ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

משה קניג ד״ר | 140

לחוקרים הסביר שמה שנגלה לעיניהם הוא לא ברית מילה, אלא תוצאה עגומה של ניתוח בעקבות מחלה. מבולבלים וחסרי אונים, החליטו החוקרים לזמן רופא שיכריע בסוגיה. כשהגיע הדוקטור המלומד, פצח אריה בשטף דיבור לתיאור הדיאגנוזה. הרופא, שידיעותיו באורולוגיה לא היו רבות כנראה, פסק שאכן, הכומר הזה אינו נימול. עד היום אני זוכר את מראה פניו של אריה כשפרץ באותו יום למשרדי, חיוור כסיד. "משה!", קרא, "אני בא עכשיו היישר מלוע המוות". סיפורו הטרגי של אחי יעקב בהתאם להסכם שנחתם עם הצירות השוויצרית, לקראת אמצע נובמבר הושלם המעבר של כל בעלי תעודת החסות לבתים המוגנים. באחד הבתים הללו נפתחה שלוחה של הצירות שמטרתה היתה לסייע לבני החסות ולשמור על ביטחונם ככל האפשר. מדי יום היו יוצאים שליחים מטעמנו לבדוק את המתרחש בשטח, וכל אירוע חריג או בעייתי דווח על בסיס יומי. שלא במפתיע, מכל הבתים המוגנים זכה מטה הפעולה של הצירות להגנה הגבוהה ביותר. בין דיירי בית זה היה גם יעקב אחי, שעבר לשם עם אשתו ובנו יחידו שנולד יומיים לאחר עליית מפלגת צלב החץ לשלטון. בואו של התינוק אחרי שנים רבות של נישואים מלאי ציפייה לילד, היה אירוע משמח ומפתיע עבור יעקב ואשתו. על אף הזמנים הקשים, היו אלה ימים של רוממות רוח עבורם. אני, שידעתי שהבית בו הם גרים מוגן למדי, עדיין לא הייתי רגוע. רציתי שיזכו להגנה המרבית האפשרית והצעתי להם להצטרף אלינו ולגור בצירות. יעקב קיבל את ההצעה בשמחה, אבל אשתו התנגדה. היא חששה שתנאי המגורים ההמוניים של הצירות לא יאפשרו להעניק לתינוק את הטיפול הדרוש. אמנם בדירה הגדולה בה גרו עמד לרשותם רק חדר אחד, ואת חדר השירותים חלקו עם דיירים אחרים, אבל לפחות בחלקה הקטנה שלהם היא נהנתה מהפרטיות הדרושה לטיפול מיטיב בתינוק. וכך נפלה ההחלטה ומשפחתו הקטנה של יעקב נשארה במקומה בבית המוגן. סיפור מותו של יעקב כרוך במאורע שהתחיל ביום מר אחד בצירות, אך בטרם אגיע לאירוע זה, אספר על משפחת ווילמן, שכניו של יעקב בבית המוגן. מר נוכח האיום 1938 ווילמן - שהיה גם בן דודי - אשתו ובנו נמלטו מאוסטריה בשנת הנאצי ההולך וגובר. בזכות האזרחות ההונגרית של בן דודי, התיישבה המשפחה בבודפשט, בתקווה שידם הארוכה של חיילי ההרג של היטלר לא תשיג אותם שם. למרות השנים הלא מעטות שעברו מאז, לא הצליחו הווילמנים לרכוש, ולו במעט, את השפה ההונגרית.