ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני
121 | חולם, לוחם, מחנך
השחרור המיוחל מתנוחת הכניעה לא הקנה לנו גם זכות לשבת. עדיין היה עלינו להמשיך ולעמוד, במשך שעה, אולי אף יותר. מותר היה לשוחח, אבל לא לעזוב את מקום העמידה. האופטימיים שבינינו היו בטוחים שעוד מעט קט יעמיסו את כולנו על קרונות ויגרשו אותנו אל מותנו במחנה השמדה. רואי השחורות לא האמינו שנזכה אפילו למסע אחרון זה. אלה היו בטוחים שנדונו להירצח במקום. לידי עמדה אישה שכוח הסבל שלה תם. שוב ושוב ניסתה להוציא מתיק היד שלה בקבוקון רעל, כדי לשים באמצעותו קץ לחייה. אני מנעתי ממנה בכוח מלממש את תוכניתה. השעות חלפו, ומאום לא השתנה. מסרב להמשיך בהמתנה המייסרת בתנאים לא אנושיים לעתיד לא ידוע, גמלה בי החלטה לברוח. לא היה לי כל ספק שניסיון שכזה עלול לעלות לי בחיי, אבל הייתי חייב לנסות. עכשיו הקדשתי את כל זמני לסקירה בלתי פוסקת של האפשרויות העומדות לרשותי. שוב ושוב נוכחתי לגלות שהן קלושות ביותר. יריות שנשמעו לפתע הכניסו דריכות חדשה למגרש. חרף הבהלה שהתעוררה, עדיין לא אירע דבר. כעבור זמן מה התברר כי היתה זו דרכם המעוותת של השומרים להפנות את תשומת לבנו לנאום שעמד להתחיל. הדובר עלה על שולחן שעמד ממול ופצח בדברים. ראשית, הציג את עצמו כמפקד שלנו. המפקד הנואם סיפר שכל חייו שנא יהודים ונלחם בהם, אבל, כך הדגיש, אל לנו לחשוש מאחר שהוא אדם טוב, ואנחנו עתה לא יותר מאויב מנוצח. המפקד הרגיע אותנו, שאם רק נישמע להוראות, לא יאונה לנו כל רע. לבסוף, בישר בשורה משמחת. מתוך טוב לבו השופע, דאג שנקבל אוכל ושתייה. היתה זו אולי נחמת עניים, אבל לנאום היתה השפעה מרגיעה על רובנו. המפקד ירד מדוכנו אל העם, ואף הסתובב בינינו כדי לפתוח בשיחה עם נתיניו, כלומר – אנחנו. אף אני זכיתי לביקור נימוסין בעמדה שלי. הוא הביט בי ואמר "אתה חצוף!". נבהלתי. לא ידעתי על מה ולמה הואשמתי בחוצפה. בטרם הספקתי לשאול, הצביע המפקד על ידיי שהיו נתונות בכיס מכנסיי. מיהרתי לשלוף אותן ונעמדתי דום מולו. תגובתי השביעה את רצונו והוא עזב אותי לנפשי. כשהגיעה האספקה של המזון והשתייה, הפך המגרש לתיאטרון שוקק קהל. השמועה על מסע ההכנעה עשתה לה כנפיים ברחבי העיר. ורבים הגיעו כדי לראות את האויב היהודי במצב הראוי לו: מושפל, מדוכא, חסר אונים ומובס. המקום בו עמדתי אני היה סמוך אל שער היציאה מהמגרש. בשעה שכולם היו עסוקים בארוחה המאולתרת, הבחנתי כי השמירה התרופפה מעט. בתוך כך, ניגשו אחדים מאיתנו אל הברז הקרוב ללגום מים. תוכנית הבריחה נראתה עתה ריאלית מתמיד. כזכור, לא הייתי ענוד בטלאי הצהוב, עובדה שאפשרה לי להשתלב על נקלה בקהל הצופים. תכננתי לגשת לברז המים ומשם להמשיך ולהיטמע בהמונים הנהנים מהמחזה. אחר כך, חשבתי, אצעד בצעדים מתונים לכיוון השער ואצא מהמגרש.
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker