ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני

119 | חולם, לוחם, מחנך

נמרצים, מנסה להפגין ביטחון. כשכמעט חלפתי על פני השוטר וכבר נדמה היה כי אפשר לנשום לרווחה, שמעתי לפתע קריאה. "אדוני! חזור אלי!" עשיתי כדבריו. השוטר ביקש ממני להזדהות. הגשתי לו את תעודותיי המזויפות, מנסה לשוות לעצמי ארשת שאננה וטבעית. השוטר לא הסתפק בכך, והמטיר עליי שאלות רבות הנוגעות לשמי, תאריך הלידה שלי ועוד פרטים ביוגרפיים מעמיקים. חקירה זו לא היוותה בעיה עבורי. הלוא שיננתי את תולדותיה של זהותי הבדויה בעל פה. בסופו של דבר, נראה היה כי החוקר שבע נחת מתשובותיי והוא שיחרר אותי לדרכי. בדיוק ברגע שראיתי בעיני רוחי את עצמי מגיע אל מרים בשמחה, נפתחה דלת התחנה. מפקד בכיר ניגש אליי וקרא לי להיכנס. החקירה החלה מחדש, כשתעודותיי בידיו. אותן שאלות, אותן תשובות. ההצטיינות במבחן החוזר לא סיפקה את המפקד. "אתה משקר!", קרא לעברי, "שמך קניג פל. אתה יהודי, מורה ומלמד בבית הספר היהודי! נכון, או לא נכון???" שבריר שנייה בלבד עמד לרשותי כדי להחליט מה להשיב. ידעתי שבמקרים של ספק השוטרים לא יהססו להתחקות אחר האמת על ידי פשפוש במבושיי כדי לבדוק האם נימולתי או לא. מאחר שאכן נימולתי כדת וכדין, לא היה מנוס. "נכון", השבתי. עתה נלקחתי לחדר גדול, לא לפני שזכיתי למטחי זעם מצד השוטר שחקר אותי ראשון והולך על ידי שולל. בחדר אליו הוכנסתי באלימות חיכו כתריסר אנשים, יהודים ויהודיות שברחו מביתם ונתפסו במקומות מסתור. כיצד ידע מפקד המשטרה את זהותי? מסתבר שגם מעשה זה אירע על רקע שנאה והלשנה שבאה בעקבותיה. סמוך לתחנת המשטרה עמדה אישה שהיתה פעם שכנה של מרים. השתיים ניהלו יחסי שכנות טובים, ומרים אף חיבבה ופינקה את בנותיה. למרבה הצער, זרמיה העכורים של שנאת היהודים היו עזים מכל והאישה לא היססה להסגיר את זהותי לידי המשטרה. צעדה שכולה ניצחון והשפלה אחרי המתנה לא ארוכה בחדר, נכנס שוטר וביקש מאיתנו להפקיד בידיו את כל רכושנו. שוב עמדתי בפני התלבטות; בין קפלי מכנסיי, מתחת לחגורה ובתחתית שרוולי חולצתי היו חבויים סכומי כסף גדולים לשעת מצוקה. כסף זה נועד למטרות היחלצות מצרות, על ידי מתן שוחד למשל. היססתי אם למסור את הכסף החבוי ולהיוותר בלי כלום, או להמשיך להסתירו ולהסתכן בענישה אכזרית. החלטתי להסתכן. כעבור פרק זמן נוסף פרצו לחדר שוטרים. "ידיים למעלה", הורו לנו בצעקות רמות. מי שלא הצליח ליישר את זרועותיו מעל הראש, ספג מהלומות מקת הרובה. ואז, כשידינו מורמות, הובלנו לרחוב שם עמדנו זמן ארוך בתנוחה זו, כואבים ומותשים, ויותר מכל