עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הסיפור ראה אור לראשונה בתערוכה “שעות נוספות" - מיצירותיהם של עובדי האוניברסיטה | עליזה לבקוביץ שירין

היתומה מאם, אבל היא כנראה עשתה זאת בשפת סימנים. אולי דינה לא תמימה כמו שנדמה לו, אולי עייפה מן הטיפול באחותו. “את שירין לקחו לבית-חולים", אמרה גליה שוב. השנייה, שבה מאשפזים את התינוקות. גליה הנידה בראשה. "היא לא כאן, אדון מזרחי, ביומן רשום שהעבירו אותה לבית-חולים אחר. כשתבריא יחזירו אותה אליכם". סולי ניסה לחצות את המעבר אל המדרגות, אבל גליה עצרה בעדו. “כדאי שתחזור לאשתך, היא בהריון מתקדם וזקוקה לך". סולי יצא מן הבניין מושפל. האחות גליה, שבה בטח, חסמה בפניו את הדרך אל אחותו הקטנה. היא תימסר לאימוץ, כמו שאמר חברו הטוב. הוא התיישב בחצר על ספסל ואכל את הכריך שדינה הכינה לו בבוקר. הוא נזכר ביום ההוא בחדר-השינה של הוריו, כשהמיילדת הזקנה אוחזת בתינוקת הבוכייה ואביו ניצב מבוהל בפתח החדר. המיילדת העבירה את הפעוטה לזרועות אביו ואמרה: “התינוקת תהיה בסדר, אבל אמא שלכם כנראה לא תחזיק מעמד". אמו אמרה בקול חלש: “סולי, אני סומכת רק עליך, תשמור על הילדה שלי, “גליה", אמר סולי, “שירין היא שם למעלה". הוא הצביע לעבר הקומה על אחותך". המילים האחרונות שלה חרוטות בלבו כאותיות החצובות באבן. היה עליו להיאבק במיליונר אמריקאי שהציע לקנות את התינוקת מן האב דל- האמצעים, ולשכנע את רעייתו הצעירה דינה להסכים לקחת איתם את התינוקת ולעלות לארץ ישראל. סולי לא היה מוכן לחזור למחנה בלי אחותו הקטנה. “הם משקרים". בחשיכה שירדה הלך סביב הבניין הדו-קומתי ואמד את גובה החלון שבקומה השנייה. בחצר היה סולם-עץ והוא השעין אותו אל הקיר שמתחת לחלון. ואז הסיר את מעילו, חלץ

המחנה: “אל תאמין להם שם. ביום שהיא תרגיש טוב הם יחביאו אותה, כמו שעשו עם משפחת בנימיני. הם ישלחו אותה לאימוץ ואתה לא תדע לעולם איפה היא. כדאי שתיסע לשם מיד ותחזיר אותה!". סולי רכן כלפי האחות: “ילדה שלי, שירין, חולה. שלשול!", אמר. “גליה!", צעקה האחות אל מעבר לכתפה. גליה הופיעה ונעמדה מולו. “אין לי זמן בשביל העולים החדשים האלה", אמרה האחות. “את מכירה אותם מהמעברה, תסבירי לו שהבת שלו לא נמצאת אצלנו". סולי שמח לראות פנים מוכרות. האחות גליה ביקרה אותם במחנה מדי שבוע. היה לה עור צח ותלתלי זהב גלשו על כתפיה. “רופא לקח את שירין שלנו, בית-חולים, שלשול!", אמר. גליה הביטה על הגבר הצעיר שתלה בה עיניים חומות, רכות, וגל של רחמים הציף אותה. היא זכרה את התינוקת בהירת הפנים שנשלחה לאשפוז בגלל מחלת- מעיים קשה. “אדון מזרחי, שירין היא לא הבת שלך", אמרה גליה. “אשתך סיפרה לנו שהתינוקת היא אחותך!". סולי הסמיק מבושה. הוא ביקש מאשתו דינה, שלא שולטת בשפה החדשה, לא לספר למדריכים במחנה על אחותו

סולי נשען אל הדלפק באולם-הקבלה של בית-החולים ונעץ מבט באחות הגבוהה שידיה נברו ביומן. ריח תרופות וחומרי-חיטוי עלה באפו. צמרמורת אחזה בו כשנזכר באבקת-החיטוי הלבנה שחדרה לכל חלקי גופם לאחר הנחיתה בארץ. “כן, אדוני?", שאלה האחות. “אני רוצה לראות ילדה שלי. קוראים לה שירין מזרחי". “בת כמה היא?", רטנה האחות. “היא חולה, שלשול!“, אמר סולי. האחות דפדפה ביומן ופסקה: “אין כאן שירין מזרחי!“. חושיו של סולי נדרכו. שירין נשלחה לבית-חולים בגלל כאבי-בטן חזקים. הוא ביקר אותה אחת לשבוע. כשהבחין בסימני התאוששות ביקש שישחררו אותה, אבל הרופאים טענו שהיא עדיין לא בריאה לגמרי. סולי הביט באחות בחוסר אמון. הוא זכר את דברי האזהרה של חברו מנסור מן

סיפור חייה במחלקה לכימיה. בתחילת דרכה הייתה 1971 עליזה לבקוביץ עובדת משנת הנדסאית כימיה במעבדות ההוראה; כיום היא האחראית על המעבדה לתהודה . N.M.R מגנטית - . זה חמש-עשרה שנה היא משתתפת בסדנות כתיבה של המחלקה לספרות עברית. לאחר מות אביה היא התחילה לכתוב סיפורים קצרים. הסיפור “שבט בן-גוריון", שלאחר מכן שינתה את שמו ל"שירין", מספר חלק מסיפורו של אביה, יעקב חנאי, מאז עלייתו מאיראן ועד היותו פעיל ציבור ומחבר רומאנים.

לעט מעת | 14