עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

גיליון המאה

ועשרה ברצונך לתת במתנה, לו, לקופאי". האמריקאי עושה כמצווה וזוכה בכרטיס. “ומה בעניין לנין?" הוא שואל, “קח אתך בקבוק ‘ג'וני ווקר', גש אל הקצין השומר על התור, אמור לו שאתה רוצה לראות את המנהיג הנערץ ואמור לו גם שהבאת לו סובניר מארצך". שוב שומע האמריקאי בעצתו של המוסקבאי ובא עם בקבוק ויסקי לכיכר האדומה. התור ארוך והקצין נראה קשוח, ואז אומר האמריקאי לעצמו, “בקבוק אחד לא יספיק, אחזור למלון ואביא בוקסה של שישה בקבוקים". “הנה הבאתי לך מזכרת מארצי", אומר התייר לאופיצר זעום העפעפיים, “אני רוצה לראות את ולדימיר איליץ'". הקצין נוטל את הבקבוקים, פניו מתרככים והוא שואל את האמריקאי, “אתה רוצה לראות אותו כאן או שאביא לך אותו למלון?". אנחנו נעמדים לנוכח הקבר ומתבוננים בחילופי המשמרות. לפתע פונה אלינו אדם גברתן כבן שישים, שישים וחמש. הוא מצביע על מצנפת הקרקול שמנחם חובש על ראשו וברוסית מהירה מלווה בתנועות ידיים מסביר לו שאין הוא חובש אותה כראוי. אם יפשיל את מכסי-האוזניים הם יכסו את עיניו. עכשיו מתבררים לי מבטי הלגלוג שנתנו בו המוסקבאים. הזר מסיר ממנחם את המצנפת, תולש ביד בוטחת את התווית שבתוכה וחובש לו אותה כפי שראוי לחבוש מצנפת קרקול. “חוצפה של גוי", אני חושב לעצמי. מנחם מודה לזר, ונדמה לנו כי בזה תם המפגש. הוא שואל דבר-מה ברוסית.

אנחנו עונים שאיננו מבינים את שאלתו. “איראן? עיראק?" הוא שואל ושמץ של בוז בקולו. “לא", אנחנו משיבים, מישראל". הזר ניטע במקומו. “ברידער, מיר זיינען דאך ברידער, יידן, יידן, ארץ ישראל זיינט דאך יידן!" הוא זועק, ותרגומו הוא בערך כך: “אחים, אנחנו הלא אחים, יהודים, יהודים, אתם הלא יהודים". הוא מדבר אלינו ברוסית במהירות שלא תיאמן. היידיש שלא דיבר עשרות שנים מבצבצת ועולה, מבקיעה לה דרך מבעד לשכבות השיכחה, עד שכל שיחתו היא ביידיש. בתוך חצי שעה ידענו שהוא יהודי, יליד קישינב, החי עתה באחת מערי התעשייה בהרי אוראל. מהנדס מכרות במקצועו, נסע לבקר את בנו החי בקישינב, מהלך של ארבעה ימים לכל צד. בדרכו חזרה חנה יומיים במוסקבה. את המלחמה עשה בסטלינגרד. היה טנקיסט. הטנק שלו נשרף והוא ניצל בנס. מדי פעם הוא מפסיק את שטף סיפורו, מכה על מצחו ואומר, “איזה מזל שעצרתי אתכם ותיקנתי לכם את הדרך שבה חבשתם את הכובע". “אני רוצה להראות לכם משהו", אמר היהודי הקישינבי, פתח את מעילו והוציא מכיסו הפנימי הימני ספר בעל כריכה תכולה-לבנה, ספר על התרבות היהודית, שהוא הוגה בו כל הנסיעה. “עכשיו אראה לכם עוד משהו", הוא אומר ומוציא מכיסו הפנימי השמאלי, הכיס אשר על לוח לבו, שקית-פלסטיק ממורטטת, פותח אותה ומוציא ממנה שקית

קפה ‘עלית', קפה תורכי ארומטי במיוחד, “זה מארץ ישראל, זה מה שיש לי מארץ ישראל". “אולי יש לכם מטבעות, מטבעות מישראל?" הוא מבקש ומספר שיש לו אוסף מטבעות מכל העולם. “אין לנו", אנחנו אומרים בצער, וכדי לפייס אותו אני נותן לו ספר תהלים קטנטן שהיה אז ברשותי. “בורוך אתו אדושם אלוקינו מלך העולם, בורא מיני מזונס", הוא קורא בחדווה ילדותית, “מיר רופטמען בורך", “קוראים לי ברוך", מתלהב היהודי מקישינב שחי באוראל. הלכנו חבוקים ברחובות מוסקבה. “אולי תבואו לשתות איתי משהו?" הוא מציע. אמרנו לו שאנחנו הולכים לבית- הכנסת. “יום כיפר, יום כיפר!" קורא ברוך, “היום הרי יום כיפור", ומחליט להצטרף אלינו לבית-הכנסת לתפילת נעילה. הוא חוקר אותנו לתנאי הארץ, למשכורות, לתנאי מגורים, לערכו של השקל. “אתה חושב לעלות ארצה?" אני מקשה. “לא, הבן שלי נשוי ללא-יהודיה ועובד במפעל סודי, אני לא יכול לעלות", ואחר שתיקה הוסיף, “תחיו אתם בטוב שם ואנחנו נחיה בטוב כאן, ככה זה".

הסופר חיים באר הוא פרופסור במחלקה לספרות עברית.

13 | אבג