ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

משה קניג ד״ר | 126

6 פרק שוב בבית הזכוכית

עם שובנו לבית הזכוכית נאלצנו לחלוק את מגורינו עם עשרות רבות, ואולי מאות, אנשים שמילאו את חלל הבית. ברור היה שאנשים אלה לא הגיעו לצירות מתוך תשוקתם לעלות לישראל, אלא כדי למצוא מפלט. בהמשך, ניצלתי גם אני את האפשרות להעניק מקלט מוגן לבני משפחתי ולאחדים מחבריי. עבודה משרדית לא בדיוק נעשתה שם, כי הנוכחות המוגברת של הדיירים לא אפשרה זאת. הבניין היה זעיר מדי מלהכיל מספר כה רב של אנשים. חלפו ימים מספר והמחסן בקומת הקרקע, עליית הגג ושני המרתפים עמוסי לוחות הזכוכית, הפכו כולם לחללי מגורים צפופים של המונים. מר וויס הקשיש לא שמח כלל לראות מה עלה בגורלם של הלוחות שלו שלא עמדו בלחץ, אך איש לא התרשם מחרון אפו. חיי יהודים חשובים מזכוכית מנופצת. למרות הצפיפות הבלתי נתפסת, תפקד המקום בצורה מיטבית כדי לספק את צרכיהם של כל השוהים במקום. מי שלקח על עצמו לנהל את חיי היומיום שלנו היה אדם נדיר בשם גרוסמן שנ'י שמלאכתו נעשתה בכישורי להטוטנות של קוסם מוכשר. שנ'י נטל לידיו את הפיקוד הראשי על התנהלות הבית, כשהוא מוצא בקרב הדיירים הרבים את העוזרים המוכשרים המתאימים לכל תפקיד. באין מיטות לכולם, היינו מאלתרים בלילות פתרונות לינה יצירתיים. הרוב היו מתמקמים על הרצפה, אחדים תפסו מקומות על שולחנות ודלפקים, בוטחים בעצמם שלא ייכנעו לכוח הכבידה ויפלו במהלך הלילה. אחד החברים, שלא איבד את ההומור שלו גם בתנאים בלתי אפשריים אלה, דאג לשמור על מורל המצטופפים במטר של בדיחות שהעלו גלי צחוק בקהל. בין השאר, הציע שהשוכבים על הרצפה יהיו על צד ימינם והוא ישרוק כל כמה דקות במשרוקית כדי שיסתובבו כולם כאחד לצד השני וכך יתוספו כמה מקומות לינה. מרים ואני הצלחנו לאלתר "חדר שינה" נפרד - בין עמוד לדלפק. המקום הצר הספיק לשנינו רק בתנאי שכיבה על הצד. אנו שכבנו לנו שם – מחובקים ומאושרים שאנחנו ביחד. בחסות העמוד והדלפק נהנינו מתחושת פרטיות. בליל האיחוד המרגש, אחרי שכבו האורות בבית הזכוכית, המתה הגומחה הקטנה שלנו התרחשויות בהן איש לא הבחין. היה זה אחרי שלוש שנים וחצי של נישואים, ואנו כה ייחלנו לפרי בטן שבושש להגיע. הבירורים הרפואיים שעברנו לא סיפקו כל תשובה לשאלת ההיריון המתמהמה ומרים התעצבה על כך מאד. והנה,