ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

חולם, לוחם, מחנך

ד״ר משה קניג

משה קניג | 2

1 | חולם, לוחם, מחנך

ד״ר משה קניג

חולם, לוחם, מחנך

משה קניג | 4

חולם, לוחם, מחנך ד״ר משה קניג 1995 ביוני 9 ונפטר ב- 1912 באוקטובר 8 נולד ב

עריכה: רינה פטילון עריכה לשונית: שרית שיר עיצוב וביצוע: רוית מיטרני דפוס וכריכה: דפוס הפיל הורוד

כל הזכויות שמורות © 2023 תשפ״ג

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא בקשות מפורשות כתב המו״ל

91 | חולם, לוחם, מחנך

השנה הקשה בחיי

משה קניג | 92

93 | חולם, לוחם, מחנך

1 פרק נדנדה של ייאוש ותקווה

אמצע חודש מרס בהונגריה מבשר את בוא האביב. הקור העז מפנה מקום לאוויר אביבי מרענן. השמים לרוב בהירים והכל טובל באור בהיר של שמש. בחלוף ימות החורף הסגריריים, עולות הטמפרטורות והטבע מתעורר לחיים. העצים מלבלבים ועוטים ירוק, שטיח ססגוני נרקם מצמחי בר. הציפורים נעורות ומקדמות בשירה עליזה את פניה של עונת השנה היפה ביותר. גם האדם נמלא תחושה פנימית של אושר מפעפע, והצעירים כמהים אל דבר-מה בלתי ידוע. זה האביב, עונת האהבה. , כל זה כמו לא קרה. האביב בשנה זו חל בעיצומה של מלחמת 1944 במרס העולם השנייה. הטבע אולי חגג את תחייתו, אבל האדם היה עסוק בהרג, שמד והרס. עצים מלבלבים נשרפו מאש תותחים, המרבדים הססגוניים של פרחי בר נרמסו תחת גלגלי טנקים, שירתן של הציפורים נבלעה ברעם הפצצות והצעירים מלאו את לבם בשנאה, ולא באהבה. חל ביום ראשון. באותם ימים, כשהאנטישמיות באירופה 1944 במרס 19 ה- ובהונגריה כבר היתה בשיאה, בתי הספר היהודיים קבעו שבנוסף ליום שבת, גם יום ראשון יהיה שבתון כך שהתלמידים היהודים לא יתבלטו בשונותם. באותו יום, למרות השבתון, העברתי שיעור לדוגמה בנוכחות המפקח וקהל של מורים. דקות אחדות לפני תום השיעור נכנס אדם לכיתה, ניגש למפקח ולחש לאוזנו. עם הישמע הצלצול יצאו כל התלמידים מהכיתה ואנו היינו אמורים להתחיל את הדיון שיסכם את השיעור שזה עתה הסתיים. דיון זה לא נערך מעולם. במקומו, בישר המפקח: "חברים... הפעם לא נקיים דיון על השיעור. לפני דקות נמסר לי שהגרמנים נטלו לידיהם את השלטון במדינה". את ההרגשה הקשה שנחתה עליי, על כולנו, קשה לתאר. כל שנות הדאגה כמו התנקזו עתה 1933 והמתח שהחלו מפעפעים בנו עם עלייתו של היטלר לשלטון ב לכדי רגע אחד מטלטל. ידיעות ועדויות הנוגעות לגורל היהודים תחת הכיבוש הנאצי הגיעו אלינו משך כל התקופה וחלחלו התודעה המיוסרת. שמענו על הפוגרומים, המעצרים השרירותיים, מחנות ההסגר, סימון בתי עסק יהודיים ושדידתם, שריפת בתי כנסת, טלאי צהוב, גירושים, גטאות ועוד. כשהחלו להגיע ידיעות על מפנה במלחמה, תבוסות שנוחל הצבא הגרמני ונסיגה בכל החזיתות, חשנו הקלה מסוימת. התחלנו לטפח תקווה שעלה בידינו 1944 להינצל מהגורל המר שהיה נחלתם של יהודי אירופה מהמדינות השכנות. ב-

משה קניג ד״ר | 94

נדמה היה שאפילו היטלר בעצמו הבין שתבוסתו היא עניין מוגמר. ואז, רגע לפני שהגאולה התדפקה על שערינו, מוראות השואה הגיעו גם אלינו עם השתלטות גרמניה על הונגריה באותו יום גורלי. שואת יהודי הונגריה רשומה כפרק קצר בתולדות השואה באירופה. אנו, בהונגריה, עברנו את רוב שנות המלחמה כצופים מהצד, אך צופים חרדים ומזדהים מתוך שותפות גורל עם אחינו באשר הם. מאחר שכך, לא ניתן לספר את סיפור הקורות . סיפורה של יהדות הונגריה בשואה 1944 אותנו בהונגריה רק מאותו יום מר במרס , עם עלייתו של היטלר לשלטון. 1933 מתחיל למעשה באביב , זמן קצר בטרם נטלה המפלגה הנאצית את מושכות 1933 בתחילת שנת השלטון לידיה, תכננתי לבלות סמסטר אחד בבית המדרש לרבנים שבברסלאו. המטרה היתה להעמיק את ידיעותיי בגרמנית, שפה שבאותם ימים נחשבה כמרכיב חיוני במדעי היהדות. כשהחלו להגיע ידיעות על עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ביטלתי את תוכניתי בלב כבד ובעצב רב. היטלר ומפלגתו החלו משליטים את משנתם הנאצית, הפכה גרמניה לשכנה אימתנית ואחוזת תאוות כיבוש, כמו חית טרף 1938 עד שבמרס הפוערת את פיה כדי לבלוע את הונגריה. על רקע המתרחש, חיינו לוו בחשש מפני הרגע שהפולש הגרמני יגיע גם לפתחנו. למרות דאגה זו, המשטר הנאצי לא פלש להונגריה במשך שנים אלה והסתפק בהגברת הלחצים הפוליטיים על הממשלה ובהפצת תעמולת כזב בקרב העם ההונגרי. לחצים אלה קיבלו ביטוי מוחשי ומהיר במדינה. הימין הקיצוני התחזק ואף הגיע לשלטון. בעקבות שינוי המשטר התייצבה הונגריה לצדו של היטלר מתוך אמונה שעוד מעט קט הוא יסיים את המלחמה כשידו על העליונה. השלטון הימני הקיצוני החל לאמץ את המודל הנאצי בכל האמור ליחסו ליהודים. היהודים נדחקו והודרו מן הציבור ומחיי הכלכלה והתרבות במדינה. השואה הכלכלית הפכה עבורנו מוחשית ונוכחת יותר ויותר. , הפכו את 1941-1938 שורת גזרות שכונו "החוקים היהודיים" והתקבלו בשנים היהודים למושפלים, נרדפים, לא רצויים ונטולי פרנסה. מאות אלפי משפחות הגיעו לחרפת רעב. החוקים הנאציים הללו מחקו את שוויון הזכויות ממנו נהנו היהודים מאז התבסס על תורת הגזע הנאצית. לפי 1941 . החוק היהודי השלישי שנחקק ב- 1867 שנת חוק זה, אדם הנולד כנוצרי ייחשב יהודי גם אם רק אחד מהוריו או שני הורי הוריו, היו יהודים. כך הפכו החיים בהונגריה של סוף שנות השלושים וראשית שנות הארבעים לקשים ביותר עבור כל יהודי, אם על פי הגדרתו, ואם על פי הנאצים. ועדיין, גם בימים כה קשים, ידענו שמצבנו טוב לאין שיעור לעומת בני עמנו שגורלם הועיד אותם לחיות במדינה שנאנקה תחת השלטון הגרמני.

95 | חולם, לוחם, מחנך

חיי ניצלים בזכות רכבת הפרברים וההסמכה לרבנות

, וחובת השתתפות בקורס קצינים 18 חוק הגיוס לצבא שחל על כל צעיר בן שחלה על כל מי שאחז בתעודת בגרות, הביאו לכך שבצבא ההונגרי שירתו קצינים יהודים רבים. במלחמת העולם הראשונה רבים מהחיילים היהודים אף קיבלו עיטורי גבורה והיו גאים על כך מאד. משעה שהונגריה התייצבה לצד גרמניה, ראשי הצבא והמדינה הגיעו למסקנה שבמצב זה חיילים וקצינים יהודים אינם יכולים לקחת חלק פעיל במלחמה. שחרור יהודים מהשירות הצבאי לא עמד על הפרק, ואחרי התלבטויות על מעמד מיוחד – 'שירות 1944 לגבי פתרון הבעיה היהודית בצבא הונגריה, הוחלט ב עבודה צבאי'. המשרתים במסגרת זו לא יוכרו כחיילים, וודאי שלא יוכלו לשרת כקצינים. מעמד היהודים, על פי ההחלטה, יהיה נחות אף מזה של החייל הזוטר ביותר. המגויסים לשירות יצטרכו לבצע כל משימה שמפקדם יטיל עליהם. כך החלו היהודים לשרת את המדינה בבגדיהם האזרחיים, כשרק סרט צהוב שענדו על זרועם העיד כי הם משרתים בצבא. מתוקף מעמדם הנחות, הם לא קיבלו נשק, אלא כלי עבודה: את ומעדר. הממונים עליהם היו חיילים נמוכי דרג ועל כולם פיקד קצין זוטר. המשרתים הלא יהודים ביחידות אלה כונו "חיילי מסגרת". פעילותם בשירות העבודה סיפק לחיילי המסגרת כלים ולגיטימציה לבטא כרצונם ובאין מפריע את שנאתם ליהודים. חיילים אלה ניצלו את מעמדם, זוטר ככל שיהיה, כדי להתעמר ביהודים, להשפיל אותם, להטיל עליהם עונשים כבדים ואף לענות אותם למוות. אם עלה בידי יהודי להימלט על נפשו, היו הנותרים ביחידתו נענשים; במפקדים שנערכו בתגובה לבריחה היו חיילי המסגרת רוצחים כל יהודי עשירי. רבים מאלה שגורלם גזר עליהם להישלח לשירות העבודה מצאו את מותם כשקפאו מקור, בעיקר אלה שנשלחו לאוקראינה במסגרת המלחמה נגד ברית המועצות. אחרים, ששרדו את הקור, מתו מרעב ומתשישות. מבין אלפים רבים שנשלחו לחזית הרוסית, חזרו אך מעטים לביתם. סבלם היה בלתי אנושי. אני כשלעצמי הייתי משוחרר לזמן מה מאימת הגיוס לשירות העבודה , כשהוחלט שרק 1942 בזכות הפטור שניתן בתחילה לבוגרי בית מדרש לרבנים. ב רבני הקהילות זכאים לפטור, החל חשש כבד ממלא את לבי. ידעתי שבתור מורה לא אוכל עוד לקבל אישור שכזה. והנה, אשר יגורתי בא. ביום קודר אחד הגיע לביתי צו התייצבות במשרדי הצבא במרכז העיר, אצל רב סמל רץ. בבוא התאריך המיועד, שמתי פעמיי למשרדו של אותו רב סמל אימתני, מלווה בחברי בנימין שהתבקש גם הוא להתייצב אצל רץ. בתחילת הפגישה שאל אותנו רב סמל רץ האם יש בידינו "אישור". ענינו בשלילה. "אם כן", פסק, "עליכם להתגייס מיד". בשלב זה נאלצנו לעשות שימוש במיטב כושר השכנוע שלנו; הסברנו לו שקבלת

משה קניג ד״ר | 96

האישור היא עניין של ימים ספורים בלבד, וביקשנו בהכנעה שיואיל נא להמתין. כמובן שלא היה לנו צל של מושג כיצד נשיג את האישור המיוחל, אך באותו רגע, כל מה שרצינו היה להרוויח זמן, אולי יקרה נס. למרבה השמחה והפלא, רץ התרצה והעניק לנו ארכה של שבועיים להשיג את האישור ולא – נגויס מידית וללא שהות נוספת. מאחר שהנס המיוחל לא קרה, בתום שבועיים קיבלנו בשנית את צו התייצבות. הגענו שוב לרב הסמל, שוב נטולי אישור, ובפינו, שוב, הבטחות על הגעתו הצפויה של המסמך הנכסף תוך ימים מספר. רץ לא היה מרוצה. בפנים חמורות סבר פסק שאין עוד מקום לדחייה. "כתוב לשני האנשים האלה צו גיוס!", קרא אל עבר הפקיד שישב לצדו. בנימין ואני לא איבדנו את עשתונותינו. נחושים להימלט מרוע הגזירה, המשכנו להפציר כי יחכה עוד ימים ספורים בלבד עד לבוא האישור. התחינה עזרה. רץ שוב שעה לתחנונינו והפעם העניק לנו שבוע לספק את ההוכחה על היותנו פטורים מחובת הגיוס. בימים הבאים היינו טרודים בדבר אחד בלבד - מאין תגיע הישועה ואיך נשיג את הפטור. והנה, בסוף אותו שבוע, נפלו עינינו על ידיעה שהתפרסמה בעיתון. הגאולה שלנו הסתכמה בכמה מילים בודדות: "רב סמל רץ נדרס למוות על ידי רכבת הפרברים". יש שיטענו שאין זה ראוי לשמוח על מותו של אדם, אבל בנימין ואני דווקא שמחנו מאד. אחרי מותו המפתיע של רץ לא קיבלנו עוד צו התייצבות - לא אל המנוח ולא אל ממלא מקומו. השחרור מציפורניו של רץ הביא עימו הקלה מסוימת, אך לא לאורך זמן. בסוף נערך גיוס המוני של שנתונים רבים. השנתון שלי אמור היה להתייצב לשירות 1942 . לכולם היה ברור שיחידות אלה מיועדות להישלח לאוקראינה החורפית. 1943 בינואר הקדרות והעצב מילאו את לבנו. אמא, יולישקה ומרים היו עסוקות בהכנת הציוד בשבילי: תפרו שק שינה חם, ריפדו מעילים בפרווה וסרגו סוודרים, כובעים וכיסויי פנים. חששתי מאד מהגיוס לשירות שטיבו היה ידוע לכולנו, והצטערתי עמוקות על כאבן של הנשים היקרות בחיי. הימים עד הגיוס עברו במתיחות כבדה ובשפע סימני שאלה. האם בוגרי בית מדרש לרבנים יצליחו להשתחרר מהגיוס המאיים? מחזור הגיוס שקדם לי, עימו נמנה גם בנימין, שוחרר מהשירות, מה שעזר להפיח תקווה מסוימת בלבי. ביום הגיוס העמסתי את הציוד הכבד שהוכן עבורי, נפרדתי ממשפחתי והתכוננתי לצאת למקום ההתייצבות בידיעה שאולי לא אשוב עוד הביתה. היו אלה רגעים קשים מנשוא. למקום המפגש, בית הספר היסודי בו ביליתי את שנותיי הראשונות, פסעתי מלווה במרים. כשהגעתי נשלחתי עם כל הגברים שכבר היו שם

97 | חולם, לוחם, מחנך

לאחת הכיתות. נכנסנו. קצין הגיוס ציווה עלינו להתפשט. אני, לבוש בחליפה שחורה עם אפודה מכופתרת, כנהוג בקרב רבנים וכמרים פרוטסטנטיים, ניגשתי אל הקצין ונפנפתי בתעודת ההסמכה לרבנות. קיוויתי שהלבוש שלגופי והתעודה שבידי יעשו עליו רושם והוא יוותר לי על אקט ההתערטלות. הקצין לא טרח אפילו להעיף מבט לעברי ושלח אותי להתפשט. רק כשהגיע תורי, בעודי עומד לפניו במערומי, הוא נאות להביט בתעודה והפטיר לעברי "משוחרר". אפשר בהחלט להניח שמעולם לא התלבשתי מהר יותר. כל רצוני היה לקצר את הציפייה המתוחה של אשתי ומשפחתי ולהגיע הביתה עם הבשורה הטובה בפי. באותו יום נמלאתי שמחה על ההסמכה לרבנות. כבר ברור היה לי שאין לי כל כוונה לכהן כרב ואהבתי עד מאד את ההוראה, אבל כשאחזתי את הפטור בידי, לא יכולתי שלא להודות על הסמכתי שחילצה אותי משירות באוקראינה, ואולי אף הצילה את חיי. מפסגת התקווה אל תהום הפחד כשהסתמן במפתיע מפנה משמעותי במהלכה של המלחמה, הגענו כבר לשפל המדרגה מבחינת מעמדנו כיהודים במדינה מוכת האנטישמיות והנאציזם. מה מעודד היה לשמוע על התבוסות הראשונות של היטלר. קריסת הצבא הגרמני בצפון אפריקה והתבוסה ליד סטלינגרד בישרו מגמת התאוששות של בעלות הברית. משנכנסה גם ארה"ב למערכה, ידענו שהמלחמה עומדת בפני הכרעה, כשידה של גרמניה על התחתונה. לאט לאט החלו החרדות והדאגות לפנות מקומן לתקווה שנעורה. התחלנו להאמין שניצלנו מזרועות הרוע וההרס. משידורי הרדיו של בריטניה וארצות הברית קיבלנו מידע מעודד, שעמד בסתירה מוחלטת לדיווחים השקריים של הגרמנים וההונגרים. פיטר העוצר הורטי את ראש הממשלה הפרו-גרמני ברדושי 1943 בשנת ומינה תחתיו את מיקלוש קלאי, שהתנגד לנאצים ולמדיניות הפתרון הסופי. במדיניותו ניסה קלאי לנווט בין תמיכה בגרמנים - מהם לא עלה בידו להשתחרר - לבין גישושים לעבר בעלות הברית. אנחנו התחלנו לאמץ הלך רוח של אופטימיות. חשנו שסיכויי ההישרדות שלנו גוברים. ואז הגיעה הנפילה מפסגות התקווה אל תהומות של חוסר ודאות ואימה מצמיתה. "הגרמנים נטלו לידיהם את השלטון במדינה", הדהדה באוזני הודעת המפקח. הלום וחרד יצאתי מבית הספר אל ביתי. בשדרה המרכזית של העיר טיילו המוני אנשים שיצאו להתרפק על קרניה של השמש האביבית המלטפת. האוויר היה מואר והעיר נראתה עולצת. האם כל האנשים הללו שמעו כבר את הבשורה המרה? ואולי בעצם עבורם אין זו בשורה מרה כלל? הבטתי בפניהם של העוברים והשבים וניסיתי

משה קניג ד״ר | 98

לפענח את המתרחש בלבם ובראשם; כולם נראו שלווים ונטולי דאגה. אני, לעומת זאת, הייתי אחוז אימה. האם כשאגיע הביתה אמצא שם את כל בני משפחתי? מתי יתחילו הפעולות נגד היהודים ומה יהיה טיבן? רק אתמול הרגשנו שחלפה הסכנה, והיום מתרגש עלינו אסון נוראי זה. כשהגעתי הביתה מצאתי את בני משפחתי רגועים לחלוטין. מסתבר שהחדשות הרעות טרם הגיעו אליהם. כלי התקשורת לא מיהרו לדווח על הכיבוש, והידיעה על כך התפרסמה רק בסוף אותו שבוע. רוח נכאים השתלטה על כולנו. לא ידענו מה עושים עתה ולמה עלינו לצפות. התחלנו לחשוב על בריחה. במצב החדש עלו במשפחה התלבטויות נוספות. כך למשל, היינו שותפים לדילמה של יולישקה ובעלה. קלמן, ששהה בבית לחופשת סוף שבוע, היה צריך קילומטר 250 להחליט האם לנסוע ביום כזה בחזרה למקום עבודתו שהיה במרחק כ מבודפשט. כולנו התחבטנו בשאלה האם נכון לו לעזוב את יולישקה ומרתה בימים קשים אלה, או להישאר בבית ולהסתכן באיבוד מקום עבודתו. לבסוף, בלב כבד, החליט לנסוע. יולישקה ליוותה את קלמן לתחנת הרכבת. זמן קצר אחרי צאתם מהבית, שמענו ברדיו את התקנות הראשונות נגד היהודים: אין לנסוע ברכבות ואסור לעזוב את מקום המגורים הקבוע. כוונת המחוקק היתה ברורה. יהודי יישאר במקומו הקבוע, כדי שניתן יהיה לאתר אותו, לעצור אותו, לגרש אותו. כעבור שעה קלה חזרה יולישקה מתחנת הרכבת נסערת ומזועזעת. אחרי שקלמן עלה על הרכבת, נכנסו שוטרים ונאצים חמושים לאולם התחנה והחלו עוצרים אנשים. למזלה, הצליחה לברוח מהמקום. ימים ארוכים ומורטי עצבים לא ידענו מה עלה בגורלו של גיסי; האם הגיע ליעדו, שמא נעצר בדרך? כעבור זמן-מה הגיע מכתב ממנו למדנו שהנסיעה לא הופרעה והוא הגיע ללא הפרעות למקום עבודתו. למרות ההקלה המסוימת שהביאה ידיעה זו, היינו במצב קשה. עתה לא היה עוד ספק; הפעולות נגד היהודים, כפי שידענו שהתרחשו מחוץ להונגריה, הגיעו גם אלינו. הנאצים לא השתהו. הם ידעו שבשלב זה הם פועלים על זמן שאול וחפצו להשלים ולהשליט בהונגריה את "הפתרון הסופי של בעיית היהודים" לפני שבעלות הברית יעצרו אותם. במקום לנסות להציל את המצב בחזיתות המלחמה, הקדישו אלפי חיילים גרמנים את כל משאביהם להובלת יהודים למחנות השמדה. נראה היה שבשעה זו פתרון הבעיה היהודית היה חשוב יותר מעצם הניצחון. לצד השמחה על תבוסתה של גרמניה במלחמה, נותרה השאלה בעינה - האם מפלצת ההרס תיעצר לפני שיעלה בידה להשמיד גם את יהדות הונגריה?

99 | חולם, לוחם, מחנך

2 פרק המצוד מתחיל

כבר בימיו הראשונים של השלטון הגרמני בהונגריה ננקטו פעולות רבות שהטילו אימה על כולנו. ביום הראשון לכיבוש החל מצוד על יהודים שהילכו בחוצות העיר. מחסומים הוקמו בצמתים מרכזיים ועוברי אורח נדרשו להציג תעודת זהות. מי שזוהה כיהודי, נעצר בו במקום. העצורים רוכזו במבנים כמו בית מדרש לרבנים או בתי כנסת, שהפכו למחנות הסגר משם נשלחו ברכבות עמוסות ליעד בלתי ידוע. רבים מהעצורים אף הובלו ישירות לתחנת הרכבת. השמועות על המחסומים מהם לא שבים הביתה התפשטו במהרה ואנו נמנענו ככל האפשר מיציאה לרחוב. באחד הימים, כשנאלצתי לצאת מביתי, הבחנתי במחסום כזה בהמשך הרחוב. למזלי, הייתי מספיק רחוק כדי לסגת ולהיחלץ. למרבה הצער, אלפי אנשים אחרים שנאלצו להגיע לעבודתם או לצאת לקנות מצרכי מזון, לא הצליחו לחמוק מהגורל שארב להם במחסומי הנאצים. מחסומי הרחוב לא היו הדרך היחידה ללכוד יהודים באותם ימים. אישים יהודים בולטים זכו לביקורי בית שהסתיימו במעצרים במחנות ההסגר. תעשיינים, אנשי מסחר ובנקאות, מייסדי מפעלים – כל אלה שהגיעו לעמדות מפתח בהונגריה היוו עבור הגרמנים איום שיש לסלקו. גורלם של פוליטיקאים נוצרים שלא הזדהו עם המדיניות הגרמנית, לא היה שונה. הזריזים שביניהם, הספיקו להימלט מבעוד מועד או לבקש חסות בשגרירויות של מדינות זרות. ביום שני, למחרת ההשתלטות הגרמנית, יצאתי מביתי כרגיל בדרכי לבית הספר בו לימדתי, מרחק כעשר דקות הליכה. הייתי טרוד כמובן מההתרחשויות, אך מאחר שעדיין לא ידענו על המחסומים שעתידים למלא את הרחובות, לא היה בי חשש מעצם היציאה מהבית. כמוני, גם המורים האחרים והתלמידים הופיעו לבית הספר בהרכב כמעט מלא. בימים הבאים החלו ספסלי הכיתות מתרוקנים, וצוות המורים הלך והתדלדל. מי שהתמיד והגיע יומיום לא ידע מה עלה בגורל הנפקדים; האם נעדרו בשל החשש הכבד, או שמא נעצרו במחסומים ונשלחו מכאן. בלב חרד עזבתי כל בוקר את משפחתי. לא עלה בדעתי לא להגיע לבית הספר. לא היה בי ספק כי כל עוד יגיעו תלמידים, גם אם במספרים הולכים וקטנים, מקומי איתם. כל בוקר לוותה יציאתי מהבית בקריאות הדאגה של מרים: "שמור על עצמך!", "חזור מהר ככל האפשר!" מסירותי זו לא באה לידי ביטוי בקיום שיעורים מעמיקים והתקדמות בחומר הנלמד. איך אפשר היה לחשוב על מבחנים כשעמדנו בפני מבחן הישרדות? רוב זמננו בין כותלי בית הספר הוקדש לשיחות על המצב. מסיפורי התלמידים על הנעדרים

משה קניג ד״ר | 100

הצטיירה תמונה עגומה באשר להיקף המעצרים והגירושים. אנו חשנו שאין טעם בשמירה על שגרת לימודים מאולצת שכזו, וציפינו שראשי הקהילה יחליטו על הפסקתם. החוקים והצווים החדשים נגד היהודים החלו מתרבים וצצים חדשות לבקרים. בתחילת אפריל נחתה המכה הקשה שמטרתה היתה לסמן ולהבדיל את היהודים בצורה ברורה מאזרחי הונגריה האחרים: חובת נשיאת טלאי צהוב. יומיים טרם כניסתה של תקנה זו לתוקפה, נערכה לראשונה מתקפה אווירית אמריקאית על בודפשט. על אף שהונגריה הביעה הזדהות עם הצד הגרמני והצטרפה למלחמה שלוש שנים קודם, עד בעלות הברית נמנעו מתקיפה אווירית נגד אזרחים. הכניעה המוחלטת וללא 1944 שביב התנגדות של הונגריה לגרמנים, היוותה עבור בעלות הברית עילה להפצצות אוויריות יומם ולילה. התקפות אלה לא הגיעו כהפתעה עבור הנהגת המדינה. המקלטים בבניינים היו ערוכים לקליטת אזרחים ותורגלה התנהגות בעת אזעקה. ולמרות זאת, דווקא במוסדות החינוך לא היתה הערכות מספקת בהקמת והכנת המקלטים. האזעקה הראשונה תפסה אותנו בבית הספר, לא מוכנים. ירדנו בחשש עם התלמידים למרתף שלא באמת סיפק לנו הגנה מפני הפצצות. אם המחסומים והטלאי הצהוב שהפך אותנו למטרה לרדיפות לא גרמו לראשי הקהילה להחליט על הפסקת הלימודים, הרי שההתקפה האווירית הראשונה לא הותירה מקום לספק. אי אפשר יותר לסכן את התלמידים והמורים במבנים חשופים לפגיעה. באפריל, היום בו נכנסו לתוקפן תקנות הטלאי הצהוב, הופסקו הלימודים 5 וכך, ב בבתי הספר ברחבי הונגריה. מבצע החרמת דירות בעקבות סגירת בתי הספר ויציאתי לחופשה כפויה מעבודה הגעתי להחלטה נחושה: היות שאין לי כל כוונה לקחת חלק בהצגת הבכורה של הטלאי הצהוב, אישאר ביום זה בביתי! אני מודה, לא קיבלתי את ההחלטה מתוך תחושה של אומץ. ייתכן שמוטב היה דווקא לצאת לחוצות העיר ענוד בטלאי הצהוב, גאה ביהדותי. אבל אז, כמו היום, סברתי שאין כל תועלת בצעד דון קישוטי מעין זה. מה טעם יש להילחם בתחנות רוח? כך או כך, החלטה זו נותרה בגדר רעיון בלבד, ללא משמעות מעשית. לגרמנים, לפנות בוקר התעוררתי לקול 2 כך גיליתי במהרה, היו עבורי תוכניות משלהם. בשעה מהלומות נמרצות על דלת ביתי. פתחתי את הדלת בחשש. מולי עמד שליח מהמועצה בבוקר לאולם 8 היהודית ובידיו צו התייצבות עבורי. בצו נאמר כי עליי להגיע בשעה

101 | חולם, לוחם, מחנך

ההרצאות של הקהילה. השליח התרה בי כי סרבני ההתייצבות יועברו לטיפול הגרמנים. אל מול איום שכזה אי אפשר להיוותר אדיש. וכך, שעות ספורות מאוחר יותר, יצאתי לרחוב כשהכוכב הצהוב, כפי שכונה בהונגריה, על מעילי. הנה כי כן, על אפי ועל חמתי, אני חונך את סימן האפליה היהודי, כבר ביומו הראשון. אולם ההרצאות היה מלא מפה לפה. כל הנוכחים – כך התברר - היו מורים שעבדו בשירות הקהילה. כשציפינו לבאות הבנו שכולנו גייסנו לביצוע משימה שאת טיבה עדיין לא ידענו. איני יודע אם היה זה למרבה השמחה, אך לא נאלצנו להיוותר סקרנים זמן רב. לבמה עלה דובר מהקהילה שהציג את עצמו כ-מר מילר. טון דיבורו היה תקיף והוא איים עלינו חזור ואיים שכל מקרה של סרבנות ואי-עמידה בדרישות המשימה ייענה בהסגרה לגרמנים. כשסיים את שלב האיומים, עבר לתיאור המשימה: השלטונות מפקיעים היום מאות דירות של יהודים, על כל ציודן. באזורים מסוימים של העיר, יחויבו משפחות יהודיות לעזוב את ביתן תוך שעות ספורות, ולהשאיר מאחור את כל הציוד הדרוש לחיי משפחה. למתפנים יותר לקחת עימם חפצים אישיים קילו. הפינוי, כך סיפר מר מילר, יבוצע על 15 לבחירתם – אך במשקל שלא יעלה על ידי צוותים שכל אחד מהם יורכב משני מורים יהודים, מורה נוצרי ושוטר. בתחילה סברתי שהדירות המוחרמות מיועדות למגורי גרמנים. האמת היתה שונה. הפקעת הדירות נעשתה כפעולת נקם על ההפצצה האווירית של האמריקאים, שאחראים עליה היו, כמובן, היהודים. כך הוחלט שכפיצוי על עוול ההפצצה, כל נוצרי שביתו נפגע יקבל דירה יהודית על כל ציודה. כשתהינו לגבי נוכחותם של היהודים בפעולה, הוסבר לנו שהקהילה התחייבה בפני קציני ס.ס. שביקרו במשרדיה כי היהודים ישתפו פעולה עם כל דרישות הגרמנים, בתמורה להבטחה כי נכונות שכזו תגן עליהם מפני פגיעה. במשימת הפקעת הדירות, תפקידנו היה להסביר למפונים שנאלצו לנטוש את ביתם ומבצרם שמוטב למלא עתה את הדרישה, אכזרית ככל שתהיה, ולהימנע מפינוי על ידי הגרמנים. בלית ברירה התחלנו בביצוע המשימה, שכל רגע ממנה היה קשה וכואב. עצובים ומיואשים עמדנו מול זעקות שבר ובכי של אנשים מבוגרים וחולים, או נשים צעירות מטופלות בילדיהן. ברוב הדירות לא היו גברים צעירים, שכן רובם היו מגויסים. כל אותו יום כיתתי רגליי בלב כבד ובראשי מחשבה אחת – איך אוכל להיחלץ מתפקיד איום זה. לסרב למשימה לא העזתי; האיומים של מר מילר עשו את שלהם. בערבו של אותו יום הגעתי הביתה חולה ומותש, והתנחמתי רק במחשבה שמשפחתנו ניצלה מאימת הגירוש מהבית. למוחרת בבוקר הגעתי לאולם ההרצאות. בטרם נכנסתי, נתקלתי בעמיתי קרטס ששאל אם ארצה לעבוד איתו בשירות השליחים אותו עליו לארגן. למשמע חששותיי, הבטיח קרטס שלא יאונה לי כל רע אם אפרוש ממחלקת הדירות והתחייב להודיע למר מילר על תפקידי החדש. למרות שלא היה לי צל של מושג לגבי מהותו

משה קניג ד״ר | 102

של שירות השליחים או לגבי תפקידי המיועד, השבתי בחיוב. כל דבר היה עדיף מהחרמת דירות. משנכנסתי לתפקידי החדש, גיליתי כי הפעם זכיתי לתרום את חלקי למשימה חשובה ובעלת משמעות. שירות השליחים קם כדי להעביר מכתבים מחיילי שירות העבודה הצבאי אל משפחותיהם. המכתבים היו מגיעים למועצה בחבילות גדולות ובלתי ממוינות ועלינו הוטל להעבירם למשפחות. צוות המשימה הורכב ממורים שהופקדו על המיון, ותלמידי תיכון שהתניידו על האופניים שלהם ושימשו כדוורים. כולנו התייחסנו לתפקיד ברצינות רבה. שמחנו לראות משפחות ברגע נוגע ללב בו הן מקבלות אות חיים מיקיריהם המתייסרים אי שם בחזית או בעורף. כך המשכתי במלאכה משמחת זו שבועות אחדים, עד שיום אחד הגיעו למועצה מכתבים מסוג אחר. הפעם לא היו אלה אגרות ממגויסים אל משפחותיהם, אלא מכתבים אל יהודים עליהם הוטבעה חתימת מפקדת הס.ס. בבודפשט. עד מהרה גילנו שאנו ממיינים ושולחים צווי התייצבות בבית המדרש לרבנים שהפך זה מכבר למחנה הסגר. ידענו שמשמעותה של מעטפה כזו היא אחת: הנמען לא ישוב לביתו אחרי שיתייצב כנדרש. כדי שלא יעלה בדעתנו לעשות במעטפות ככל העולה על דעתנו, הובהר לנו שמי שקיבל צו ולא יתייצב, יזכה לביקור אישי מטעם אנשי ה-ס.ס. כיצד איתרע מזלם של אותם אומללים לקבל את הצו? בזמן הטיפול במכתבים הבנו שהיו אלה יהודים שנפלו קורבן להלשנות של שכנים ומכרים נקמנים, או סתם אנטישמיים. למסקנה זו הגענו מאחר שברבים מהמכתבים הופיעו השמות והכתובות בשיבושים בוטים. אנחנו ניצלנו עובדה זו כדי לטרפד את המזימה, והיינו משיבים לשולח את המכתבים בעלי הכתובת או השם המשובשים. את המעטפות האחרות נאלצנו לשלוח ליעדם, בתקווה שהנמענים יבינו את הסכנה המשחרת לפתחם ויסתתרו או יימלטו. באחד הימים הופיע על אחת המעטפות שעברו תחת ידיי שם מוכר. היתה זו אימה של תלמידה שלי. בתום יום העבודה סרתי לביתה להזהיר אותה לבל תתייצב, והפצרתי בה לברוח מהבית עם בתה. לצערי, היא לא שעתה לתחינתי. אותה אישה התייצבה במקום המיועד ומשם לא שבה עוד. כך נרשם עוד קורבן של ההטפה מטעם מועצת היהודים שיש למלא בנאמנות את כל פקודות הגרמנים. גטאות וגירושים לא נדרש לנו זמן רב כדי להבין לאיזה כיוון נושבת הרוח הנאצית. באפריל כבר היה נהיר וברור לכל שלגרמנים אין כל כוונה לקיים את ההבטחות אותן פיזרו בתחילת הכיבוש בפני מועצת הקהילה בבודפשט. ברחבי הערים במדינה החלו לקום

103 | חולם, לוחם, מחנך

גטאות בהם רוכזו יהודים. השלטון ההונגרי לקח על עצמו ליישם את התוכנית השטנית של הגרמנים במלואה. המוציאים לפועל היו כוחות הז'נדרמריה ההונגרית.

במהלך אפריל ובראשית מאי הצטוו יהודים מרחבי הונגריה לעזוב את דירותיהם ורכושם ולהיכלא באזור סגור שהוקצה להם - הגטו. הגטאות שהוקמו היו קטנים בשטחם, ושוכניהם היו רבים מאד. בצפיפות הרבה הזו נדחקו משפחות שלמות לחדר אחד, ויהודים שהתגוררו באזור המגודר טרם הפיכתו לגטו, אולצו לארח משפחות נוספות שחלקו עימם את ביתם. המעבר של המשפחות מביתן הפרטי לגטו התנהל תחת פיקוחם של הז'נדרמים שהפליאו מכותיהם ביהודים המפונים מבתיהם. אם לא די היה בהתעמרות זו, הז'נדרמים אף נטלו לעצמם את החירות לנכס לעצמם רכוש שנותר מאחור או שהיה בידיהם של המגורשים. עד תום המחצית הראשונה של חודש מאי נמשך מבצע ריכוז היהודים בגטאות ברחבי הונגריה, להוציא את הבירה. בבודפשט, כזכור, הוחרמו אמנם אלפי דירות, אך רוב היהודים טרם אולצו לנטוש את מקום מגוריהם. הידיעות על המתרחש במדינה הגיעו אלינו מכל עבר. בני משפחתו של גיסי שגרו בכפר, עדכנו על מעבר לגטו במכתב שנוסח בלשון זהירה ומרומזת. הבנו שהז'נדרמים השגיחו על מעשיהם בשעת הפינוי. באמצע מאי החל גירוש יושבי הגטאות. מסע האימים שלהם החל בתחנת מעבר בבתי חרושת ללבנים, ובהמשך הובלו בקרונות משא עמוסים וצפופים אל מחוץ למדינה. לא כולם שרדו את דרך החתחתים הזו שהובילה רבים אל מותם. חולים וחלשים, מבוגרים ונשים בהיריון – כל מי שכוחו לא עמד לו למלא את פקודות הז'נדרמים נרצח בדם קר. על כל ההתרחשויות המבעיתות הללו למדנו באופן לא רשמי. כל המידע שלנו הגיע מאותם אנשים שלא איבדו תקווה והצליחו להימלט בקפיצה מהרכבת בעודה נעה על המסילה. גיבורים אמיצים אלה שרדו את הנפילה והביאו אלינו את סיפורי הזוועה. אחרים, שלא הצליחו לשרוד את הקפיצה, מצאו את מותם בריסוק איברים.

משה קניג ד״ר | 104

3 פרק תורה של בודפשט מגיע

בעוד גירוש היהודים מהגטאות ממשיך במלוא הקיטור, מחליטה ממשלת הונגריה שהגיעה העת "לטפל" ביהודי בודפשט. פתרון הגטו הוכיח את עצמו ברחבי המדינה, אך משהגיעה העת לחשוב על דרך הפעולה בבודפשט, נתקלו ההונגרים בבעיה. מאחר שהתעמולה הנאצית בדבר הקשר האמיץ של היהודים עם בעלות הברית כבר התבססה היטב, החשש היה שריכוז היהודים בגטו סגור יביא את בעלות הברית להפציץ רק את האזורים בהם מתגוררים הארים. גם לבעיה זו נמצאה תשובה; ריכוז היהודים בבתים מסומנים בכוכב צהוב על פני רובעי העיר כולה, במקום כליאתם במקום מגודר אחד. המשפחות שגרו באזורים שנבחרו למטרה זו, אולצו לארח בביתם משפחות אחרות שגורשו מדירתם. אנו, ארבע נפשות שגרו בדירת שני חדרים זעירה, נאלצנו לפתוח את דלתנו בפני שלושה אנשים נוספים. בשל הצפיפות והדוחק נאלצנו מרים ואני להתמודד עם גזירה חדשה וקשה: התנזרות מחיי אהבה. שיטת הריכוז החדשה הקלה על השלטונות לפקח על היהודים ולהגביל את חופש התנועה שלהם. היציאה מבית יהודי היתה מוגבלת, והותרה בדרך כלל רק עד שש בערב. היו ימים שהבית היה סגור כל היום, פרט לשעה או שעתיים שהוקדשו ליציאה לשם הצטיידות במזון. בכל בית היו שוערים מטעם הנאצים שתפקידם היה להשגיח שהיהודים לא יברחו ולא ייעלמו. חלק מהשוערים לקחו את תפקידם ברצינות מוחלטת ורדו בדיירים, מתוקף הסמכות שניתנה בידם, כמובן. בביתנו היתה שוערת מסורה במיוחד שנהגה לעבור בין הדירות מדי יום ולבדוק שכל מי שאמור להיות בבית, אכן נמצא במקום. בימים בהם עבודתי בבית הקהילה נמשכה מעבר לשעה שש (והיו לא מעט כאלה), הייתי יוצא מהבית ללא הכוכב הצהוב, בתקווה שלא תתגלה זהותי היהודית. כששבתי הביתה אחרי שעת העוצר, הייתי חומק בזהירות לדירה, שלא איתפס על ידי השוער או השוערת. בימים אלו הפציצו חילות האוויר של בעלות הברית את שמי הונגריה פעמיים ביום. בתים רבים שהיו ברובע התמוטטו וקברו את הדיירים שחלקם ישבו במקלטים. הנותרים בחיים קבלו אתים ומכושים וניסו להציל את הנקברים תחת ההריסות. אותי לא הפחידו ההפצצות. יותר חששתי מגירוש. עליי להודות שאפילו שמחתי למראה ההרס והאימה של בני הגזע העליון.

105 | חולם, לוחם, מחנך

איך כמעט קיבלנו פטור מהטלאי הצהוב

סמוך למקום מושבו של שירות השליחים הוקם מטה פעולה מיסודו של איש שאמורים 1700 ישראל קסטנר. אותו קסטנר וחבר עוזריו ארגנו קבוצה שמנתה כ היו לעזוב את גרמניה בהסכמת ה-ס.ס ולנסוע לשוויץ. כרטיס היציאה מהתופת בהונגריה לא חולק מטוב לבם של הנאצים, אלא נמכר בעבור בצע כסף. הרכב הקבוצה כלל נציגים מהארגונים הציוניים וחברים נוספים שעלה בידם לעזור בתשלום הכופר לגרמנים. מרים ואני נכללנו ברשימת המועמדים, ובהיותנו חסרי אמצעים כספיים, לא נדרשנו לשלם מאום. בסופו של דבר, מאחר שלא האמנתי שהגרמנים יעמדו במילתם, וגם לא יכולתי לנטוש את משפחתי ולהימלט רק עם מרים, החלטתי לא להצטרף לקבוצה. העובדה שבאוויר עמדו דיבורים על קבוצה נוספת שתצא אחרי שהראשונה תגיע ליעדה בשלום, עזרה אף היא בקבלת ההחלטה. חשבתי שאם אכן פעולת המילוט תוכתר בהצלחה, נוכל לנסוע מכאן בפעם הבאה. ימים ספורים לפני יציאת הקבוצה הראשונה, נקראתי ביחד עם חברי גלרט לשיחה אצל שרה, חברת הנהגת התנועה הכלל ציונית. שרה התכוונה לצאת עם הקבוצה לשוויץ, וכדי לא להותיר מאחור חלל ריק, מסרה לידינו את הנהגת התנועה. אחרי העברת המקל, הוצגנו בפני קסטנר כאחראים על התנועה הכלל ציונית. בסיום הפגישה התבקשנו לשלוח תמונות שלנו ושל נשותינו, כולל פרטינו האישיים, כדי שנוכל לקבל תעודות המאשרות לנו לצאת לרחוב ללא טלאי צהוב ובלי הגבלת זמן, וכן לעבור לגור בבית נוצרי. נוסף לאישורים הללו, קיבלנו פטור מעבודתנו בשירות השליחים והוטל עלינו להקדיש את כל זמננו לארגון המשלוח השני של קסטנר. כשהגעתי הביתה הכנתי את התמונות על פי הוראותיו של ישראל. עתה היה עליי להעבירן ליעדן, אך כאן נכנסתי למלכוד. הכתובת המיועדת היתה באזור בו לא היו בתים יהודיים. לאזור כזה אסור לי ללכת ענוד כוכב צהוב, אך גם בלעדיו איני יכול ללכת כי טרם קיבלתי את הפטור. הפתרון נמצא בעזרתה של גיסתי הנוצרייה, אשת אחיה של מרים, שהתנדבה לבצע את השליחות. היא יצאה עם התמונות אל הכתובת האמורה, ואנו היינו רגועים שהנה, עוד מעט קט והכל יבוא אל מקומו בשלום. כעבור שעתיים חזרה גיסתי נסערת ומתנשמת בכבדות. זמן רב חלף עד שעלה בידה להירגע ולספר לנו את שאירע; היא הגיעה לכתובת, נכנסה לדירה שם חיכו שוטרים רבים שעצרו אותה וערכו חיפוש בכליה. כשמצאו את התמונות שלנו, היא נאלצה לספר שהן מיועדות לקסטנר. השוטרים המשיכו לעכב אותה בדירה, אך בחלוף שעה הבינו שהיא אך שליחה תמימה ושיחררו אותה לדרכה. לנו לא נותר אלא להמתין לבאות, אחוזי אימה. חיכינו למהלומות השוטרים על דלתנו. הכנו את עצמנו לחקירה המצפה לנו. הימים הבאים היו קשים ומורטי עצבים, והלילות נטולי שינה.

משה קניג ד״ר | 106

כעבור ימים מספר גילינו שהמרדף אחר קסטנר היה ביוזמת המשטרה ההונגרית, אך כאשר נודע הדבר במפקדת ה-ס.ס. הוא שוחרר מידית. למרבה המזל, המשטרה ההונגרית לא הספיקה להגיע אלינו לפני התערבות ה-ס.ס. אך לצערנו, גם לא זכינו לקבל את הפטור המיוחל מהגבלות הכוכב הצהוב. בשורות רעות, בשורות טובות בצד המחריד נדאגנו לשמע הידיעות על הגירושים הנמשכים בקצב מואץ, כאילו רצו הגרמנים להספיק את המלאכה כולה לפני שייעצרו על ידי בעלות הברית. במשך כשישה שבועות נשלחו מהונגריה קרוב לשש מאות אלף איש. הטבעת סביב בודפשט הלכה והתהדקה ואנו חרדנו מהרגע שיגיע תורנו לעלות על רכבת שאיש לא ידע מה יעדה הסופי. יום אחד הגיע למועצת היהודים משלוח ובו אלפי גלויות ששלחו המגורשים. מיד הוקם בבניין הקהילה סניף דואר מאולתר ושירות השליחים נרתם להעביר את הגלויות ליעדן. קיווינו שאות חיים זה שהגיע כמו משום מקום ילמדנו מה עלה בגורלם של המגורשים. התבדינו מהר. כל הגלויות נכתבו בנוסח אחיד ולא היה ספק שתוכנן הוכתב. כל המגורשים סיפרו שהם עובדים ומרגישים מצוין. החותמת על הגלויות העידה שהן נשלחו ממקום בשם וולדזי, אותו איש מקרבנו לא הכיר. אחרי שהתעמקנו במפה, גילינו שוולדזי היא עיר באוסטריה, לא רחוק מהגבול השוויצרי. תגלית זו העניקה לנו רוגע למשך ימים מספר. רצינו להאמין שהמגורשים נמצאים במחנה עבודה, ושכולם אכן חשים בטוב. כעבור זמן לא רב מצאנו בין הגלויות הרבות אחת שנשלחה מאחיו של מנהל משרד הדואר. בפתח הדברים סיפר האח, כמו כל שולחי הגלויות, על מצבו המעולה. מה שנכתב בהמשך הותיר את כולנו אחוזי אימה. במשפט "בקרוב אהיה יחד עם אחינו שמואל" ביקש הכותב להעביר מסר אותו איש מלבד בני משפחתו לא יכול היה לפענח. אותו שמואל כבר הלך לעולמו ואנו הבנו שהמגורשים נלקחו למחנות השמדה על קיומם שמענו מפליטים פולנים שהצליחו לברוח מאושוויץ ואף להגיע לסלובקיה. בשלב זה לא נותר לנו אלא לייחל לכך שהזמן יעמוד לצידנו. את יהבנו תלינו בבעלות הברית שיעצרו את מכונת השמד הגרמנית. החדשות המעודדות הגיעו מחזית המלחמה. התבוסה ברוסיה הפכה לנסיגה מבישה ועובדה כה מוגמרת, עד שגם שופרות התעמולה הגרמניים נאלצו להודות בה. גם באיטליה הביס צבא בעלות הברית את גרמניה. הימים חלפו ובינתיים התרחשו סביבנו מאורעות מחרידים, וגם מעודדים.

כל זה היה מעודד מאוד, אבל בינתיים, הגירושים נמשכו.

107 | חולם, לוחם, מחנך

תוכנית המערה שהופכת למארה

בסוף חודש מאי הגיע אליי ידידי אליהו ישורון (אז - סבו דונצי) שהגה תוכנית נועזת. בהתלהבות סוחפת סיפר אליהו שאם נירתם להגשימה, נוכל למצוא מחסה מפני הסכנה עד שהצבא האדום יצילנו בקרוב מידי הנאצים. מעודדים מהדיווחים מהחזית, היינו משוכנעים שמדובר בשבועות ספורים בלבד עד לשחרור מהכיבוש. תוכניתו של אליהו היתה אטרקטיבית ונשמעה לי הגיונית, ואף חשבתי שכך נוכל להציל אנשים נוספים. וזה היה הרעיון: בקצה המערבי של בודה, שכן רחוב זולדמלי שהיה דליל בבתים. לאורכו עמדו וילות וביניהן שטחי יער. היה זה מעין אזור נידח בתוך העיר. לידיו של אחד מחברי התנועה שלנו, שהיה נהגו של מהנדס חברת החשמל שגר ברחוב, הגיעה ידיעה על מערה גדולה ונסתרת שנמצאת בקצה איש, שישהו שם עד ליום השחרור. 70 אותו רחוב ויכולה לספק מחסה מסתור לכ כך התרקמה לה תוכנית המערה. אליהו מונה כמרכז הפעולה, בנימין ואני עזרנו בארגון המבצע. התחלנו לדאוג לתנאים שיאפשרו שהיה ממושכת בבטן האדמה - מזון שלא יתקלקל, מים, שמיכות, אמצעי תאורה ועוד. הערכנו שתהיינה הזדמנויות לצאת מהמערה להצטיידות, אך לקחנו בחשבון שיהיו שבועות ארוכים בהם לא תהיה אפשרות כזו. עם תחילת ההצטיידות, הוזמן טנדר להעברת הסחורה שהועברה לפתח המערה. כל פעולות ההכנה נעשו כמובן מבלי שענדנו את הכוכב הצהוב, רק כך היינו חופשיים בתנועותינו ובפועלנו. ועדיין, פעילות זו לא היתה נטולת סכנות. כך היה למשל עצם השוטטות בחוצות העיר בה היו לנו מכרים לא יהודים, כשאנו נטולי טלאי צהוב. רובם של תושבי העיר הנוצרים חשו שמחובתם העליונה למסור לשלטונות יהודי "פושע", המתהלך בלי כוכב צהוב. ההלשנה על יהודי לרשויות נחשבה אז כמעשה פטריוטי. אנחנו, שידענו שעלינו להסתכן על מנת להינצל, המשכנו בהכנות למרות כל הסכנות הנלוות. בתוך המערה הסודית, בין המסדרונות הצרים והמחילות המסתעפות, החל מצטבר מלאי של כל הנדרש לחיים ממושכים מתחת לקרקע. בשלב הבא, התחלנו ליישב את המערה. הראשונים שהתמקמו שם היו צעירים שהצליחו להימלט מגטאות ומגירושים והגיעו לבודפשט. נוכחותם למטה סייעה בתהליך ציוד המנהרה. את מה שהיינו מביאים לפתחה היינו מורידים אליהם בחבלים והם דאגו לאחסונם. עתה היה עלינו להעביר למחבוא שלנו ציוד אישי, עניין שלא היה פשוט כלל ועיקר. מהבית היהודי היה עלינו לצאת ענודי כוכב צהוב, אבל אל אזור המערה היינו צריכים להגיע ללא האות המפלה. מרים ואני היינו יוצאים מהבית לבושים מעיל ועליו הכוכב. כשעברנו מרחק-מה, היינו מסתתרים בחצר של בית נוצרי, פושטים את המעיל

משה קניג ד״ר | 108

ויוצאים שוב אל הרחוב בבגדים נטולי כוכב. באזור המערה היינו נוהגים משנה זהירות, לבל נעורר חשד בקרב עוברי האורח. כדי להיות מוכנים לכל מפגש בלתי רצוי עם ביקורת משטרתית, הצטיידנו בתעודות זהות שהשגנו ממכרים נוצרים. היו אלה תעודות מלוכלכות ומקומטות קמעה, מה שהגביר את אמינותן. באותם ימים רווח השימוש של יהודים בתעודות נוצריות שסופקו על ידי המחתרת הציונית. בכל תנועה היו אנשים שעמלו על השגת טפסים ריקים של תעודות שונות, וכן חותמות מתאימות. כשמישהו היה צריך לרדת למחתרת – כלומר להעלים את יהדותו ולקבל זהות חדשה ונוצרית - מולאו עבורו טפסים, הוכנו תעודות מתאימות וכך יכול היה אותו אדם לעבור לגור בבית נוצרי בזהות חדשה. מרים ואני בחרנו להישאר בבית היהודי, קרוב למשפחתנו. מאחר שנערכנו לשהות ממושכת במערה, היה עלינו להכין ציוד שיספיק לנו לימים ארוכים ולטמפרטורות נמוכות. הבעיה שניצבה בפנינו היתה כיצד להעביר לשם חבילות רבות מבלי לעורר חשד בסביבתנו? הפתרון הגיע בזכות יולישקה שנזכרה בידיד משפחה שלנו, נהג מונית. פנינו אליו בבקשת עזרה. הנהג הסכים לבקשה, תמורת תשלום שהיה גבוה מדי, גם בהתחשב בסיכון הלא גדול שהיה כרוך בנסיעה שכזו עבורו. בלית ברירה הסכמנו לשלם לחמדן את הסכום המופקע והוא התייצב למוחרת בביתנו. באותה שעה אני לא הייתי בבית ומרים, יחד עם מרתה, העמיסו את הציוד וכולם יצאו לדרך. היתה זו נסיעה פרועה ומפחידה עם נהג רודף בצע, שנוסף לכל היה גם שיכור. לאור התנהגותו של הנהג הנלוז, החליטה מרים שמוטב שהוא לא יגלה את מקומה של המערה ועצרה אותו עוד בטרם הגיעו ליעד. החבילות הורדו מהמונית והגיעו למערה בעזרת חברים שהוזעקו למקום. סוף-סוף תמו כל ההכנות. ההצטיידות הושלמה, בזכות המאמצים הרבים היתה המערה ערוכה לקליטת תושביה המיועדים. המחשבה הרבה שהושקעה נשאה פרי. ואז אירע דבר-מה שהביא לביטולה של התוכנית הנועזת. באשר להשתלשלות העניינים מאותו רגע, ישנן גרסאות מספר, אני אדבק בגרסה שלי, כפי שנשתמרה בזיכרוני. באותו יום מכריע עסקו שני חברים צעירים בעלי חזות ארית בפריקת ציוד בפתח המערה. לפתע הגיע למקום אדם חמוש, שהיה, כך הסתבר, שומר יער ששהה במקום מתוקף תפקידו ושמע את הצעירים משוחחים עם השוהים למטה. אותו שומר חרוץ ניגש לחברינו ושאל אותם למעשיהם במקום. השניים השיבו שהם עמלים על בניית מקלט ציבורי גדול שעתיד להיבנות שם. השומר, שמן הסתם לא קיבל כל עדכון באשר לתוכנית המקלט שלא היתה ולא נבראה, לא האמין להם והטיח בהם שהם יהודים המכינים לעצמם מקום מסתור. בתגובה להאשמות כה חמורות, הציגו השניים את תעודותיהם המזויפות. השומר המסור לא התרשם, והודיע לחברים כי הוא מתכוון לחזור למקום למוחרת היום עם שוטרים. בכך הקיץ הקץ על תוכנית המערה.

109 | חולם, לוחם, מחנך

חשיפת המחבוא הופצה במהירות בין כל הנוגעים בדבר. התנפצות התקווה גרמה לנו כאב גדול, אך לא פחות מכך, דאגנו לצעירים שכבר שהו בבטן האדמה. כיצד נודיע להם את שאירע מבלי שנאלץ להסתכן ולהופיע במקום? למוחרת ביקר אצלי אחד משכניי שהיה נהג במקצועו וגויס לשירות העבודה הצבאי. למזלו הרב, הוא לא סופח ליחידה קרבית, אלא שובץ לתפקיד נהג במכבי האש. כשישבנו לשוחח על הא ודא, חלק עימי את שאירע לו הבוקר. השכן סיפר כי קיבל הוראה לצאת לרחוב זולדמלי. כשהגיע למקום, התבקש להוריד סולם לפתחה של מערה כדי ששוטרים שהיו שם יוכלו לרדת למטה, מצוידים בזרקורים. אחרי שעלו, סיפרו שמצאו ציוד רב בעל ערך, בין היתר כסף וזהב. השוטרים העלו את ההשערה שהכל הוכן על ידי יהודים שרצו להתחבא שם ולמלט את רכושם. לסיום הסיפור, הביע שכני את צערו על היהודים האמיצים, מתכנני הפעולה שכשלה. אחרי הביקור, מיהרתי לחלוק עם שותפיי לתוכנית את סיפורו של השכן. מעבר לדאגה לעתידנו נוכח כישלון תוכנית המערה, עלו בלבנו שתי טרדות נוספות. הדאגה הראשונה התעוררה כאמור עוד ביום הקודם, לגורל הצעירים ששהו במערה. תהינו האם השוטרים מצאו אותם ומה אירע להם אם כן. החשש השני עלה בעקבות הבלחה של אחד מהשותפים לתוכנית שנזכר כי על תרמיל שזרק למערה הופיע שמו. חששנו שהנאצים לא יתקשו להגיע אליו, ואם ייחקר בשיטותיהם האכזריות, אין לדעת אם יצליח לשמור על המידע שבידיו בסוד. כדי למנוע השתלשלות עניינים איומה שכזאת, הוחלט שעליו לעזוב מידית את ביתו ולמצוא מקום מסתור. באשר לדאגה לשוהים במערה, כעבור מספר ימים קיבלנו תשובה והוקל לנו. הצעירים המסתתרים הגיעו לפתע אל אחד החברים וסיפרו כיצד ניצלו; כאשר הגיעה המשטרה למקום הם שמעו את ההכנות לירידה למערה. עוד בטרם הגיעו השוטרים, עלה בידם להסתתר מאחורי סלע באחת המחילות, שם המתינו עד שהשטח היה נקי. בנקודת זמן זו כבר היו כה עייפים, מותשים וחולים מהשהות הקשה במערה, עד ששמחו על ביטול התוכנית והיציאה לחופשי. הדיווח על התנאים הקשים של חיים מתחת לאדמה, הביאו אותנו למחשבה שאולי כישלון התוכנית לא היה כה נורא, בסופו של דבר. ביטול תוכנית המערה הביא את חברי אליהו להחלטה לצאת בכל זאת עם המשלוח הראשון של קסטנר. מרים ואני נשארנו עם המשפחה ואני התחלתי לעבוד על ארגון המשלוח השני.

משה קניג ד״ר | 110

, קבוצת מגורשים יהודים מהונגריה מגיעה לרציף הרכבת של 1944 קיץ מחנה ההשמדה אושוויץ (ויקיפדיה)

(ויקיפדיה) 1944 מעצר יהודים הונגרים, בודפשט

111 | חולם, לוחם, מחנך

4 פרק חלון הזדמנויות נפתח בבית הזכוכית

באחת הישיבות בחדרו של קסטנר, בעודנו ממתינים לשמוע מפיו הערכה לגבי סיכויי ההגעה לשוויץ ותדרוך לקראת צאת המשלוח השני, פרץ לפתע לחדר החבר קראוס, מזכיר משרד א"י. בימים כתיקונם נסוב עיסוקו של קראוס סביב ענייני עלייה. באותם ימים, היתה א"י נתונה למנדט הבריטי ולכן פעל תחת השגרירות הבריטית. כשפרצה המלחמה נפסקו הקשרים הדיפלומטיים בין בריטניה והונגריה, והצירות של שוויץ הניטרלית לקחה על עצמה לייצג את האינטרסים הבריטיים בהונגריה. כך הפך משרד א"י לחלק מהצירות השוויצרית, והחבר קראוס מונה לפקיד הצירות. כממתיק סוד, הזמין אותנו קראוס לסור עימו לחדר אחר. משנאספנו כולנו, שיתף אותנו שמצא דרך חלופית לזו של קסטנר להצלה רבת היקף. בטרם שטח בפנינו את תוכניתו, הסביר שמפעלו של קסטנר נדון לכישלון מאחר שאין להאמין לגרמנים שיעבירו יהודים לשוויץ. התוכנית שלו, כך אמר, מאושרת על ידי הממשלה ההונגרית. היתרי עלייה שהוענקו ליהודים 7800 קראוס המשיך וסיפר כי במשרדו ממתינים על ידי השלטונות הבריטיים. הקונסול השוויצרי לוץ, הממונה על ייצוג האינטרסים משפחות לממש היתרים 7800 הזרים, פנה למשרד החוץ ההונגרי וביקש לאפשר ל אלה ולעלות ארצה. על פי דרישתו של לוץ, עד לצאתם לארץ ישראל יזכו בעלי ההיתרים לחסותה של הצירות. מונעת מאינטרסים משלה, הממשלה ההונגרית נאותה לבקשתו של הקונסול לוץ. עתה, אמר קראוס, החליט הקונסול על הקמת משרד מיוחד שיהווה סניף של המשפחות הנבחרות. מתוקף 7,800 הצירות השוויצרית ויארגן את תהליכי העלייה של השתייכותו לצירות, מעמדו של משרד זה יוכר על פי הנוהג הבינלאומי כ-"מחוץ לתחום", והוא ייחשב כחלק משטחה של שוויץ. במעמד כזה, איש לא יוכל להיכנס לתוכו ללא רשותו של הקונסול או של מי מטעמו. איסור הכניסה חל גם על נציגי השלטון, כולל המשטרה ההונגרית. עוד הוסכם, כי נציגי התנועות יוכרו כסגל המשרד ויקבלו אישור מהממשל ההונגרי לבטל חלק מההגבלות החלות על יהודים. שורת ההקלות כללה ביטול חובת נשיאת כוכב צהוב, אישור מגורים בבית נוצרי וביטול הגבלות התנועה. כל ההקלות הללו תהיינה תקפות גם לנשות חברי הסגל. קראוס המשיך וסיפר שכבר הוקצה משרד לצורך העניין והזמין אותנו להגיע לרחוב ביום המחרת כדי להתחיל בעבודה, אז גם נקבל את כל הנדרש להשגת הפטור 29 וודס מההגבלות.

משה קניג ד״ר | 112

באותה עת אנשי המשלוח הראשון של קסטנר טרם עזבו את שטחה של גרמניה, ואיש לא התנדב להירשם למשלוח השני בטרם יתפזר הערפל סביב המבצע. בתנאים שכאלה, לא היה מי שיסרב לקחת חלק בתוכנית החסות השוויצרית. למוחרת . היה זה בית קטן בן שתי קומות שקירותיו 29 בבוקר הגעתי למשרד ברחוב וודס בנויים לבני זכוכית. בהמשך, הבנתי את הסיבה. מר וויס, בעליו של הבית, היה סוחר זכוכית. בקומת הקרקע היה מחסן ענק עמוס לוחות זכוכית וכך היה גם בחצר ובשני מרתפים גדולים. זה המקום להודות שהמחשבה על בילוי בבית זכוכית בעת מלחמה ובימי הפצצות, לא היתה נעימה במיוחד. איני יודע מדוע בחר קראוס דווקא במשרד כזה. סביר להניח שיכול היה למצוא בית מוגן יותר שישמש כמשרד שלנו. כך או כך, זו היתה המציאות ואיתה נאלצנו להסתדר ואנו קיבלנו את ההצעה שגילמה עבורנו תקווה חדשה. . כפקידים 7,800- כך, חדורי רצון לקדם את עניינינו, התחלנו לעבוד על רשימת ה בכירים בצירות, קיבלנו את הכינוי רפרנטים. לא חלף זמן רב עד שהגיעו הפטורים המיוחלים. חרף האפשרות לעבור לגור בבית נוצרי, מרים ואני בחרנו להמשיך לחיות עם המשפחה בבית היהודי. על הטלאי הצהוב, לעומת זאת, ויתרנו בשמחה. גאים ככל שהיינו ביהדותנו, נעמה לנו האפשרות להלך ברחובות ללא כל אות מפלה. לקראת סוף חודש יוני עמדו להסתיים הגירושים מפרברי העיר, ואנו חששנו שלא רחוק היום והם יגיעו לבודפשט עצמה. בצירות עבדנו במלוא המרץ כדי לקדם את תוכנית העלייה והחסות שתקדים אותה. נזהרנו שלא לסמוך בצורה עיוורת על השלטונות שיקיימו את הבטחותיהם לקונסול לוץ. לא ידענו מה יהיה ערכה או תוקפה של תעודת הפטור מהכוכב הצהוב. על אף הפקפוקים והספקות, הלכתי יומיום לבית הזכוכית באמונה שמאמצינו לא יהיו לשווא. ביולי, נפתח בית הצירות השווייצית לקבלת המוזמנים. מאותו רגע, 24 לבסוף, ב קיבלנו אינספור פניות של אנשים - חברי תנועה לשעבר וכאלה שמעולם לא היה להם קשר איתה - שהצהירו שהם ציונים וביקשו להתקבל לרשימת העלייה והחסות. הפסקת הגירושים הימים חלפו עברו ובבודפשט עצמה לא אירע דבר ליהודי העיר. בעת שרוחות המלחמה עדיין סערו מסביב, אנו נותרנו מאחורי מסך של ערפל ולא ידענו מה קורה. היום אני מבין את מה שהתרחש מאחורי הקלעים; מצד אחד, הגרמנים הובסו בחזית הרוסית וחזית נוספת נפתחה במערב אירופה. מצד שני, הלחצים הבינלאומיים העזים הניעו את העוצר הורטי להחזיר לידיו את סמכויותיו שנשמטו ממנו עם הפלישה

113 | חולם, לוחם, מחנך

להונגריה. בתחילת יולי ציווה הורטי על הפסקת הגירושים, רגע לפני החלתם בבודפשט. לנו לא היה מושג עד כמה קרובה היתה הסכנה אלינו, וגם על התרחקותה לא ידענו. מנקודת ראותנו חלה הטבה מסוימת במצבנו, לאור העובדה שלא ננקטו פעולות הכנה לגירושים. באותם ימים היתה באוויר תחושה שהנה יש תקווה לשינוי מגמה לטובה. בסוף אוגוסט התבשרנו שהעוצר פיטר את ממשלת סטויאי ששירתה את הגרמנים בנאמנות רבה, ומינה לראשות הממשלה את גזה לקטוש, קצין צבא שהיה מאנשי שלומו. חילופי השלטון לא בישרו שינויים דרמטיים במדינה, אך התפתחויות אלה בישרו הקלה מסוימת, במיוחד כשהגיעו הידיעות על שחרור עצורים – יהודים ואחרים - ממחנות הסגר. אני הייתי מגיע יום-יום לבית הזכוכית, על אף שרשימות העלייה הושלמו וכבר לא היתה לנו עבודה כמעט. כל יום ציפיתי לבשורות המשמחות על הסרת המכשולים בדרך לעלייה. מרים ואני ניצלנו את זכותנו לתנועה חופשית והיינו יוצאים לבקר קרובי משפחה כדי לדרוש בשלומם. בערבים שבילינו בבית רקמנו עם שכנינו חלומות על עלייה ועל החיים בארץ. היו אלה ימים שקטים ואנו היינו אופטימיים. לא ידענו כי הימים הקשים באמת עדיין לפנינו, כמו גם סכנות בלתי צפויות ואבדות גדולות. רק בנס נשארנו בחיים אוקטובר, במשדר רדיו דרמטי, בישר הורטי על תבוסתה של הונגריה 1 ב- במלחמה, ועל הניצחון הקרוב והבלתי נמנע על הגרמנים. הורטי הביע את מורת רוחו על הפגיעה שחוללה גרמניה בעצמאותה של הונגריה, והכריז כי החלת פתרון בעיית היהודים בשטח המדינה היתה מנוגדות לכל נורמה אנושית. בסוף נאומו, הודיע שפנה אל בעלות הברית וביקש הסכם שלום נפרד, תוך שהוא תובע מהגרמנים להסיג את צבאותיהם מהונגריה. אין מילים לתאר את האושר שאחז בנו לשמע הדברים הללו. סוף-סוף היהודים יכולים לנשום לרווחה. לא עוד גירושים, חוקי האפליה יבוטלו. חיינו אינם נתונים עוד בסכנה! שמחים ועולצים ירדנו לרחוב, מלווים בשכנינו ששמעו גם הם את החדשות המרעישות. חוצות העיר המו יהודים קורנים מאושר, מתחבקים ומתנשקים, רוקדים וקורעים את הכוכב הצהוב מעל בגדיהם. אחרים טיפסו על כתפי חברים ותלשו את הכוכב הצהוב שהתנוסס מעל לבתי היהודים. בין החוגגים ניתן היה להבחין בעוברים ושבים זועפים וקודרים. אלה היו תושבי בודפשט הלא יהודים, שלא מצאו בעובדה שהמלחמה תמה כל סיבה לשוש. לא חלפה שעה והנה, הרחוב החל לפתע להתרוקן. החוגגים מיהרו לבתיהם. תוהים לפשר המתרחש, שבנו גם אנו לביתנו. לא ידענו מה קורה, אך אט אט השתלטה

משה קניג ד״ר | 114

עלינו חרדה גדולה, שדחקה את העליצות שהציפה אותנו אך לפני רגע קט. מה קרה? אולי השמחה היתה מוקדמת מדי? הרי הגרמנים עדיין בארץ. האם הם קמים כנגד החלטתו של העוצר? לא עבר זמן רב וקיבלנו תשובה לתהיות. חריקת גלגליו של רכב כבד וקול טרטור מנוע רעשני נשמעו מבחוץ. הרצפה רעדה מתחת לרגלינו. חלונות אל הרחוב לא היו בביתנו, אך אנחנו הבנו שמתחת לבניין נעצר טנק גרמני. סימן שאלה גדול ריחף עתה מעל; מה צפוי לנו עתה? באחת המגרות היו לי חוטי חשמל, גביש וזוג אוזניות, מהם הייתי מרכיב רדיו מאולתר לעת מצוא. ללא ספק עתה היה זה אחד מאותם רגעים בהם היה הדבר נחוץ. הרכבתי את הרדיו המחתרתי שלי, כולי תקווה לקבל מידע אמין באשר למתרחש. בשעה שתיים הרדיו התחיל לפעול. ישבנו דרוכים וצמאים לכל שביב מידע, אך במשך שעות ארוכות כל ששמענו היו שירים חדורי פטריוטיות הונגרית. בשעות הארוכות הללו כבר הבנו את המצב; המלחמה לא נגמרה, חוקי האפליה יישארו בעינם ולשאלה האם נשרוד אין כל תשובה חד משמעית. בשעה חמש נשמע לבסוף קולו של הקריין. הבשורה שבפיו היתה קשה ומרה. ממשלתו של לקטוש נפלה. פראנץ סאלאשי, מנהיג מפלגת צלב החץ ועושה דברם של הנאצים, פשיסט ואנטישמי ידוע, התמנה כראש הממשלה. מזה שנים היה סאלאשי סמל לשנאה התהומית נגד היהודים. הבנו כי נכונו לנו ימים קשים, קשים יותר מכל מה שחווינו עד עתה. היה ברור כי סאלאשי כלל לא יטרח לגרש את היהודים שנותרו בהונגריה, הוא יפתור את הבעיה באמצעות רצח המוני. ההשלכות של ההפיכה השלטונית היו כמובן איומות. הונגריה המשיכה לגלות נאמנות לחלקה במלחמה לצד הגרמנים, עוצר המדינה הוכרז כבוגד וזכויותיו נשללו. לגבי התקנות נגד היהודים – לא רק שהוכרזו כשרירות וקיימות, אף התווספו חדשות עליהן. כך למשל, הוטל איסור גורף על יציאה מהבית היהודי, אפילו לא לקניות או כדי להזעיק רופא. למזלנו, היה לנו בבית מלאי מצרכים שהספיק לימים מספר, ורק לחם טרי לא יכולנו לקנות. טוב שהיינו צעירים ובריאים ולא היינו זקוקים לרופא ולתרופות. עלייתו של סאלאשי לשלטון סימנה את יריית הפתיחה להסתה פרועה מתמיד נגד האויב מבפנים – היהודים שמצווה לחסלם בהיותם התגלמות הסכנה לציבור. דומה שמעולם לא הצליחו חסידי המשטר והתקשורת ההונגרית להפיק אוצר כה שופע של ביטויי גנאי שכוונו נגד היהודים. התקווה שאפפה אותנו בחודשים שקדמו לאותו השמחה והאושר היו קצרי מועד, דיכאון כבד נפל עלינו.

115 | חולם, לוחם, מחנך

לילה נוראי נמוגה אל תוך ייאוש תהומי. חששנו מפני הפרעות הצפויות נגדנו ופחדנו שניפול קורבן לגילויים שפלים של שנאה יוקדת. ניסיון כושל להיחלץ עם בוקר, הסתקרנתי לראות כיצד נראה הרחוב אחר ההפיכה. ירדתי אל השער, ולהפתעתי הוא היה פתוח. יצאתי לרחוב, ללא הכוכב הצהוב כמובן, שכן עדיין הייתי פטור ממנו. ערכתי טיול קצר ממנו לא למדתי דבר. הולכי הרגל מילאו את המדרכות, איש מהם לא ענד כוכב צהוב. הרגשתי מוזר להיות היהודי היחיד ברחוב, , רפי ותמר בן-שלום אך לפתע ראיתי שתי דמויות מוכרות מתקרבות אליי. היו אלה פעילי המחתרת הציונית שהכרתי מבית הזכוכית. שניהם היו פליטים סלובקים שהגיעו להונגריה לפני חודשים ספורים ועתה חיו תחת זהות בדויה בבית נוצרי. בראותי אותם הבליחה במוחי המחשבה שייתכן שבית הזכוכית נשאר עומד על תילו, ומשמש מקום מוגן גם אחר ההפיכה, בהיותו נציגות דיפלומטית של מדינה ניטרלית. ניגשתי אליהם ושאלתי האם ידוע להם משהו על בית הזכוכית. "לא", השיבו לי, והמשיכו ללכת. בתחילה חשתי פגוע, אך במחשבה שנייה הבנתי אותם. בימים כאלה מוטב לא לנהל שיחות רחוב על נושאים כה רגישים. המחשבה על בית הזכוכית המשיכה להעסיק אותי גם אחרי המפגש המקרי: אולי שם נמצא המפלט המיוחל? כשחזרתי הביתה ניגשתי לשכנינו – משפחת הירשפלד. אהבנו אותם. הוא היה יהודי והיא - נוצרייה. בעקבות הנישואים היא התגיירה, אך כשהחלו ההגבלות על היהודים, הסכימו שניהם כי מוטב לה לחזור לנצרות. צעד זה לא מנע ממנה לעזור ככל יכולתה לכל יהודי שהיה זקוק לה. עכשיו נזקקתי לה בהחלט. ביקשתי ממנה לגשת לבית הזכוכית ולבדוק האם ניתן להיכנס אליו. גב' הירשפלד נענתה לבקשתי. כעבור כשעה חזרה ובפיה חדשות מייאשות: היא הגיעה לקרבת מקום, אך ראתה אנשים נמלטים. אחד מהם סיפר שאנשי צלב החץ פרצו לבניין. תקוותנו האחרונה התנפצה גם היא. עתה, משנותר לנו רק הייאוש, היינו מבלים ימים ארוכים בישיבה או שכיבה דוממת וחסרת מעש. אני המשכתי להאזין לרדיו שמילא את הימים העצובים הללו בחדשות קשות נוספות. כך למשל נוכחתי לדעת שחזרנו להיות יהודים מן השורה, עקב ביטול גורף של כל תעודות הפטור. כך גם שמעתי על העוצר הכללי שיוטל בעיר בשעות הערב, ועל עמדות הצבא שיפקחו על קיומו. מי שיימצא ברחוב אחר שש - "ירוטש". לא ייעצר, לא יומת - ירוטש. במו עיננו זכינו לראות עמדה צבאית כזו שהוקמה מול ביתנו.

משה קניג ד״ר | 116

5 פרק בורחים מהבית

באחד הימים בשעת אחר הצהריים נפתחה לפתע דלת ביתנו בתנועה נמרצת. מבוהלים ונחרדים, קפצנו על רגלינו, מוכנים לקדם את פני הרע. למראה פניו של המבקר הנמרץ, נרגענו. מולנו עמד החבר ביליצר, או דיינוש, כפי שכונה בפי כולם. ידידנו שירד למחתרת עסק בהכנת ובהפצת תעודות נוצריות. ללא שהות מיותרת, פתח ביליצר בדרשה נרגשת שכולה קריאה לפעולה; הכיצד זה עוד לא עזבנו את ביתנו, והאם יש בכוונתנו להמשיך ולחכות ליום בו יגיעו הנאצים לקחת אותנו אל מותנו? התוכחה הקלה שבדבריו עשתה את שלה. קבענו עם דיינוש להיפגש בעיר למוחרת בבוקר, ומשם להמשיך אל יעד לא ידוע. כשדיינוש סיים את נאומו ועזב, התחלנו מרים ואני לחשוב בקדחתנות לאן נברח. פתרון עבורנו לא היה קשה למצוא. ידידה של מרים בעבודה היתה חברת קהילה בפטיסטית קטנה שאנשיה היו מונעים מאהבת אדם ושאיפה לעזור לזולת. בלבנו לא היה ספק שאם נגיע אליה, היא תשמח לארח אותנו בביתה לזמן קצר. הפתרון עבור יולישקה ומרתה נמצא גם הוא. הגיסה הנוצרייה שלנו, כך ידענו, תקבל את פניהן ללא היסוס. שיתפנו את יולישקה בתוכנית, והפצרנו בה כי תמהר לצאת עם מרתה לבית קרובת המשפחה. ללא שהות נוספת יצאנו מרים ואני לרחוב. השעה היתה חמש אחרי הצהריים, עוד מעט קט תיכנס העיר לעוצר. בצעדים מהירים הגענו לחשמלית שתיקח אותנו לביתה של החברה בה תלינו תקוות רבות. הרכבת התנהלה לאטה מתחנה לתחנה. אנשים ירדו, רבים אחרים עלו, ואנו חששנו שנסיעה זו לא תסתיים לעולם. כשהגענו מרוטי עצבים לתחנה שלנו, היתה השעה רבע לשש. התחלנו לצעוד לעבר בית ידידתה של מרים. לפני הבניין השתרע גן עירוני שגם בשעה זו עדיין המה אנשים. כדי להימנע ממפגשים לא רצויים עם הרשויות, ולמרות שהיינו מצוידים בתעודות הנוצריות שלנו, הרגשנו שעלינו לנקוט משנה זהירות. החלטנו שמרים תשב על ספסל בגן, ואני אעלה לבדוק האם הבפטיסטית בבית, ואם הכל ילך כשורה, אחזור לקרוא לה. מלא בחששות נכנסתי לבניין. עליתי לקומה השנייה, ודפקתי בדלת. אין קול ואין עונה. איש אינו בבית. כשחזרתי לספסל עליו ישבה מרים, הורה השעון עשר דקות לפני השעה שש. "אם תוך עשר דקות לא יקרה נס, נגזר עלינו למות", אמרתי לה בקול נכאים. באותו רגע שמענו מאחורי גבנו קול אישה המברכת אותנו בלבביות. פנינו

117 | חולם, לוחם, מחנך

לאחור וראינו את הבפטיסטית, כמו מכריזה בעצם נוכחותה שהנס המיוחל אכן קרה. מלאי תקווה מחודשת, ביקשנו להתארח אצלה לפחות הלילה. תשובתה של הידידה היתה מאכזבת. הדבר אינו אפשרי, הסבירה, כי בביתה מתארח ילד שספג מסביבתו השפעות נאציות ואנטישמיות לרוב, ולא רצוי לאף אחד שהוא יראה אותנו במנוסתנו. שוב נמלאנו תוגה. "כנראה הגיע יומנו האחרון", אמרתי למרים, "בואי נסתתר בין השיחים בתקווה שלא יגלו ויהרגו אותנו". ידידתה הרחומה של מרים לא יכולה היתה להקשיח את לבה מול הצהרת ייאוש שכזו. מתוך רצונה הכן לעזור, נמצא הפתרון. היא תיקח את הילד הנאצי הקטן לשכנים לשעה קלה, ובינתיים אנחנו נתגנב לבית ונסתתר באחד החדרים בדירתה שעמד ריק. הדקות נקפו. השעה שש נראתה מאיימת מתמיד. ממהרים להגיע למחסה, פעלנו בהתאם לתוכנית. בשש בדיוק, נשמע קולו של מפתח מסתובב במנעול הדלת ואנחנו עמדנו בחדר ריק, שמחים על ההצלה, גם אם היא זמנית. כך התיישבנו בחדר השומם, שומעים מעבר לדלת שירים פטריוטים מתנגנים בעוצמה מהרדיו. הבנו שהמארחת לא הגבירה את קול המקלט בשל ליקוי בשמיעה, אלא מתוך רצון לאפשר לנו חופש תנועה מבלי שנוכחותנו תתגלה. בעשר בלילה שוב הסתובב המפתח בחור מנעול, הדלת נפתחה מעט ויד נעלמה הושיטה צלחת מלאת אוכל לחדר. רק כשראינו את הכיבוד הנדיב נזכרנו עד כמה רעבים היינו. אכלנו בתיאבון, מודים בלבנו למארחת הטובה והמטיבה שסיכנה את חייה למעננו. החסד המופלא שהתגלם בצלחת המנחמת הזו, העצים אצלנו את עומק מצוקתנו, ובדמעותינו המלחנו את הארוחה שהוגשה לנו. הזמן הזדחל לאטו. אפילו מרים, שמעולם לא גילתה קושי לישון בכל תנוחה, לא הצליחה לעצום עין. בחושך האזנו לקולות הלילה. מהרחוב עלו קולות של נקישות מגפיהם של חיילים צועדים, פקודות רועמות וירי מקלעים. באמצע הלילה פילחה לפתע יללת האזעקה את האוויר. שמענו את בני הבית יורדים למקלטים. אנחנו, כמובן, לא יכולים היינו לחשוף את עצמנו ונשארנו לבד בבית. במקום לחשוש, דווקא שמחנו. איזו הקלה היתה זו לנהוג בחופשיות ולא לחוש כאסירים. עמדנו ליד החלון הפתוח בקומה השלישית של הבניין ולא חשנו כל פחד. לשנינו היה ברור שמוטב לנו למצוא את מותנו בהפצצת כוחות בעלות הברית, ולא ליפול לידיהם של שונאינו. שמחנו שהעיר מופצצת. רצינו שימותו אלפים מאויבינו. כששבו כולם הביתה, חזרנו להסתתר. ידענו שהמפלט הדחוק הזה עומד לרשותנו רק עד הבוקר. עם סיום העוצר הלילי יהא עלינו למצוא מקלט אחר. החלנו לתכנן את צעדנו הבא. הגיסה הנוצרייה מתגוררת לא רחוק. בלית ברירה נפנה אליה ונצטרף ליולישקה ומרתה. ידענו שגם בהגיענו לשם נצטרף להיות זהירים ביותר, כדי שאיש לא יראה אותנו בבואנו.