ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

משה קניג ד״ר | 138

9 פרק סיפורי גבורה ואבדון

שעות האימים של הקונדיטור הצעיר

בין השורדים היו גם שניצלו בדרך לא דרך. ידידי הקונדיטור, בחור עליז בשנות השלושים לחייו, היה מוכר לכל שוכני הצירות ברחוב וודס. הוא חי בחוץ בזהות נוצרית, אבל היה בא אלינו לעתים קרובות, נכון בכל עת לבצע שליחויות ומשימות שונות. לפעמים ביקש שוצפס עבור יהודים שלא יכולים היו – או לא העזו - לצאת לרחוב הפרוע. חדור תחושת ביטחון לא ברורה, האמין ידידי שלעולם לא ייפול בידי הנאצים. באחד הימים, בעודו עושה את דרכו בשליחות הצירות, עצר את ידידנו נאצי חמוש שציווה עליו להזדהות. תעודותיו הנוצריות עוררו את חשדו של החייל, והוא דרש ממנו להתלוות אליו אל בית הנאמנות הרובעי לבדיקה גופנית. הקונדיטור שלנו היה אמנם נחוש, אך הנאצי היה חמוש, וזה מה שהכריע. כך מצא את עצמו הקונדיטור האמיץ בבדיקה הגופנית שלא הותירה מקום לספק באשר לזהותו היהודית. מכאן קצרה הדרך למרתף העינויים. בחקירה ניסו הנאצים להוציא מהעציר שלהם מידע באשר לקשר אפשרי עם אחת מתנועות המחתרת. החקירה לוותה במכות נמרצות, סטירות והפעלת לחץ פיזי לא מתון כלל. כתוצאה מהסטירות, איבד הקונדיטור את השמיעה באחת מאוזניו. מנקודת מבטו האופטימית למדי, החירשות החלקית היתה מחיר סביר, בהתחשב בסבלותיהם של חבריו למרתף העינויים, שספגו התעללויות קשות ביותר. לאחר שהחוקרים הסדיסטים באו על סיפוקם, הופשטו כל הקורבנות, נקשרו בזוגות כדי למנוע בריחה, וכך הובלו בשעת לילה מאוחרת אל שפת הדנובה. בדרך גמלה החלטה בלבו של הקונדיטור; הוא יברח, ויהי מה. מאחר שהיה שחיין מעולה, תכנן לקפוץ לנהר בטרם יתחילו היריות. עוד בדרך הצליח להתיר את החבל שכרך אותו אל שותפו לגורל. בהגיעם לנהר, עם הישמע פקודת הירי, ניצל ידידי את חסות החשכה וקפץ למימי הנהר שכוסה בשכבת קרח. הודות לכישוריו הגופניים המרשימים, צלל הלה אל מתחת ללוחות הקרח והחל לשחות כל עוד נשימתו אפשרה, הרחק מהמקום. עתה היה עליו לצאת מהנהר ולהגיע לחוף מבטחים. כשפסקו היריות והדממה שוב השתררה באוויר הלילי הקפוא, החליט לשחות בחזרה אל הגדה. בעודו נלחם