הלוויה הייתה בשעה מאוחרת, וישי הגיע ללוויה והגיע גם לנחם אותי. אני דיברתי והוא הקשיב, ובכה. תמיד אמר שהוא בכיין גדול. אני מכיר אותו כעשרים שנה. הוא ליווה ויעץ לי. שוחח איתי בטלפון שעות.. בשעות הקטנות של הלילה. תמיד היה זמין ונתן לי להרגיש ש אני האדם הכי חשוב בעולם. בכנס פרידה משרה שפריר הכנתי איתו ראיון ואז שמעתי על כל מפעל החיים שלו. הוא היה פשוט אדם דגול ונגע בכל כך הרבה אנשים. פגשתי אותו בביתו ונדהמתי מהכבוד וההערכה שהוא רכש לדינה אשתו. זוגיות מיוחדת כל כך. בסוף הראיון הוא חיבק אותי חיבוק כל כך מיוחד, אבהי ועוטף. בהקשר אחר הייתי מודרך שלו ושמעתי שיחה שלו עם מטופל שהתקשר לחירום. הייתי בהלם מהאופן שבו הוא דיבר עם מטופל, הסבלנות והדאגה. הוא דיבר המון על אמא שלו. אהבתי אותו מאוד. (ליאור סומך) - נזכרתי ביום שחזרתי משפ"ח ירושלים למודיעין עילית. היה לי בהתחלה ראיון בשפ"ח מודיעין עילית אך החלטתי להיות בירושלים בגלל המרחק. אחרי 3 שנים לא היה תקן אז חיפשתי מקום מסביב לירושלים. התביישתי לחזור לישי לאחר אמרתי "לא" בהתחלה. הוא פשוט חייך אלי עם חיוך גדול ו אמר: "ברוכה הבאה חזרה מישל!" (מישל אברהם) • באחת התקופות שלי בשפ"ח שיתפתי את ישי בכך שאני נמצאת בתהליכים בכדי לתרום כליה לאבא שלי ושאם הכל יאושר איאלץ להיעדר זמן ממושך מהעבודה לצורך הניתוח וההחלמה. ישי לא הביע שום תרעומת ולא התייחס לזה בכלל כאל קושי, אלא רק איחל הצלחה, וכשהתפלאתי ושאלתי אם זה לא בעי יתי הוא השיב בפשטות "חופשת לידה היא ארוכה יותר וגם זה מבורך". כחלוף הזמן נפסלתי לתרומה ולא התאפשר לי לתרום כליה לאבי. המאורע הזה הכניס אותי לייאוש גדול כי ידעתי שלמרות שאמשיך לחפש, אני כנראה לא אצליח למצוא תורם אחר ושגורלו של אבי נחרץ (כפי שאכן קרה). נכנסת י למרה שחורה ולא הצלחתי לתפקד. הייתי מגיעה למשרד ומבלה שעות בבכי. לאחר כמה זמן פניתי לישי והצעתי שאצא לחל"ת כיוון שאני לא באמת עובדת. ישי שאל "ומה תעשי בבית?" עניתי שאשב ואבכה. ישי ענה "אז תבואי לפה ותבכי עם אנשים שאוהבים אותך", וחיכה בסבלנות

10