עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרקי זיכרונות שעובדו מחדש - מיוחד לקוראי ‘אבג' | חיים באר שימני כקפה 'עלית' על לבך
ושטוחה ככפר ענקי. בפרברים בתי שיכון בנויים ברישול, בניינים ענקיים מוזנחים, מתפוררים. הבתים הישנים שבמרכז העיר, אלה שמימי הצאר, צבועים באוֹקר ובירוק דלוח. מוסקבה הזכירה ברמז, רק ברמז, את וינה. ואולי הדבר הבולט ביותר היו הפרופורציות בין הבניינים והרחובות. ההפך ממנהטן - שם הבניינים ענקיים והרחובות צרים ויוצרים מעין קניונים. כאן - בניינים רחובות שנועדו למצעדי-ראווה לא אנושיים. כשמהבהב ברמזור האור הירוק עליך לפתוח במרוצה כדי להספיק לחצות את מחצית הכביש, עד לאי-התנועה. הייתה 1990 מוסקבה של שנת עיר שהזבנים בחנויותיה עורכים את חשבונותיהם על חשבוניות עתיקות, מטיחים את החרוזים הנה והנה על שיפודי הברזל; עיר שתושביה מתהדרים בשקיות-פלסטיק מערביות כעין סמל סטטוס; עיר שאין בה לא מכונות לצילום מסמכים ולא ספרי טלפון, לא קלטות לטייפים ולא תקליטורים. עיר שבה עיתון הוא מצרך יקר המציאות אחרי תשע בבוקר. עיר שאין בה חלונות-ראווה, שכולה, לרבות חנויותיה, מכונסת פנימה. וכן, שכחתי, רמקולים קבועים בפינות הבתים ובכל רגע האח הגדול יישא בהם דברים ויחלק פקודות. ליד פרשת הדרכים המוליכה לרחוב ארבט התקהלות. אנחנו מציצים. רוכל הביא גפרורים והמוסקבאים, שיחסך אליהם הוא עירוב של זעם ורחמים, מתנפלים על הסחורה שאם לא תקנה היום איש אינו יודע אם תמצאנה מחר. אנחנו הולכים לאיטנו עייפים של ארבע וחמש קומות ואילו הרחובות מדהימים ברחבותם.
ומורעבים. לפעמים נדמה לי שהעוברים ושבים מציצים בנו ונותנים בנו מבט של לעג, אבל אני דוחה את מחשבת השטות הזאת כפרי הפרנויה הפרטית שלי. בכיכר יובל החמישים למהפכה אנחנו פונה ימינה ועולים אל הכיכר האדומה. התור משתרך כאן בשעות הבוקר, תור המבקרים את ולדימיר איליץ' התפזר זה מכבר ומנהיגה של המהפכה ישן ללא הפרעה את שנת העולמים שלו. אנחנו מחייכים. רק יומיים-שלושה קודם-לכן שמענו מאחד ממיודעינו המוסקבאים בדיחה שעניינה התור הזה. מעשה באמריקאי שבא למוסקבה ושלוש משאלות בלבו: לקנות מעיל-פרווה לזוגתו, לראות הופעה של הבולשוי ולבקר במאוזוליאום של לנין. הוא נכנס פעם אחר פעם לחנויות “גוב" ו"צום", אבל בכל פעם אומרת לו הזבנית כי מעילי- הפרווה אזלו, או שאין לה מעיל במידה הנדרשת. הוא מחכה בתור ליד קופת הבולשוי, אבל בכל פעם שהוא מגיע לאשנב אומר לו הקופאי: כל הכרטיסים אזלו או שההופעה בוטלה. גם בתור לקבר לנין הוא נוחל אכזבה ואינו מצליח להיכנס למבנה הגרניט המרובע. כתום שבוע של אכזבות הוא שואל את ידידו המוסקבאי מה עליו לעשות כדי שלא ייצא ממוסקבה כלעומת שבא. המוסקבאי מייעץ לו שיילך לזבנית שבכלבו ויאמר לה כי ברצונו לקנות שתי פרוות, אחת לאשתו ואחת לה, לזבנית. האמריקאי עושה כעצת ידידו וזוכה באדרת. “עכשיו לך לבולשוי ותאמר לקופאי שאתה רוצה אחד-עשר כרטיסים, אחד לעצמך
“וכי אני יודע איזה יהודי אני?" אמר מנחם ברינקר כשהלכנו מרעידים מקור ומורעבים מן הצום של יום הכיפורים תש"ן על הגשר שמעל נהר מוסקבה, “אני חושב שאני יהודי תקוע", והתחיל לספר על ידידותו עם שלמה גרודז'נסקי, אבל עד מהרה חדל. מראות ההווה שהלכו ונגלו לעינינו בהליכה הרגלית היו עזים יותר מזיכרונות העבר. במרכז מוסקבה, בפינת רחוב צ'ייקובסקי, ואולי היה זה בפינת רחוב טרובניקובסקיה, ראינו רוכלות, כפריות רעות-מראה, פורשות למכירה את מרכולתן, ככל הנראה מה שהיה עודף למה שהן מחויבות לתת למדינה – שני גזרים כרוכים בחוט-תפירה לבן, קלח תירס מקולף, זר צנוניות עלוב ומעט פטרוזיליה. לאורך החנות הסמוכה, שבראשה בּ", השתרר תור ֶ ל ְ התנוסס השלט “ח ענקי של קונים. תור ללחם בעיצומה של הפרסטרויקה, בסוף המאה העשרים, בבירתה של המעצמה האדירה הזאת. עכשיו הבנתי לשם מה מוצגים בחלון-הראווה תצלומי סוכנות הידיעות: שיהיה לממתינים במה לזון את עיניהם. הרי במוסקבה אנשים ממעטים לדבר שיחות-סרק זה עם זה במקומות ציבוריים, מורשת ימי הזוועה של אבי-העמים. כיצד נראתה אז מוסקבה, אתם בוודאי מבקשים לדעת. ענקית
אורח סופר | 12
Made with FlippingBook Annual report maker