ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

משה קניג ד״ר | 120

חוששים מקת הרובה המאיימת להפליא בנו מכות.

בחוץ הזדנב טור ארוך של יהודים, שכמותנו, החזיקו את ידיהם בתנוחת כניעה. ככל שהתמשכה העמידה הכנועה, כך גברו העייפות והדאגה. מה יהא על מרים המחכה לי כה קרוב לכאן? מה תעשה ומה תחשוב בעוד זמן מה, כשיהיה ברור לה שלא אחזור אליה? והנה, באורח פלא, בעודי מהרהר בה, מופיעה לפתע אשתי ונעמדת לידי בטור. השוטר שהשגיח עלינו הבחין בנעשה וניגש אלינו. "מה מחפשת אישה נוצרייה טובה בין כל היהודים הללו?", שאל בפליאה. "אני רוצה למות עם בעלי", השיבה אשתי. אני נטיתי פחות להתלהב מתוכנית המוות המשותף של מרים. ביקשתי ממנה כי תלך לבית הזכוכית ותעדכן את השוכנים בו בהתרחשות. האמנתי שכך אולי אזכה לסיוע של כוח מחלץ. עכשיו הבינה מרים שזה הזמן לשתף פעולה עם המעמד שהעניק לה השוטר כנוצרייה, ולעזוב את המקום חיש קל, בדרכה לבית הזכוכית. לאחר עמידה ממושכת התחיל הטור לזוז. יצאנו לרחוב הראשי של הרובע, שם הבחנתי באלפי יהודים שפוסעים גם הם בסך. כך צעדנו בשלשות; מימיני אישה זקנה וחלושה, משמאלי נערה צעירה שותתת דם. "מתח את ידיך", שמעתי לפתע את השוטר צורח עליי. מתחתי את ידי אל על. והנה, שוב צעקה. "איך אתה צועד?" צעדתי למופת. למעשה, צעדתי לא היתה מביישת את משמר הפאר של ארמון בקינגהם, אך הנאצי עדיין לא היה מרוצה. "אם לא תצעד יפה, אירה ברגליך". ובכן, הרי זה ברור. הנאצי פשוט משתוקק לירות בי. נמלאתי דאגה. איך אוכל לצעוד עם כדור ברגלי? העזרה הגיעה לפתע ממקום לא צפוי. הנאצי אחוז תאוות הירי נקרא על ידי עמיתו, אותו שוטר שאפשר למרים לחמוק מהטור, כדי שישגיח על יהודים שניסו להימלט מצעדת ההשפלה. תהיתי אם היה זה מעשה נאצל שנועד לעזור לי, או שמא היתה זו יד המקרה. כך או כך, ניצלתי, שוב. זמן רב המשכנו לצעוד בידיים מורמות, מהלכים בין דיירי הרובע השמיני הצוהלים למראה ההשפלה. אלפים עמדו ברחוב לאורך מסלולנו, מריעים בהתלהבות. "כך היו צריכים לעשות איתם כבר מזמן!" סברו אחדים, אחרים סברו ש"סוף-סוף הם מקבלים מה שמגיע להם". המלווים המזוינים דרבנו אותנו בצעקות ובמכות, כדי להחיש את צעדינו. "הטיול" הזה שלנו נמשך ונמשך, משתרך מרחוב לרחוב בתוך הרובע. זקנים, חולים וחלשים לא עמדו בקצב הרצחני וצנחו אל מותם במהלך המצעד. כעבור כשעתיים, כשהצופים הנוצרים הגיעו על סיפוקם, הגענו למגרש רחב ידיים, שם הותר לנו בשעה טובה לשחרר את ידינו המאובנות מהמתיחה ולנוח קמעה. שם גם התגלתה לפני תמונה מחרידה של אחיי היהודים שהגיעו לגבול כבודם האנושי - סתורי שיער, קרועים, מלוכלכים ושבורים. פניהם חרושי הקמטים סיפרו הכל.