ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

139 | חולם, לוחם, מחנך

בזרם הסוחף, הבחין לפתע באונייה שעגנה סמוך לחוף. עייף ומותש, עלה חרש על סיפונה, מנסה ככל יכולתו לא להעיר את אנשי הצוות. מהאונייה יצא הקונדיטור ליבשה, ואז, בתחתונים בלבד לגופו, החל לצעוד לעבר בית הצירות דרך רחובות שוממים. כשהגיע למרחק מטרים ספורים מבית הזכוכית, הבחין בחייל גרמני ששמר על טור מכוניות צבאיות. הידיד כרע ברך בפני החייל, כשהוא מרים ידיו לתפילה. הנאצי, בנדיבותו, נעתר לבקשה ואפשר לו להמשיך לצירות.

בסופו של מסע מפרך וקפוא, הגיע הקונדיטור למנוחה ולנחלה עייף, מותש וחולה. שבועות חלפו עד ששב לבריאותו והצליח להתאושש מאירועי אותו לילה.

כעבור זמן לא רב זכינו לשחרור המיוחל והצירות התרוקנה מדייריה. בית הצירות ברחוב ווקרלה שנדור הפך למרכז לארגונים ציוניים והמה מפעילי התנועות שחידשו את עבודתם תחת המשטר החדש. אני, שנמניתי עם הפעילים הללו, הייתי פוגש שם את הקונדיטור הצעיר שנותר במקום תקופה ממושכת, עד שהיה מסוגל לקום על רגליו וללכת הביתה. חלפה חצי שנה ואנו שוב נפגשנו, הפעם במקרה ברחוב. הוא היה לבוש יפה ונראה בריא, אבל מדבריו עלה שאת זכר שעות האימים ההן הוא נושא עימו בנפשו ובגופו. אריה יוצא מלוע המוות אריה, ידידי הצעיר, היה מבקר אצלי לעתים בבית הצירות ברחוב ווקרלה שנדור. הוא היה תלמיד בית המדרש לרבנים, ולבוש תמיד בחליפה שחורה עם אפודה שחורה מכופתרת עד הצוואר, כנהוג בקרב כמרים פרוטסטנטיים ורבנים נאולוגים. באותם ימים, מלאה בודפשט בפליטים שנסו מערים ועיירות שנכבשו על ידי הצבא האדום. אריה, שהיה יליד אחת מעיירות אלה, הביע את הזדהותו עם הנכבשים על ידי התחזות לפליט. לכל מי ששאל השיב שהוא סגן הכומר של הכנסייה הפרוטסטנטית בעיירת הולדתו. באחד מימי דצמבר הקרים, בשעה שאריה ישב לסעוד את נפשו במסעדה קטנה, נכנסו למקום נאצים שהיו במצוד אחר יהודים שחיו מחוץ לגטו כשברשותם תעודות מזויפות. כל החשודים במסעדה – ואריה בתוכם - נלקחו מידית לחקירה ובדיקה. אריה לא נבהל. נאמן לדמותו הבדויה, שמר לא רק על קור רוח, אלא גם על מרחק פיזי מהעצורים האחרים. כשננזף על ידי החיילים ונשאל לפשר הבידול שגזר על עצמו, השיב שאינו יהודי ומעצרו הוא טעות מצערת. אריה הגדיל לעשות ותרם מידע נוסף – הוא פליט וכומר, ומבקש לשחררו מידית. הנאצים, שלא האמינו לדבריו, העמידו את החשוד למבחן הגופני, בו, כמובן, נכשל. גם אז לא איבד אריה את קור רוחו.