עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

לגעת ברוח האירועים המשמעותיים המתרחשים באוניברסיטה משתקפים | גיליונות 100 2016 פברואר | אדר א' תשע"ו | 100 גיליון

בדיווחים ובכתבות של העיתון 'אבג' המציין

מהדורה חגיגית | כותבים את ההיסטוריה

דבר הנשיאה

גיליונות. מאה חוברות, מאות כתבות, מאות חברי וחברות 100 ‘אבג' חוגג סגל, בוגרות ובוגרים שלא היינו מכירים בדרך אחרת, כישרונות חבויים שגילינו, סיפורים מרגשים שראו אור, והכול ארוז באופן אלגנטי ואסתטי ומשתבח עם השנים. האוניברסיטה היא מוסד אוטונומי שבו תרבות החשיבה הביקורתית, קריאת תיגר על רעיונות ישנים והצעת רעיונות חדשים, לעתים רדיקליים, מהוות את הדנ"א. "עיתון מטעם" במתכונת 'פראבדה' הוא בבחינת צלם בהיכל. עצם העובדה שיש מי שטוענים שהעיתון הוא שופר ההנהלה דרשה חשיבה מיוחדת. לדעתי ייעודו של העיתון הוא להביא לציבור העובדים ולקהילה מחוץ לאוניברסיטה מידע מעניין מתוך השפע: בעשייה, בחשיפת דמויות וכישרונות וגם בתוכניות ובמשימות, והכול בהגשה מקצועית, מרתקת ומזמינה. באוניברסיטה ראוי שיהיה מקום להציג את “החצי המלא", שממנו שואבים השראה וקורת-רוח ונחשפים למחקר ולמדע; שיהיה כלי שיציג את הפן האישי של חוקרים ונושאי תפקידים; מקום שבו הביקורת אינה מחויבת ולא מהווה מטרה אבל היא לגיטימית. כאשר בפעם הראשונה פנה אלי חבר הסגל האקדמי בבקשה לסדר לו ראיון ) cool ב'אבג', שאלתיו “מדוע", והוא ענה לי שזה עיתון “מדליק" (תרגום ל- שיגיע רחוק. אז הבנתי שההחלטה להמשיך לפתח את הכלי ברוח המאה היא נכונה. ואכן, במשך השנים נחשפו באמצעות העיתון חוקרים 21- ה ותיקים וצעירים “מדליקים" וכן תגליות והישגים. העובדה ש'אבג' מצוטט בתקשורת הארצית מלמדת שיש לעיתון היום נוכחות ציבורית והד תקשורתי, שהפכו אותו מכתב-עת פנימי ומקומי למקור מידע מעניין ומיוחד אודות אוניברסיטה מעניינת ומיוחדת התופסת את מקומה הראוי בארץ ובעולם. ‘אבג' מתקדם עם רוח הזמן – מהדורה מקוונת ידידותית בליווי כתבות מצולמות וסרטים קצרים המוטמעים בה מעלה את פרסום הנעשה באוניברסיטה מדרגה. בעידן ה“לא פירסמת - לא עשית", ההנגשה האלקטרונית של העיתון ונספחיו וההגשה המעניינת מפרסמות את העשייה הנהדרת באוניברסיטה שלנו באופן מרשים. וכל זה הוא מפעלו של אדם אחד. ‘אבג' הוא חיים זלקאי. הוא הוגה הרעיונות, היזם, המראיין, הכתב, העורך, המגיש, ובעיקר מי שלא מפסיק “לנדנד" עד שמבוקשו מתמלא והופך ליצירה. ‘אבג' הוא יציר התשוקה להיות חלון-ראווה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. של ‘אבג', ותודה ענקית לחיים 100- מזל טוב לרגל הוצאתו לאור של גיליון ה זלקאי מכולנו. ובהזדמנות זו איחולי הצלחה לציבור הסטודנטים בבחינות הסמסטר. שלכם,

מה בגיליון

9-8

ממעמקים קראתיך

סופי דוניו

שבט הבוגרים 11-10 רונית ידידציון מרוסיה באהבה 13-12 חיים באר סיפור חייה 15-14 עליזה לבקוביץ

17

אשורר שירה יבחר גנאור

מופק על–ידי המחלקה לפרסומים ודוברות מנהלת המחלקה: אסנת איתן 2206 ' רשיון מס חיים זלקאי עורך וכתב ראשי: דני מכליס צילום: ד"ר אביב מלצר הגהה: צוות אי. אר. דיזיין עיצוב: שי צאודרר עיצוב קונספט: 08-6477674 : פקס | 08-6461281 ' טל zalkai@bgu.ac.il : דוא"ל in.bgu.ac.il/Pages/abg.aspx אינטרנט:

צילום השער הסופר עמוס עוז, עד לא מכבר פרופסור במחלקה לספרות עברית, חגג את יום הולדתו

עם עמיתיו, תלמידיו ובני משפחתו. 70- ה לפני שעלה לבמה כדי להודות למוקיריו הרבים שגדשו את אולם זוננפלד עלעל הסופר בדפי 'אבג' וגילה עניין בכתבות שהופיעו בו. דני מכליס, צלמנו הזריז, תיעד את הרגע.

אבג | 2

אנחנו עומדים לבנות שער חדש " לכלי-רכב ולהולכי רגל בכניסה הראשית לאוניברסיטה משדרות רגר. במהלך הבנייה נצטרך כולנו להתאזר במעט יותר סבלנות בגלל השינויים הצפויים בהסדרי התנועה, אבל אני משוכנע שלאחר השלמת השער החדש יפיקו ממנו העובדים והסטודנטים נחת כשיעברו " דרכו מדי יום

דבר המנכ"ל

סטודנטים. קברניטי 7000- למדו כאן כ 90- בתחילת שנות ה האוניברסיטה בנו אז תוכנית אסטרטגית ארוכת-טווח להגדלת מספר . באותם ימים נראה היעד הזה 2020 אלף עד שנת 20-18- הסטודנטים ל , בין 2013 מטרה אוטופית. אבל החזון הזה קרם עור וגידים כבר בשנת .90- השאר הודות לשינויים הדמוגרפיים שהתחוללו במדינה החל משנות ה בתחילת שנות האלפיים הצבנו יעד חדש - הקמת פארק היי-טק בצמוד לאוניברסיטה. גם יעד זה נראה בזמנו דמיוני. כעשר שנים לאחר , קיימים 2016 הולדת החזון התחלנו בהקמת הפארק, וכיום, בתחילת שנת בו שני בניינים גדולים מאוכלסים באופן מלא, ועוד שני בניינים נמצאים בשלב מתקדם של תכנון. יש ביקוש גדול לשטחים בפארק: חברות רבות, ישראליות ובינלאומיות, מעוניינות להשתקע בו. אלה הן שתי דוגמאות לכוחה של האוניברסיטה לממש את הפוטנציאל הגלום בה, בזכות כושר ההתמדה ושיתוף הפעולה של הכוח האנושי המצוי בה. כולנו יחד, הסגל המינהלי והטכני, הסגל האקדמי וכמובן הסטודנטים, מרכיבים את הפאזל שממנו נובעת האיכות הגבוהה של האוניברסיטה. במפגש האחרון שנערך עם הסגל המינהלי והטכני הצגתי את מצב האוניברסיטה מבחינה תקציבית, ובין היתר תיארתי גם את הפיתוח הפיזי הנעשה בימים אלה באוניברסיטה. מספר בניינים נמצאים בתהליך בנייה, 125 ובקרוב ייבנה מתחם מעונות לתלמידי מחקר בעלי משפחות שימנה דירות, ליד מעונות זלוטובסקי בסמוך למרכז הספורט. שני פרויקטים “קטנים" אך משמעותיים עומדים להתבצע במהלך השנה הקרובה. אנחנו עומדים לבנות שער חדש לכלי-רכב ולהולכי רגל בכניסה הראשית לאוניברסיטה משדרות רגר. במהלך הבנייה נצטרך כולנו להתאזר במעט יותר סבלנות בגלל השינויים הצפויים בהסדרי התנועה, אבל אני משוכנע שלאחר השלמת השער החדש יפיקו ממנו העובדים והסטודנטים נחת כשיעברו דרכו מדי יום. פרויקט נוסף שנתחיל בו בקרוב הוא הקמת נתיבים מוצללים לתנועה רגלית בקמפוס, באמצעות יריעות-בד אסתטיות ונטיעת עצים נוספים ברחבי הקמפוס. במקביל אנחנו עוסקים בפיתוח ותכנון הקמפוס הצפוני. הפרויקט מיטות. 1,000 הראשון שייבנה בו יהיה כפר למגורי סטודנטים בן כידוע לכם, במקביל למשימות השוטפות שבהן אנחנו עוסקים עומד כיום בפני האוניברסיטה אתגר חדש - להשתלב ולתמוך במעבר יחידות חשובות ואיכותיות של צה"ל לנגב ולסביבת האוניברסיטה. זהו אתגר לא פשוט, הדורש תיאום, חשיבה והכנה מראש של תשתיות האוניברסיטה, אבל אני סמוך ובטוח שנצליח גם במשימה הזאת. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל אנשי סגל המינהלי והטכני והסגל האקדמי באוניברסיטה על העבודה הקשה, הנאמנות והמסירות לאוניברסיטה. התרומה שלכם היא משמעותית ומוערכת.

פרויקט נוסף שנתחיל בו בקרוב הוא " הקמת נתיבים מוצללים לתנועה רגלית בקמפוס, באמצעות יריעות-בד אסתטיות " ונטיעת עצים נוספים ברחבי הקמפוס

שלכם,

3 | אבג

לוטי מרקוס (בצילום, שנייה מימין), מתורמיה החשובים ביותר של האוניברסיטה מיום הקמתה, הלכה היא ובעלה, הווארד מרקוס | לעולמה ז"ל, תרמו תרומה עצומה לקידומה | ולשגשוגה של האוניברסיטה הקמפוס המרכזי קרוי על שמם “הקריה על שם משפחת מרקוס"

משפחת מרקוס עם סטודנטים בקמפוס

תודה על כל מה שנתתם

אלפי סטודנטים וחוקרים. יברך אתכם האל". בטקס הוסר הלוט מעל השם החדש של הקמפוס, החקוק בסלע שהוצב על-יד 'שער העלייה'. לוטי מרקוס לבית בלומליין, נצר יחיד למשפחת בלומליין מנירנברג, גרמניה, שנרצחה בידי הנאצים, בנתה חיים חדשים בארה"ב והקימה משפחה לתפארת עם בעלה, הווארד. לאות הוקרה על פעילותם הוענקו להווארד ולוטי תוארי דוקטור לאות כבוד. בנימוקים להענקת התואר ללוטי מרקוס נכתב: "מתוך הערכה לאשת- עסקים מצליחה שניווטה בתבונה רבה את ענייניה הכלכליים של משפחתה, סייעה לבעלה בעבודתו הברוכה ותרמה מכישוריה המעולים גם לארגונים יהודיים בארצות-הברית ובישראל; מתוך הכרת- תודה לאישה שלב יהודי חם פועם בקרבה, שתרמה ביד רחבה לצדקה ולמטרות נעלות, ואשר בחרה לסייע לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ולקדם את המחקר המדעי והטכנולוגי של המים למען פיתוח הנגב ומדינת ישראל, ולטובת כל בני-האדם במזרח התיכון וברחבי העולם".

אוניברסיטת בן-גוריון אבלה על מותה 18- של לוטי מרקוס, שהלכה לעולמה ב בדצמבר, כחודשיים לפני יום הולדתה . לוטי נפטרה כשנה וחצי לאחר 100- ה מותו של בעלה, הווארד. "יחד עם אלן ובתה ג'ן אנחנו אבלים על מותה של לוטי, אישה מיוחדת, חכמה ואצילת נפש", אמרה נשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי. "זכרם של הווארד ולוטי מרקוס ז"ל נמצא בכל אתר באוניברסיטה, ובעיקר בלבבות של כל אלה שפגשו אותם ונשבו בקסמם". קמפוס אוניברסיטת בן-גוריון קרוי "הקריה על שם משפחת מרקוס", לכבוד בני הזוג מרקוס, בתם אלן ונכדתם ג'ניפר קפלן, מתורמיה החשובים ביותר של האוניברסיטה מיום הקמתה. "מחויבותה של משפחת מרקוס ושל כל התומכים באוניברסיטת בן-גוריון מאפשרת לנו לממש את חזונו של דוד בן-גוריון. אני מודה להווארד, לוטי, אלן וג'ניפר על נדיבות לבם ומסירותם". במילים אלה הודה אריאל שרון, בעת שהיה ראש הממשלה, לד"ר הווארד מרקוס ולרעייתו לוטי על תרומתם הנדיבה. לוטי והווארד מרקוס נפגשו לפני יותר מעשר שנים עם פרופ' אבישי ברוורמן, נשיא האוניברסיטה באותה תקופה, ועם

פרופ' רבקה כרמי, נשיאת האוניברסיטה המכהנת. הם התרשמו מן התפקיד החשוב שהאוניברסיטה ממלאת בפיתוח הנגב בתחומי ההשכלה הגבוהה, המדע והתעשייה, והחליטו לסייע לה לקדם את מטרותיה. תרומותיהם הנדיבות איפשרו להקים כמה בניינים חשובים, ביניהם בניין אלון לטכנולוגיה עילית, מרכז משפחת הלן דילר, בניין שפיצר-סלנט למחלקה לעבודה סוציאלית, ובניין דייכמן למעורבות חברתית. בכך שופרו תנאי ההוראה בקמפוס, חוזקו מרכזי מחקר וסופקה התשתית המדעית המתאימה לפעילות מדעית ענפה. גם כיום מתבצעת בקמפוס בנייה רחבת היקף בעזרת תמיכתם של בני משפחת מרקוס. טקס קריאת הקריה על שם משפחת במארס 14- מרקוס מארה"ב התקיים ב בנוכחות נכבדים רבים. לקול 2005 תשואות הקהל שנכח באירוע אמר אז ד"ר מרקוס: "אני נרגש מעומק הלב. מה שהשגתם כאן הוא ממש נס שהפך למציאות. הודות ליצירתיות שלכם הפכתם מדבר לסיפור הצלחה מדעי". שמעון פרס, שהיה באותה עת המשנה לראש הממשלה, אמר: "באתם בדיוק בזמן. במהלך שעשיתם שיניתם את חייהם של

חיים מפעל | 4

גיליון המאה

רועי נגר ונדב אראל, הראשון סטודנט במחלקה להנדסת חשמל והשני סטודנט לתואר כפול במחלקות להנדסת חשמל ומדעי המחשב, פיתחו במעבדה לראייה חישובית במדעי המחשב מערכת לפתרון פאזלים על- ידי זרוע רובוטית באופן אוטומטי לחלוטין

אינדיאנה ג'ונס לא חשב על זה

הפרויקט מהווה עדות נוספת להתקדמות הרבה שחלה ביכולותיהם של מחשבים ורובוטים לבצע משימות שעד לא מזמן רק בני-אדם היו יכולים לבצען. בעוד שמחשבים מסוגלים לבצע חישובים מתמטיים סבוכים במהירות העולה אלפי מונים על זו של בני- אדם, בכל הקשור לראייה ידם של בני-האדם עדיין על העליונה, ובפער גדול. עובדה זו בולטת במיוחד על רקע הקושי במעבר מן העולם הדיגיטלי לעולם האמיתי: כאשר אנחנו, בני-האדם, פותרים פאזל, מוחנו מפצה באופן לא-מודע על העיוותים השונים שתוארו קודם ומצליח להתאים את חלקי הפאזל. ללמד את המחשב לעשות זאת, כך שיתקרב לביצועים האופטימאליים שהפגין כשעבד עם חלקים דיגיטליים שיצר המחשב, זהו אתגר מורכב במיוחד. “חדשנותו של הפרויקט מתבטאת בכך שהוא פותר פאזל בעולם האמיתי ללא מידע מוקדם וללא התערבות אדם", מסכמים רועי ונדב. “מי יודע, אולי בעוד מספר שנים נראה רובוטים שפותרים ביעילות פאזלים בני אלפי חלקים, ובכך מתעלים גם בתחום זה על היכולת האנושית". גם פרופ' בן-שחר מרוצה: “אני מאמין שכבר בעתיד הקרוב נראה פתרונות מעשיים במספר תחומים, ואוניברסיטת בן-גוריון, שבה נמצאת המעבדה שלנו לראייה חישובית, עתידה לתרום תרומה משמעותית להשגת מטרה זו".

דמיינו נא את הסיטואציה הבאה: צוות ארכיאולוגים פועל שבועות רבים באתר ארכיאולוגי חשוב וחושף אלפים רבים של שברי כלים, ציורי-קיר, קרעי תעודות ופריטים אחרים שצירופם לכדי עצמים שלמים יפתור חידה ארכיאולוגית-היסטורית חשובה. אילו הייתה קבוצת המחקר ככל הקבוצות, בסיום התקופה היו כל החלקים מועברים למעבדה וצוותי מומחים היו מתחילים לחבר חלק לחלק בקבוצות המשקפות על-פי אבחנתם עצמים נפרדים. בעבר הייתה פעולה זו ארוכה הרבה יותר מפעולת חילוץ הממצאים: חודשים, לעיתים שנים, ובמקרים מסוימים גם עשורים. אבל קבוצת המחקר שלנו מחוזקת בכלי מיוחד – מעבדה רובוטית ממוחשבת המסוגלת לבצע את פעולת ההרכבה בצורה אוטונומית. וכך מרוכזים כל החלקים על פני שולחן-העבודה וכפתור ההפעלה מודלק - ולמחרת בבוקר מוצא הצוות על השולחן כדים, ציורי-קיר ותעודות, כולם מורכבים ככל האפשר כעצמים שלמים. שנים של פעולה סיזיפית נחסכת והחוקרים יכולים לגשת מיד לניתוח ההיסטורי והארכיאולוגי ובעקבותיו להסיק מסקנות. דמיוני? אכן כן. אבל במחלקה למדעי המחשב מאמינים שלא ירחק היום ותסריט דמיוני זה יהפוך למציאות. וכמו כל מחקר מדעי, גם הארכיאולוגיה החישובית שלנו מתחילה בהפשטה. זו שלנו פשוטה במיוחד, שכן הרכבת כדים וציורי-קיר משברים כמוה כפתרון פאזל. המטרה - ליצור עצם או תמונה קוהרנטיים מאוסף חלקים נעדרי סדר וארגון. לרובנו מוכרת פעולה זו לא בהקשר יישומי

ספציפי אלא כמשחק-ילדים המספק שעות רבות של הנאה ואתגר בחיק המשפחה. אבל ) iCVL במעבדה הבינתחומית לראייה חישובית ( במחלקה למדעי המחשב מתייחסים לפתרון פאזלים כבעיה חישובית והנדסית מרתקת בעלת יישומים רבים ומגוונים. רועי נגר ונדב אראל, הראשון סטודנט במחלקה להנדסת חשמל והשני סטודנט לתואר כפול בהנדסת חשמל ובמדעי המחשב, פיתחו במסגרת פרויקט-הגמר שלהם מערכת לפתרון פאזלים על-ידי זרוע רובוטית באופן אוטומטי לחלוטין! הפרויקט מהווה שלב שני במחקר שהתחיל לפני כשלוש שנים במעבדה ובמסגרתו פותח אלגוריתם חדשני לפתרון פאזלים, שדווח עליו לראשונה בעיתון ‘אבג'. מחקר זה, שבוצע על- ידי צוות חוקרים בראשותו של פרופ' אהד בן- שחר, היה פורץ דרך בתחום של פתרון פאזלים והצליח לפתור פאזלים בני אלפי חלקים. בשנה האחרונה עמלו רועי ונדב בהנחיית פרופ' בן-שחר על הוצאת האלגוריתם מן המחשב אל העולם האמיתי על-ידי שימוש במצלמה ובזרוע רובוטית. המערכת שבנו מזהה את חלקי הפאזל על שולחן-העבודה באמצעות מצלמת- רשת רגילה, משתמשת באלגוריתם לפתרון הפאזל, ומנחה את הזרוע הרובוטית כיצד להזיז את החלקים למקומם עד לפתרון הפאזל כולו. “הצלחנו להגיע לפתרון מושלם של פאזל בן עשרות חלקים, ולפתרונות חלקיים עבור פאזלים גדולים יותר", מספרים רועי ונדב, “וזוהי רק ההתחלה. יש לנו כמה רעיונות כיצד לשפר את ביצועי המערכת ולהגדיל את מספר החלקים שאיתם אנחנו מסוגלים להתמודד".

5 | אבג

מחקרים שנעשו במעבדתו של ד"ר אילן דינשטיין העלו כי לאנשים עם ליקויי התפתחות שונים, כגון אוטיזם והפרעות קשב וריכוז, יש מוחות רועשים יותר מאשר לאנשים עם התפתחות רגילה

תגלית מרעישה

). שתי הטכניקות האלה מאפשרות EEG ( למדוד את תגובות המוח בזמן שהנבדקים צופים בתמונות או מקשיבים לצלילים. בניסויים מוצג לנבדקים שוב ושוב גירוי זהה, ועוצמת התגובה המוחית לגירוי נמדדת בכל פעם. במוחו של נבדק בריא עוצמת התגובה לגירוי תהיה דומה על פני צעדי הניסוי, ואילו במוח רועש תהיה שונות גדולה בין התגובות על פני צעדי הניסוי. על-ידי ניסויים פשוטים הכוללים הצגת גירוי שחוזר על עצמו שוב ושוב, יכולים המדענים להעריך את עוצמת הרעש המובנה במוחו של כל נבדק. גישה משלימה היא מדידת התנודות של הפעילות המוחית רגע אחרי רגע בעת מנוחה או אפילו בזמן שינה (פעילות המוח שלנו כל הזמן משתנה ואף פעם לא נשארת סטטית). תנודות אלה מלמדות עד כמה הפעילות המוחית רועשת בזמן שאנשים נחים ואינם עסוקים בביצוע משימה כלשהי.

המחקרים במעבדה מראים שלכל אדם יש רמה אופיינית של רעש מוחי שהיא דומה בין אם מודדים את הרעש במערכת מוח אחת, כגון מערכת הראייה, או במערכת אחרת, כגון מערכת השמיעה. כמו כן, לכל אדם יש רמת רעש אופיינית גם בזמן מנוחה, כשהאדם נח בחוסר תנועה ואינו עסוק במשימה ספציפית. לאנשים עם אוטיזם ולאנשים עם 30-20 ) יש ADHD הפרעות קשב וריכוז ( אחוזים יותר רעש בפעילות המוח. אך בעוד שבאוטיזם הרעש גבוה רק בתגובות של מערכות החישה (מה שמעיד על הרעש ADHD קשיים בוויסות חושי), ב- גבוה כל הזמן, גם כאשר הנבדקים נחים ואינם עסוקים במטלות שכוללות גירויי חישה. בשני המקרים פירוש הדבר הוא שאנשים עם בעיות התפתחותיות אלה יתקשו במצבים שדורשים דיוק ויציבות, במיוחד כשמדובר בגירויים מורכבים

האם כדאי שנשים לב לכך שמוחנו רועש? האינטואיציה שלנו ודאי תגיד שרעש הוא דבר רע, מכיוון שלמוח רועש קשה יותר לזהות גירויים חיצוניים כגון פרצופים או צלילים ולהבחין ביניהם במדויק. מוח רועש עלול גם ליצור התנהגות לא-יציבה ולא-מדויקת, שתהיה פחות מועילה בכל מה שנוגע לשליטה על הסביבה. הנחת המחקר הזאת, פרי מוחו של ד"ר אילן דינשטיין, היא במידה מסוימת כנראה נכונה. בסדרת מחקרים שנעשו במעבדה של ד"ר דינשטיין, איש המחלקה לפסיכולוגיה, נמצא שלאנשים עם ליקויי התפתחות שונים, כגון אוטיזם והפרעות קשב וריכוז, יש מוחות רועשים יותר מאשר לאנשים עם התפתחות רגילה. כדי לחקור את הנושאים הללו מבצעים חברי המעבדה ניסויים עם אמצעי דימות מוחיים הכוללים תהודה מגנטית פונקציונאלית ) ורישומי אלקטרואנצפלוגרם fMRI (

המוח מדעי | 6

גיליון המאה

שער לשוויון

המשלבים אלמנטים של ראייה ושמיעה. ואכן, חלק מן התסמינים המשמשים לאיבחון אוטיזם הם קשיים בזיהוי ובפירוש אותות חברתיים כגון הבעות פנים, שהן חיוניות ליצירת תקשורת חברתית. בני-אדם משדרים מידע חברתי באמצעות אותות עדינים, כגון שינויים זעירים של טון הדיבור, הבעת הפנים או תנוחת הגוף. ההנחה היא שבאוטיזם המוח הרועש יתקשה יותר לזהות ולפרש את האותות העדינים הנ"ל. לא מתקשים לפרש אותות ADHD לעומת זאת אנשים עם חברתיים, אבל קשה להם להתמקד בביצוע משימות במיוחד כאשר המשימות דורשות הפניית קשב לאורך זמן. על-פי ההנחה, במקרה הרעש המוחי הרציף פוגע דווקא ביכולת זו. מדוע רעש ADHD של מוחי חזק עלול לגרום קשיים חברתיים בקרב אנשים המפתחים ? ADHD אוטיזם, ובעיות של תשומת-לב בקרב אנשים המפתחים זוהי שאלה שאנשי מעבדת דינשטיין עמלים על פתרונה על-ידי ביצוע מחקרים דומים עם ילדים, מתבגרים, ומבוגרים הסובלים משתי התסמונות האלה. בנוסף על לימוד המצב באוכלוסיות עם אוטיזם והפרעות קשב וריכוז, במעבדה גם בודקים סטודנטים באוניברסיטה כדי לבדוק מה קורה אצל אנשים עם התפתחות רגילה: האם גם בקהל הרחב יש הבדלים ברמות הרעש המוחי, האם הבדלים אלה קשורים ליכולות קוגניטיביות או תפישתיות של אנשים שונים, והאם אנשים עם מוח יותר רועש פחות טובים בזיהוי הבדלים קטנים בין גירויים. תחום מחקר מרתק זה מבטיח להניב תשובות חדשות לשאלה מדוע יש אנשים שמיטיבים למלא תפקידים מסוימים יותר מאנשים אחרים. מחקרים עתידיים במעבדה יבדקו כיצד אפשר לשלוט ברמת הרעש המוחי על-ידי שימוש בסוגים שונים של תרופות, וכיצד אפשר לשנות את היכולות ההתנהגותיות של קבוצות אנשים שונות שיש להן התנהגות אבנורמאלית בגלל רמות רעש גבוהות מדי. , סיים את הדוקטורט באוניברסיטת 40 ד"ר אילן דינשטיין, בן ניו-יורק, ועד הגעתו לאוניברסיטת בן-גוריון עסק בחקר מדעי המוח באוניברסיטת 'קרנגי מלון' בפיטסבורג, ארה"ב, ובמכון וייצמן למדע. מחקרו מתמקד בהבנת התפתחות המוח של אנשים עם אוטיזם ואנשים עם בעיות התפתחותיות אחרות, במטרה לפתח שיטות איבחון וטיפול חדשות שיתמקדו בביולוגיה שבבסיס התסמונות השונות. הוא משתמש בשיטות הדמיה מוחיות, הכוללות תהודה ), בשביל לחקור EEG ) ואלקטרואנצפלוגרם ( MRI מגנטית (סורקי את הפעילות ואת מבנה המוח אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים. חלק גדול מן המחקרים נעשים בשיתוף פעולה עם ד"ר גל מאירי, מן היחידה לגיל הרך במחלקה לפסיכיאטריה, ועם ד"ר חגית פלוסר, מן המכון לגיל הרך במרכז הרפואי סורוקה.

סטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון מקנים מסגרת חינוכית, חברתית וספורטיבית לילדים באזורי הפריפריה

פעילים של הארגון 'שער שוויון' באזור הדרום עברו סטודנטים 35 לאחרונה גיבוש במשרדי פר”ח. באירוע נכחו וסטודנטיות שמשתתפים בתוכנית במשך שנת הלימודים ובתמורה מקבלים מלגות ונקודות-זכות אקדמיות במסגרת פר”ח. נכחו באירוע גם נציגי קרן רוטשילד, נציגי קרן משה (מטעם המחלקה למעורבות חברתית של האוניברסיטה), נציגי משרד הדיקן ואנשי התוכנית להתמחות חברתית במחלקה לפוליטיקה וממשל. הערב כלל תכנים חשובים הקשורים לפעילות הסטודנטים. הודגשו בו סביבת העבודה בתוך הארגון והאתגרים השונים שאיתם יתמודדו המשתתפים במשך השנה. אתגרים אלה קיבלו ביטוי בסדנת הסימולציות המלמדת והחווייתית “על הבמה”, שהעביר אגף מציל”ה מטעם המשרד לביטחון פנים. על-ידי סטודנטים מן 2009 'שער שוויון' הוקם בשנת האוניברסיטה העברית במטרה להקנות מסגרת חינוכית, חברתית וספורטיבית בשעות אחר-הצהריים לילדים באזורי הפריפריה החברתית של מדינת ישראל. בתשע”ו יש בארגון ילדים, מבאר שבע, דימונה, שדרות, 400- קבוצות ובהן כ 24 אופקים, שגב שלום, כסייפה, ירוחם ומצפה רמון. כל קבוצה מקיימת שגרת פעילות שבועית הכוללת שני אימוני כדורגל ומפגש של מרכז למידה, שבו הילדים מקבלים תגבור לימודים ומשתתפים בפעילויות חברתיות המטפחות ערכים כמו עבודת צוות, שיתוף פעולה, ערבות הדדית ודו-קיום. אחת לחודש וחצי משתתפים הילדים בטורנירים אזוריים חגיגיים, שהם בשבילם הזדמנות חד-פעמית לפגוש את שכניהם ה”קרובים-רחוקים”. רוב פעילי 'שער שוויון' הם סטודנטים הממלאים תפקידי הדרכה, כגון מאמני כדורגל וחונכים, ותפקידי מטה בתחומי השיווק, התקשורת, התפעול ופיתוח משאבי אנוש. התוכנית היא דוגמה לשילוב זרועות של גורמים שונים הפועלים יחד באוניברסיטה ומקדמים בה מעורבות חברתית סטודנטיאלית.

7 | אבג

בריף הדולפינים באילת התחילה תוכנית מיוחדת 1991- לפעול ב הנקראת “חוויה תומכת בעזרת דולפינים", המתמקדת בילדים עם בעיות תקשורת, בעיות קשב וריכוז, היפראקטיביות, בעיות התנהגות, מצבי פוסט-טראומה ובעיות רגשיות שונות. התוכנית הטיפולית היא אינדיבידואלית, והיא כוללת מפגשים על רפסודה ותוך כדי שחייה בים. “גילינו שהמפגשים של הילדים עם הדולפינים מעניקים להם חוויות חיוביות, מהנות ומחזקות", מציינת החוקרת מקמפוס אילת. “הם משפרים לילדים את המוטיבציה, את הרצון לחיות ואת התנהגותם בחיי היומיום". בעלי-חיים ומים משמשים למטרות תראפיה מזה שנים רבות. תראפיה .80- בעזרת דולפינים החלה בשנות ה “ככלל, טיפול בבני-אדם באמצעות בעלי-חיים מועיל מאוד מכיוון שבעלי-חיים מעניקים אהבה ללא תנאי", אומרת סופי. טיפול כזה מרחיב ערוצי תקשורת ומעמיק את החיבור

סופי דוניו תומכת בילדים באמצעות 1991 דולפינים במרכז שהקימה בשנת בריף הדולפינים באילת. לאחרונה , Inter-Disciplinary.net פורסם ב- שבסיסו באוקספורד, מאמר על בסיס התיזה שכתבה לתואר שני. את התיזה היא כתבה בהנחייתם של פרופ' מירי עמית, לשעבר דיקנית קמפוס אילת, ופרופ' נדב ששר, שנכנס לנעליה של פרופ' עמית כראש האקדמי של הקמפוס שלחוף ים סוף. במחקר בחנה סופי את ההשפעה של “טיפול דולפיני" על ילדים הסובלים מבעיות רגשיות ומלקויות כגון הפרעת קשב וריכוז ואוטיזם. מחקרה העלה ממצאים מפתיעים. מחקרים קודמים הוכיחו את יעילות הטיפול בבעיות רגשיות של ילדים, אבל מחקרה של סופי בחן לראשונה

והקשר הבין-אישיים. למים יש יתרונות טיפוליים – תחום ההידרותראפיה מפותח מאוד כיום. משחר ההיסטוריה הכירו העברים הקדמונים, היוונים והרומאים בתכונותיהם המיוחדות של המים ובכוח הריפוי שלהם. לדולפינים יש עוד מעלות. החיוך של הדולפין, יכולתו לתקשר באמצעות מגע מלטף, הקולות שהוא משמיע, האגדות והסרטים עליו - כל אלה מושכים את האדם לפתח אמפתיה ורצון לשהות במחיצתו. הדבר המשמעותי ביותר הוא שהדולפין הוא למעשה חיית-בר, בעוד שבעלי-חיים אחרים המסייעים בטיפול, כגון סוסים, כלבים וחתולים, הם כולם חיות מבויתות. כשהדולפין מגיע אל ילד הוא עושה זאת מתוך בחירה חופשית ולא מתוך התניה של אוכל. הדבר מעצים את תחושת השמחה והאהבה אליו. במחקר נבדקה ההשפעה של “חוויה ילדים 11 תומכת בעזרת דולפינים" על שנים. הם השתתפו בתוכנית 14-6 בני

את השפעות הטיפול על דפוסי התנהגותם ועל מצבם החברתי. דולפינים משמשים למטרות תראפיה במקומות שונים בעולם.

ימית ביולוגיה | 8

גיליון המאה

ים של אהבה במסגרת לימודי התואר השני בקמפוס אוניברסיטת בן-גוריון באילת חקרה סופי דוניו (בצילום) את השפעתם של דולפינים על מצבם החברתי של ילדים הסובלים מבעיות רגשיות ומגבלות נוספות. לאחרונה התפרסם מאמר המבוסס על התיזה שכתבה, וסופי ממשיכה לאתגר הבא – פיתוח כלי מהימן להערכת ההתקדמות בטיפול באמצעות דולפינים

" יכולתו לתקשר

החיוך של הדולפין,

באמצעות מגע מלטף, הקולות שהוא משמיע, האגדות והסרטים עליו - כל אלה מושכים את האדם לפתח אמפתיה ורצון לשהות במחיצתו. כשהדולפין מגיע אל ילד הוא עושה זאת מתוך בחירה חופשית ולא מתוך התניה של

השפיעה באופן מכריע על תחום אחד מן התחומים שנבדקו. סביר להניח שהשפעת מפגשים אלה רחבה יותר, והיא טעונה בדיקה יסודית ורחבה. המחקר של סופי הוכיח שהתוכנית “חוויה תומכת בעזרת דולפינים" תורמת לא רק לטיפול במצבים רגשיים סבוכים, אלא גם בתחומים חברתיים והתנהגותיים. עתה עובדת סופי על פיתוח כלי לתצפית על ילדים העוברים טיפול בעזרת דולפינים, במטרה להעריך את ההתקדמות בטיפול. “עשינו רשימה של קריטריונים שיש לבדוק במהלך התצפית, וכעת אנחנו עובדים על תיקופם והערכת מהימנותם. המטרה היא להגיע לכלי שבאמצעותו נצפה הטיפולים 6-4 בילד המטופל במהלך המפגשים 6- הראשונים ושוב ב האחרונים בסבב טיפולים, וכך נוכל להעריך את השפעת הטיפול". יש למה לצפות.

, ומאוקטובר 2010 עד יולי 2009 מדצמבר , במשך שישים 2011 עד יולי 2010 שעות בממוצע. הילדים שנבדקו סובלים מאוטיזם בדרגות שונות, לאחרים יש בעיות קשב וריכוז ואף היפר-אקטיביות,

ולחלקם יש גם בעיות רגשיות. המחקר בדק ארבעה ממדים

בהתפתחות הילד: הפן הרגשי, הפן הקוגניטיבי, ולראשונה במחקר בנושא זה נבדקו גם הפן החברתי והפן ההתנהגותי. במהלך המחקר נבדקו דו"חות שכתבו המטפלים בסוף כל מפגש, והפעילות אף צולמה בווידיאו. המחקר בדק את ההבדלים בהתפתחות הילדים לפני ההשתתפות בתוכנית ואחריה. התוצאות הראו שיפור בכישוריהם החברתיים של הילדים בהשפעת מן 73% . המפגשים עם הדולפינים הילדים שיפרו במידה מסוימת את מן הילדים 91% התנהגותם. אצל ניכר שיפור בתחום הרגשי. המסקנה היא שהאינטראקציה עם הדולפינים

אוכל. הדבר מעצים את תחושת השמחה " והאהבה אליו

9 | אבג

אוניברסיטת בן-גוריון היא ביתם השני 2008 בני משפחת ידידציון בצילום משנת

רונית ידידציון וארבעת ילדיה למדו ועבדו בנה הבכור ובתה הצעירה אף | באוניברסיטה חממה אקדמית | הכירו כאן את בני זוגם משפחת בן-גוריון

בסיוע MIT שלו ביצע במוסד היוקרתי מלגת פולברייט, ולאחריה חזר לפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון. כיום לירון הוא פרופסור-משנה בטכניון, ובשנה שעברה היה המרצה הצעיר ביותר שזכה בפרס ינאי להוראה. "כיום אני משתדל להחדיר את אווירת אוניברסיטת בן-גוריון לטכניון", אומר לירון. , הכירה 40 עדי ידידציון (פרידמן), בת את לירון באוניברסיטה ונישאה לו. היא בעלת תואר ראשון בניהול ותואר שני במינהל ומדיניות חינוך. באוניברסיטה עבדה במשך עשר שנים, ארבע מתוכן באגף משאבי אנוש ושש במדור תמיכת מיחשוב. "בשבילי האוניברסיטה הייתה בית שני", אומרת עדי. "אהבתי את עבודתי ואת עמיתיי. והכי חשוב: משפחתי היא באר שבעית. כל הדברים האלה ועוד רבים אחרים גרמו לי להגיע כל בוקר לעבודה עם חיוך". כיום היא עובדת כרכזת גיוסים באוניברסיטת חיפה. ללירון ועדי יש , דביר בן 8- שלושה ילדים - יובל בת ה .4- ורותם בן ה 6- ה , הוא בוגר תואר ראשון 39 הראל, בן בהנדסת חשמל ומחשבים. הוא סיים למצטיינים במנהל עסקים, MBA תוכנית ואת הדוקטורט עשה במחלקה להנדסת תעשייה וניהול, בנושא פיתוח אלגוריתמים לקבוצות של רובוטים. כיום הראל נשוי

אוניברסיטת בן-גוריון היא בחירה מצוינת בשביל תלמידיה ועובדיה לדורותיהם. בני משפחת ידידציון, תושבי רעננה במקור, הפכו את האוניברסיטה לביתם השני: אם המשפחה רונית, ארבעת ילדיה, שתיים מכלותיה וחתנה למדו ועבדו באוניברסיטת בן-גוריון. רונית ובת-הזקונים שלה, מעין, למדו בפקולטה למדעי הבריאות: רונית סיימה תואר שני בגרונטולוגיה; מעין למדה רפואה בבית-הספר לרפואה על שם ג'ויס וארווינג גולדמן. "בשבילי האוניברסיטה היא 'חממה אקדמית' - בה פרחו ילדיי, ואיתם גם אני החלטתי ללמוד", אומרת רונית. "גם לבעלי יש זיקה לאוניברסיטה: הוא היה עוזר-מרצה להנדסה כימית בטכניון, ונשלח לאוניברסיטת בן-גוריון כדי לתגבר את תחום ההוראה במחלקה להנדסה , סיים את 40 כימית". בנה הבכור לירון, בן שלושת תאריו במחלקה להנדסת תעשייה וניהול. את הדוקטורט השלים כ"עמית קרייטמן", וזכה בפרס מרצה מצטיין. לדבריו, האוניברסיטה עזרה לו להגדיר את עצמו מחדש: "למדתי להכיר את יכולותיי וכישוריי. המחקר עוזר לי לבחון את גבולות יכולתי וחשיבתי היצירתית, ואני גם רואה שליחות ואתגר בהוראת סטודנטים צעירים". את עבודת הפוסט-דוקטורט

ליוליה, אב ללב בן השלוש ומתגורר בשכונת רמות בבאר שבע. כנציג האחרון שנותר למשפחה באוניברסיטת בן-גוריון, הוא מרצה בקורס פיתוח אפליקציות למכשירים ניידים. בימים אלה הוא מתחיל באוניברסיטה את עבודת הפוסט- דוקטורט במחלקה להנדסת מערכות תקשורת בנושא רשתות חיישנים. "עברתי שלוש מחלקות - חשמל, תעשייה וניהול ותקשורת, ובכל אחת מהן נהניתי, הרחבתי בעקבות אחיו הגדולים. ציפיותיו מן האוניברסיטה ומחיי הקמפוס היו גבוהות, "ולאחר שסיימתי את לימודיי בכלכלה וחשבונאות אני יכול להגיד שכולן התממשו". סיון המשיך ללמוד עם MBA באוניברסיטת תל-אביב במסלול התמחות במימון. כיום הוא עובד כחשב ב'אבגול' – חברה ציבורית גדולה הנסחרת בבורסה בתל-אביב. הוא נשוי לנגה, בוגרת תואר ראשון בבלשנות אנגלית וספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. לאחר תואר זה המשיכה נגה לתואר שני בביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, והיום היא עובדת כביבליותרפיסטית בארגון מיחא. בני הזוג הם הורים לשני ילדים - .3- ופלג בן ה 5- יהב בת ה אופקים ולמדתי תחום חדש, קודם כסטודנט ועכשיו כמתרגל ומרצה". , הגיע לאוניברסיטה 34 סיון, בן

דרך ציון | 10

גיליון המאה

“הייתי בדכאו ובבלזן, ראיתי את חדרי הגזים שבהם הרעילו יום-יום מאות יהודים ויהודיות, זקנים וישישים, ילדים ותינוקות כשהם מובלים ערומים ‘להתרחץ'. חדרי הגזים אמנם עשויים כאילו יש בהם מקלחות, והנאצים היו מציצים מהחוץ ורואים איך היהודים מתבוססים ומתעוותים בייסורי גסיסה. ראיתי את כבשני האש שבהם שרפו מאות אלפים ומיליוני יהודים מכל ארצות אירופה – ממערב, מזרח דרום וצפון, אשכנזים וספרדים, מכל העדות והמפלגות. ראיתי את מתקני התליות בבלזן שבהן היו תולים מספר יהודים, על חטא שאיחרו בשני רגעים לעבודת הפרך, וכל שאר העצורים היו חייבים להתאסף ולצפות בזוועה. ראיתי את מאורות הכלבים, שבהן גידלו כלבים פראיים לשסות אותם ביהודים ההולכים לעבודה ולמוות. ראיתי את הכנים, אשר עליהם השכיבו יהודים ערומים ויהודיות ערומות ומפקדי המחנה היו עומדים ויורים בהם מגבם. וראיתי את השרידים המעטים, שרידי ששת המיליונים הטבוחים לעין העולם, לעין העולם האדיש, הזר, הקריר והמתאכזר לעם ישראל זה אלפיים שנה. השרידים המעטים האלה מסרבים לשוב לארצות שהפכו בתי-קברות להוריהם ולבניהם, לנשיהם ולבעליהן, לאחיהם ולאחיותיהם, לקרוביהם ולמכריהם. רבים מהם, לאלפים, מתו כבר לאחר השחרור. ראיתי את הקברות הקולקטיביים – בקבר. 5000 , בקבר 2500 השרידים המעטים שניצלו בנס מחדרי הגזים, מעבודת הפרך, מעינויים וייסורים, ממכות ועלבונות – בשמם אני מביא לכם פריסת שלום של אחים. שתי משאלות הטילו עליי למסור לכם: משאלה אחת – אחדות ישראל. יחד מתו, נענו וסבלו ללא הבדל שבט, ללא הבדל מוצא, ללא הבדל מפלגה. התליינים לא הבחינו. וגם השרידים המעטים שהעזו לעמוד נגדם בגטו וביערות – לא הבחינו במוצאם ויחד עמדו בגבורה נואשת ועליונה על נפשם ועל קידוש השם והצילו את כבוד ישראל. ועכשיו השרידים המעטים במחנות האלה – ציונים כלליים, אנשי המזרחי, רביזיוניסטים, פועלי ציון, חברי השומר הצעיר, אגודת ישראל – הם שולחים לכם, בני היישוב, משאלת אחדות ישראל. המשאלה השנייה – מדינת ישראל. זוהי הצוואה האחרונה של מיליוני הקדושים אשר הלכו למות: רק בגלל היותנו בני עם נטול מולדת ומדינה נספינו, ולא ייכון ניצחון החירות והצדק בלתי אם יתוקן המעוות ההיסטורי שנעשה לעמנו – ומדינת היהודים תקום מחדש במולדתנו העתיקה והעם היהודי יישב קוממיות וחופשי בארצו. הרשו לי לשלוח בשמכם לאחים השרידים האלה ברכת ‘תחזקנה ידיכם' ולהבטיח אותם בשמכם, כאשר הבטחתי להם בשם התנועה הציונית בהיותי שם, שלא נשקוט ולא ננוח עד שנעלה את כולם ארצה, למען יבנו יחד איתנו מולדת ועצמאות עברית; ואם יהיה צורך – יעמדו יחד איתנו בשער וילחמו מלחמת שחרורנו". , בכנס 'אספת הנבחרים' בירושלים. 1945 מתוך נאומו של דוד בן-גוריון, נובמבר את הספר ערך וליווה במבואות ובהערות פרופ' טוביה פרילינג. ביקורים בגיא ההריגה בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות | דוד בן-גוריון

, היא בת-הזקונים של 31 מעין, בת השבט. את המסלול באוניברסיטה התחילה במחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה, ולאחר שנה שינתה כיוון ועברה ללימודי רפואה. את הלימודים סיימה לפני שנתיים ואחריהם עשתה סטאז' בבית-החולים 'אסף הרופא'. בימים אלה היא נמצאת בתהליכי בחירת התמחות. "לאחר שנת הלימודים הראשונה בהנדסת ביוטכנולוגיה, כשהחלטתי לעבור ללימודי רפואה, היה ברור לי שאני מגישה מועמדות רק באוניברסיטת בן-גוריון. השנה האחת שגרתי בבאר שבע הספיקה לי כדי להבין שזה המקום שבו ארצה לבלות את השנים הבאות, ללמוד ולעבוד". את בעלה יהונתן הכירה בלימודי הביוטכנולוגיה. הוא סיים את המסלול והמשיך לתואר שני בהנדסת הסביבה באוניברסיטה. כיום הוא עובד ב'אינטל קריית גת' כמהנדס איכות הסביבה. לשניים ילדה בת שנתיים, כרמל. רוב בני המשפחה כבר לא גרים בבאר שבע, אבל אצל כולם שמורה בלב פינה חמה לעיר שעד היום היא להם כבית שני, ולקמפוס התוסס של האוניברסיטה. "השנים באוניברסיטת בן-גוריון היו תקופה נהדרת לכולנו", הם מסכמים. "אנחנו שמחים על הבחירה שעשינו וממליצים לכל מי ששוקל לימודים אקדמיים לעשות כמונו".

11 | אבג

פרקי זיכרונות שעובדו מחדש - מיוחד לקוראי ‘אבג' | חיים באר שימני כקפה 'עלית' על לבך

ושטוחה ככפר ענקי. בפרברים בתי שיכון בנויים ברישול, בניינים ענקיים מוזנחים, מתפוררים. הבתים הישנים שבמרכז העיר, אלה שמימי הצאר, צבועים באוֹקר ובירוק דלוח. מוסקבה הזכירה ברמז, רק ברמז, את וינה. ואולי הדבר הבולט ביותר היו הפרופורציות בין הבניינים והרחובות. ההפך ממנהטן - שם הבניינים ענקיים והרחובות צרים ויוצרים מעין קניונים. כאן - בניינים רחובות שנועדו למצעדי-ראווה לא אנושיים. כשמהבהב ברמזור האור הירוק עליך לפתוח במרוצה כדי להספיק לחצות את מחצית הכביש, עד לאי-התנועה. הייתה 1990 מוסקבה של שנת עיר שהזבנים בחנויותיה עורכים את חשבונותיהם על חשבוניות עתיקות, מטיחים את החרוזים הנה והנה על שיפודי הברזל; עיר שתושביה מתהדרים בשקיות-פלסטיק מערביות כעין סמל סטטוס; עיר שאין בה לא מכונות לצילום מסמכים ולא ספרי טלפון, לא קלטות לטייפים ולא תקליטורים. עיר שבה עיתון הוא מצרך יקר המציאות אחרי תשע בבוקר. עיר שאין בה חלונות-ראווה, שכולה, לרבות חנויותיה, מכונסת פנימה. וכן, שכחתי, רמקולים קבועים בפינות הבתים ובכל רגע האח הגדול יישא בהם דברים ויחלק פקודות. ליד פרשת הדרכים המוליכה לרחוב ארבט התקהלות. אנחנו מציצים. רוכל הביא גפרורים והמוסקבאים, שיחסך אליהם הוא עירוב של זעם ורחמים, מתנפלים על הסחורה שאם לא תקנה היום איש אינו יודע אם תמצאנה מחר. אנחנו הולכים לאיטנו עייפים של ארבע וחמש קומות ואילו הרחובות מדהימים ברחבותם.

ומורעבים. לפעמים נדמה לי שהעוברים ושבים מציצים בנו ונותנים בנו מבט של לעג, אבל אני דוחה את מחשבת השטות הזאת כפרי הפרנויה הפרטית שלי. בכיכר יובל החמישים למהפכה אנחנו פונה ימינה ועולים אל הכיכר האדומה. התור משתרך כאן בשעות הבוקר, תור המבקרים את ולדימיר איליץ' התפזר זה מכבר ומנהיגה של המהפכה ישן ללא הפרעה את שנת העולמים שלו. אנחנו מחייכים. רק יומיים-שלושה קודם-לכן שמענו מאחד ממיודעינו המוסקבאים בדיחה שעניינה התור הזה. מעשה באמריקאי שבא למוסקבה ושלוש משאלות בלבו: לקנות מעיל-פרווה לזוגתו, לראות הופעה של הבולשוי ולבקר במאוזוליאום של לנין. הוא נכנס פעם אחר פעם לחנויות “גוב" ו"צום", אבל בכל פעם אומרת לו הזבנית כי מעילי- הפרווה אזלו, או שאין לה מעיל במידה הנדרשת. הוא מחכה בתור ליד קופת הבולשוי, אבל בכל פעם שהוא מגיע לאשנב אומר לו הקופאי: כל הכרטיסים אזלו או שההופעה בוטלה. גם בתור לקבר לנין הוא נוחל אכזבה ואינו מצליח להיכנס למבנה הגרניט המרובע. כתום שבוע של אכזבות הוא שואל את ידידו המוסקבאי מה עליו לעשות כדי שלא ייצא ממוסקבה כלעומת שבא. המוסקבאי מייעץ לו שיילך לזבנית שבכלבו ויאמר לה כי ברצונו לקנות שתי פרוות, אחת לאשתו ואחת לה, לזבנית. האמריקאי עושה כעצת ידידו וזוכה באדרת. “עכשיו לך לבולשוי ותאמר לקופאי שאתה רוצה אחד-עשר כרטיסים, אחד לעצמך

“וכי אני יודע איזה יהודי אני?" אמר מנחם ברינקר כשהלכנו מרעידים מקור ומורעבים מן הצום של יום הכיפורים תש"ן על הגשר שמעל נהר מוסקבה, “אני חושב שאני יהודי תקוע", והתחיל לספר על ידידותו עם שלמה גרודז'נסקי, אבל עד מהרה חדל. מראות ההווה שהלכו ונגלו לעינינו בהליכה הרגלית היו עזים יותר מזיכרונות העבר. במרכז מוסקבה, בפינת רחוב צ'ייקובסקי, ואולי היה זה בפינת רחוב טרובניקובסקיה, ראינו רוכלות, כפריות רעות-מראה, פורשות למכירה את מרכולתן, ככל הנראה מה שהיה עודף למה שהן מחויבות לתת למדינה – שני גזרים כרוכים בחוט-תפירה לבן, קלח תירס מקולף, זר צנוניות עלוב ומעט פטרוזיליה. לאורך החנות הסמוכה, שבראשה בּ", השתרר תור ֶ ל ְ התנוסס השלט “ח ענקי של קונים. תור ללחם בעיצומה של הפרסטרויקה, בסוף המאה העשרים, בבירתה של המעצמה האדירה הזאת. עכשיו הבנתי לשם מה מוצגים בחלון-הראווה תצלומי סוכנות הידיעות: שיהיה לממתינים במה לזון את עיניהם. הרי במוסקבה אנשים ממעטים לדבר שיחות-סרק זה עם זה במקומות ציבוריים, מורשת ימי הזוועה של אבי-העמים. כיצד נראתה אז מוסקבה, אתם בוודאי מבקשים לדעת. ענקית

אורח סופר | 12

גיליון המאה

ועשרה ברצונך לתת במתנה, לו, לקופאי". האמריקאי עושה כמצווה וזוכה בכרטיס. “ומה בעניין לנין?" הוא שואל, “קח אתך בקבוק ‘ג'וני ווקר', גש אל הקצין השומר על התור, אמור לו שאתה רוצה לראות את המנהיג הנערץ ואמור לו גם שהבאת לו סובניר מארצך". שוב שומע האמריקאי בעצתו של המוסקבאי ובא עם בקבוק ויסקי לכיכר האדומה. התור ארוך והקצין נראה קשוח, ואז אומר האמריקאי לעצמו, “בקבוק אחד לא יספיק, אחזור למלון ואביא בוקסה של שישה בקבוקים". “הנה הבאתי לך מזכרת מארצי", אומר התייר לאופיצר זעום העפעפיים, “אני רוצה לראות את ולדימיר איליץ'". הקצין נוטל את הבקבוקים, פניו מתרככים והוא שואל את האמריקאי, “אתה רוצה לראות אותו כאן או שאביא לך אותו למלון?". אנחנו נעמדים לנוכח הקבר ומתבוננים בחילופי המשמרות. לפתע פונה אלינו אדם גברתן כבן שישים, שישים וחמש. הוא מצביע על מצנפת הקרקול שמנחם חובש על ראשו וברוסית מהירה מלווה בתנועות ידיים מסביר לו שאין הוא חובש אותה כראוי. אם יפשיל את מכסי-האוזניים הם יכסו את עיניו. עכשיו מתבררים לי מבטי הלגלוג שנתנו בו המוסקבאים. הזר מסיר ממנחם את המצנפת, תולש ביד בוטחת את התווית שבתוכה וחובש לו אותה כפי שראוי לחבוש מצנפת קרקול. “חוצפה של גוי", אני חושב לעצמי. מנחם מודה לזר, ונדמה לנו כי בזה תם המפגש. הוא שואל דבר-מה ברוסית.

אנחנו עונים שאיננו מבינים את שאלתו. “איראן? עיראק?" הוא שואל ושמץ של בוז בקולו. “לא", אנחנו משיבים, מישראל". הזר ניטע במקומו. “ברידער, מיר זיינען דאך ברידער, יידן, יידן, ארץ ישראל זיינט דאך יידן!" הוא זועק, ותרגומו הוא בערך כך: “אחים, אנחנו הלא אחים, יהודים, יהודים, אתם הלא יהודים". הוא מדבר אלינו ברוסית במהירות שלא תיאמן. היידיש שלא דיבר עשרות שנים מבצבצת ועולה, מבקיעה לה דרך מבעד לשכבות השיכחה, עד שכל שיחתו היא ביידיש. בתוך חצי שעה ידענו שהוא יהודי, יליד קישינב, החי עתה באחת מערי התעשייה בהרי אוראל. מהנדס מכרות במקצועו, נסע לבקר את בנו החי בקישינב, מהלך של ארבעה ימים לכל צד. בדרכו חזרה חנה יומיים במוסקבה. את המלחמה עשה בסטלינגרד. היה טנקיסט. הטנק שלו נשרף והוא ניצל בנס. מדי פעם הוא מפסיק את שטף סיפורו, מכה על מצחו ואומר, “איזה מזל שעצרתי אתכם ותיקנתי לכם את הדרך שבה חבשתם את הכובע". “אני רוצה להראות לכם משהו", אמר היהודי הקישינבי, פתח את מעילו והוציא מכיסו הפנימי הימני ספר בעל כריכה תכולה-לבנה, ספר על התרבות היהודית, שהוא הוגה בו כל הנסיעה. “עכשיו אראה לכם עוד משהו", הוא אומר ומוציא מכיסו הפנימי השמאלי, הכיס אשר על לוח לבו, שקית-פלסטיק ממורטטת, פותח אותה ומוציא ממנה שקית

קפה ‘עלית', קפה תורכי ארומטי במיוחד, “זה מארץ ישראל, זה מה שיש לי מארץ ישראל". “אולי יש לכם מטבעות, מטבעות מישראל?" הוא מבקש ומספר שיש לו אוסף מטבעות מכל העולם. “אין לנו", אנחנו אומרים בצער, וכדי לפייס אותו אני נותן לו ספר תהלים קטנטן שהיה אז ברשותי. “בורוך אתו אדושם אלוקינו מלך העולם, בורא מיני מזונס", הוא קורא בחדווה ילדותית, “מיר רופטמען בורך", “קוראים לי ברוך", מתלהב היהודי מקישינב שחי באוראל. הלכנו חבוקים ברחובות מוסקבה. “אולי תבואו לשתות איתי משהו?" הוא מציע. אמרנו לו שאנחנו הולכים לבית- הכנסת. “יום כיפר, יום כיפר!" קורא ברוך, “היום הרי יום כיפור", ומחליט להצטרף אלינו לבית-הכנסת לתפילת נעילה. הוא חוקר אותנו לתנאי הארץ, למשכורות, לתנאי מגורים, לערכו של השקל. “אתה חושב לעלות ארצה?" אני מקשה. “לא, הבן שלי נשוי ללא-יהודיה ועובד במפעל סודי, אני לא יכול לעלות", ואחר שתיקה הוסיף, “תחיו אתם בטוב שם ואנחנו נחיה בטוב כאן, ככה זה".

הסופר חיים באר הוא פרופסור במחלקה לספרות עברית.

13 | אבג

הסיפור ראה אור לראשונה בתערוכה “שעות נוספות" - מיצירותיהם של עובדי האוניברסיטה | עליזה לבקוביץ שירין

היתומה מאם, אבל היא כנראה עשתה זאת בשפת סימנים. אולי דינה לא תמימה כמו שנדמה לו, אולי עייפה מן הטיפול באחותו. “את שירין לקחו לבית-חולים", אמרה גליה שוב. השנייה, שבה מאשפזים את התינוקות. גליה הנידה בראשה. "היא לא כאן, אדון מזרחי, ביומן רשום שהעבירו אותה לבית-חולים אחר. כשתבריא יחזירו אותה אליכם". סולי ניסה לחצות את המעבר אל המדרגות, אבל גליה עצרה בעדו. “כדאי שתחזור לאשתך, היא בהריון מתקדם וזקוקה לך". סולי יצא מן הבניין מושפל. האחות גליה, שבה בטח, חסמה בפניו את הדרך אל אחותו הקטנה. היא תימסר לאימוץ, כמו שאמר חברו הטוב. הוא התיישב בחצר על ספסל ואכל את הכריך שדינה הכינה לו בבוקר. הוא נזכר ביום ההוא בחדר-השינה של הוריו, כשהמיילדת הזקנה אוחזת בתינוקת הבוכייה ואביו ניצב מבוהל בפתח החדר. המיילדת העבירה את הפעוטה לזרועות אביו ואמרה: “התינוקת תהיה בסדר, אבל אמא שלכם כנראה לא תחזיק מעמד". אמו אמרה בקול חלש: “סולי, אני סומכת רק עליך, תשמור על הילדה שלי, “גליה", אמר סולי, “שירין היא שם למעלה". הוא הצביע לעבר הקומה על אחותך". המילים האחרונות שלה חרוטות בלבו כאותיות החצובות באבן. היה עליו להיאבק במיליונר אמריקאי שהציע לקנות את התינוקת מן האב דל- האמצעים, ולשכנע את רעייתו הצעירה דינה להסכים לקחת איתם את התינוקת ולעלות לארץ ישראל. סולי לא היה מוכן לחזור למחנה בלי אחותו הקטנה. “הם משקרים". בחשיכה שירדה הלך סביב הבניין הדו-קומתי ואמד את גובה החלון שבקומה השנייה. בחצר היה סולם-עץ והוא השעין אותו אל הקיר שמתחת לחלון. ואז הסיר את מעילו, חלץ

המחנה: “אל תאמין להם שם. ביום שהיא תרגיש טוב הם יחביאו אותה, כמו שעשו עם משפחת בנימיני. הם ישלחו אותה לאימוץ ואתה לא תדע לעולם איפה היא. כדאי שתיסע לשם מיד ותחזיר אותה!". סולי רכן כלפי האחות: “ילדה שלי, שירין, חולה. שלשול!", אמר. “גליה!", צעקה האחות אל מעבר לכתפה. גליה הופיעה ונעמדה מולו. “אין לי זמן בשביל העולים החדשים האלה", אמרה האחות. “את מכירה אותם מהמעברה, תסבירי לו שהבת שלו לא נמצאת אצלנו". סולי שמח לראות פנים מוכרות. האחות גליה ביקרה אותם במחנה מדי שבוע. היה לה עור צח ותלתלי זהב גלשו על כתפיה. “רופא לקח את שירין שלנו, בית-חולים, שלשול!", אמר. גליה הביטה על הגבר הצעיר שתלה בה עיניים חומות, רכות, וגל של רחמים הציף אותה. היא זכרה את התינוקת בהירת הפנים שנשלחה לאשפוז בגלל מחלת- מעיים קשה. “אדון מזרחי, שירין היא לא הבת שלך", אמרה גליה. “אשתך סיפרה לנו שהתינוקת היא אחותך!". סולי הסמיק מבושה. הוא ביקש מאשתו דינה, שלא שולטת בשפה החדשה, לא לספר למדריכים במחנה על אחותו

סולי נשען אל הדלפק באולם-הקבלה של בית-החולים ונעץ מבט באחות הגבוהה שידיה נברו ביומן. ריח תרופות וחומרי-חיטוי עלה באפו. צמרמורת אחזה בו כשנזכר באבקת-החיטוי הלבנה שחדרה לכל חלקי גופם לאחר הנחיתה בארץ. “כן, אדוני?", שאלה האחות. “אני רוצה לראות ילדה שלי. קוראים לה שירין מזרחי". “בת כמה היא?", רטנה האחות. “היא חולה, שלשול!“, אמר סולי. האחות דפדפה ביומן ופסקה: “אין כאן שירין מזרחי!“. חושיו של סולי נדרכו. שירין נשלחה לבית-חולים בגלל כאבי-בטן חזקים. הוא ביקר אותה אחת לשבוע. כשהבחין בסימני התאוששות ביקש שישחררו אותה, אבל הרופאים טענו שהיא עדיין לא בריאה לגמרי. סולי הביט באחות בחוסר אמון. הוא זכר את דברי האזהרה של חברו מנסור מן

סיפור חייה במחלקה לכימיה. בתחילת דרכה הייתה 1971 עליזה לבקוביץ עובדת משנת הנדסאית כימיה במעבדות ההוראה; כיום היא האחראית על המעבדה לתהודה . N.M.R מגנטית - . זה חמש-עשרה שנה היא משתתפת בסדנות כתיבה של המחלקה לספרות עברית. לאחר מות אביה היא התחילה לכתוב סיפורים קצרים. הסיפור “שבט בן-גוריון", שלאחר מכן שינתה את שמו ל"שירין", מספר חלק מסיפורו של אביה, יעקב חנאי, מאז עלייתו מאיראן ועד היותו פעיל ציבור ומחבר רומאנים.

לעט מעת | 14

גיליון המאה

כל מילה בסלע

את נעליו והניח אותן על-יד הסולם. כלב- רחוב נבח מעבר לגדר שהקיפה את הבניין. “אני אוציא אותה מכאן", עודד סולי את עצמו. בזהירות ובשקט טיפס על הסולם ופתח את התריס. מיטות קטנות ניצבו זו לצד זו בשורות מקבילות. התינוקות ישנו. סולי קפא על אדן החלון כמה דקות עד שעיניו התרגלו לאפילת החדר, ואז הוריד את רגלו היחפה עד שנגעה ברצפה ונכנס פנימה. התינוקת במיטה השנייה משמאל לחלון נראתה כמו שירין. ריחה המתוק חדר לאפו ומילא את נפשו. מיום היוולדה נשא את שירין אל המינקת כמה פעמים ביום. סולי הדליק גפרור, הביט בפני התינוקת וזיהה מיד את הצלקת האדומה על זרועה, מזכרת שצרבו בה מים רותחים. “זאת שירין!", ביקש לצרוח, אבל התאפק ורק קילל חרש, “בצ'י ז'נדה", (בני זונות). נשמעו צעדים כבדים ולחדר נכנסה אחות, לוודא שהכול בסדר. שנייה קודם התכופף סולי וזחל אל מתחת למיטה כשהוא עוצר את נשימתו. קול תינוק חתך את השקט. האחות האירה את החדר בפנס אבל לא גילתה כלום, ויצאה. סולי התרומם בשקט, רכן אל שירין ולקח אותה בזרועותיו. הוא לחץ בעדינות על המוצץ שבפיה, נשק אותה במצחה וחיבק אותה, גרר כיסא קטן אל החלון ועלה עליו בזהירות. כשהתינוקת בידו האחת והשנייה מחזיקה בסולם טיפס וירד אל הקרקע, ואז דחף את הסולם אל הקיר ובצעדים מהירים יצא ממתחם בית- החולים. כלב-הרחוב שקודם נבח מעבר לגדר נבח שוב. כשהוא חובק את אושרו הלך סולי בצעדים מהירים אל מחנה מגוריו. שירין – בפרסית: מתוקה כמו סוכרייה.

פרופסור דב בהט היה חבר סגל המחלקה למדעי הגיאולוגיה והסביבה יצא לגימלאות ומאז הוא 2004 וגם רקטור האוניברסיטה. בשנת מקדיש חלק נכבד מזמנו לכתיבה ספרותית

סידורים חדשים נחל באר שבע עלה על גדותיו. שלא כרגיל, זה לא היה לשעות אחדות, או לימים, אלא לשנים ארוכות. היו סידורים חדשים בשחקים. נשברו הכלים הישנים. לגלגל-המזלות נוסף חצי סיבוב. אצלנו זה התבטא בשינויי אקלים. צפון אירופה הפכה לסיביר. בהרי יהודה נעצרו עננים. היתושים נכחדו, המחירים עלו, בתל שבע נבנו חווילות.

חכו, חכו חברים שני עניינים חשובים מעסיקים אותי בזמן האחרון. האחד: “כל האופציות נשארו על השולחן”. כלומר, ההבטחה בעקבות התעתועים של פיונגיאנג שלא זכו לתגובה היא: “חכו, חכו חברים. אנחנו עוד נראה להם. אמן ואמן! קבלו באמונה!". העניין השני: המחקר הבינלאומי, שמתפרש בחלל מעבר למערכת השמש שלנו בתקווה לגלות פלנטות לא ידועות, המקיפות שמשות אחרות. טוב, אז אולי שם, סוף סוף, יימצאו התשובות לשאלה בדבר מוצאם של החייזרים שבנו בכדור-הארץ אי אז תרבויות שנמחקו. אולי כדאי להודיע להם שהגיעה העת לבנות פה תרבות חדשה. מיד אחרי נצחונה של פיונגיאנג.

במסיבה רבת משתתפים הכריז ראש העיר על בניית טיילת ארוכה. ותהיה, הבטיח, גם סככה לקיאקים ולסירות-מירוץ.

“נשיב כקדם את התרבות שפרחה כאן, בנגב, לפני אלפי שנים”, הודיע, והקהל מחא כפיים בהתלהבות. המדענים עוד מתווכחים על הסיבות לתופעה, אבל הפרנסים כבר מתכננים למכור מים לטורקים.

לזכרו של אבי יעקב חנאי, מהגר ציוני מבוני “שבט בן-גוריון" שבנגב, מחבר הספר ‘לבה של אם'.

השירים לקוחים מתוך ספר השירים ‘הציפור והים’

15 | אבג

חיים מאור חור בזיכרון

מאז שזיכרוני בוגד בי אני רושם לי פתקי תזכורת. ללא הפתקים אפילו שמות של אמנים וחברים היו מצטרפים לרשימת נידוני השיכחה. אבל אינני משלה ם שחי בניו יורק. ֶ את עצמי: ראיתי מה קרה לדודי ס הוא הרגיש שזיכרונו בוגד בו 70 כשהגיע סם לגיל והתחיל לכתוב פתקים, כדי לזכור את שמות העצמים והחפצים המקיפים אותו. יותר ויותר פתקים כיסו את החפצים שאותם ייצגו או הזכירו. לבסוף, כל ביתו של סם היה מלא דפי נייר או קרטון, ועליהם, באנגלית, או באידיש, הצטופפו להן אותיות דקיקות, כחולות, שאין ביניהן ולוּ סדק צר של לובן נייר. הדפים הללו הכילו שמות של רהיטים, חליפות בגדים, כלי חרסינה, שמות של יצירות מוזיקליות בתקליטים, שמות של שחקניות קולנוע ושחקנים מן התיאטרון האידי, שמות שחקני פוטבול ובייסבול. בשלב הבא נעלמו החפצים. אף אחד לא הבין למה, אבל עובדה היא עובדה: החפצים נעלמו והותירו דפי נייר עמוסי מילים. ם התקשה לקרוא את רשימותיו. ֶ כשעיניו קהו, ס הוא התחיל למלמל מילים לפי קבוצות: מילים בעלות צליל דומה; מילים הקשורות לתיאטרון או למטבח; מילים של שבת ומילים של חול. באחרית ימיו היה מוקף באין-ספור מילים מרחפות באוויר. ביקרתי אותו בביתו וראיתי זאת במו עיניי. הוא היה פוער את פיו, בולע מילים ולוחש אותן החוצה. הן היתמרו מעל ראשו כמו עשן סיגריות או הבל פה ביום של קרה. את שמה של אשתו האהובה הוא נשף כעשן כחלחל יחד עם נשמתו, שפרחה בדרכה אל האור. דקות אחדות ריחפו ענני המילים בחדר ואחר-כך התערבלו כעמוד טורנדו ונעלמו במעלה ארובת האח. האם גורלי יהיה כגורלו?

מורה נבוכים גיבור הסיפור הוא דודו של המחבר מצד אביו - סם פריד ז"ל. הוא נפטר לפני שנים אחדות. מאור מספר: “הסיפור מתאר את מה שחוויתי בביתו כשביקרתי אצלו לפני מותו והייתי עד לשקיעתו ולהתנהלותו. את סוף הסיפור כתבתי לפני שהוא נפטר. מאוחר יותר נמסר לי כי בהיותו על ערש דווי לחש את שם אשתו. באמצעות העירוב בין הביוגרפי והפנטסטי ניסיתי להפוך חוויה קשה לסוג של אגדה (משפחתית)". תצלומיו של סם פריד הצעיר הוצאו ממכונת-הצילום האוטומטית המדפיסה ארבעה תצלומים זהים בו-זמנית. התצלום הראשון שבהם נגזר לצורך שימוש בו לתעודה כלשהי. עבור חיים מאור, החור הגזור מבטא את תחילת היעלמותו של דודו. הכותב השחיר את השטח הריק והפך אותו לחור שחור הבולע את תודעת סם פריד. חיים מאור הוא פרופסור במחלקה לאמנויות.

לעט מעת | 16

גיליון המאה

טבע שני יבחר גנאור

אחרי החגים ורד עוזיאל

כתיבה ספרותית היא חלק חשוב מחייו של דיקן הפקולטה למדעי הטבע, פרופ' יבחר גנאור (בצילום למטה), איש מדעי כדור-הארץ. “הכתיבה שלי משלבת התבוננות בטבע עם התבוננות פנימית", הוא אומר. לפניכם שניים משיריו. curriculum vitae

זה מכבר חגגנו את ראש השנה ושנה אזרחית חדשה יצאה לדרכה. אז לאחר כל החופשות וכל החגים אפשר להתפנות לתובנות, מחשבות והגיגים, כי בירכנו ואיחלנו כמעט לכולם את כל שאפשר ויותר בעולם. אולי השנה נבקש באופן ברור ופרגמטי אי אילו תובנות שיוסיפו לחיינו נופך סימפטי. אולי השנה יתרחש במפתיע שינוי דרמטי ונזכה למענה אנושי וחם, לא קר ואוטומטי, ואולי השנה נקבל פחות צלצולי המתנה וניתוקים, וכל המוקדנים יהיו סבלניים, אדיבים ופחות עסוקים. ואולי השנה כשנבקר אצל הרופא ומולו נתיישב, הוא יקשיב לנו באמת ולא יתבונן רק בצג המחשב... ואולי השנה נבין ונפנים - שתודה, בבקשה וסליחה הן מילים כבדות משקל ולא עוד אמירה או מריחה. ואולי השנה יקטינו בטלוויזיה את מסת הקדימונים והפרסומות, ולא חשוב עד כמה הדוגמניות יפות, חטובות או מדהימות, ואולי השנה יעסקו נבחרנו בכנסת בטובת המדינה והאזרח, ולא נשמע עוד ח"כ שמעד, שר שהטריד או ראש ממשלה לשעבר שסרח. ואולי השנה יחליטו בבנקים להיטיב עם הלקוחות ולגבות פחות על פעולות כאילו זניחות. ואולי נקבל במייל ובדואר פחות דואר זבל ופליירים, והכסף יושקע בדברים חשובים, יקרים ואחרים. ואולי השנה יגבילו באמת באופן הולם ואופטימאלי את השאון באולמות-השמחה ויבינו שזה לא נורמאלי! ואולי השנה נמעיט להתכתב ונדבר בסלולארי פחות, ונקיים שיחת פנים אל פנים אחת או שתיים לפחות, ואולי השנה נעשה אנחנו בעצמנו ובמו ידינו שלנו, כל אחת ואחד מאיתנו, לטובתנו ולמען כולנו.

ליד השקם הישן יר ִ ע ָ ר בּ ָ י גּ ִ נ ֲ ה א ָ נ ָ ים שׁ ִ ר ְ שׂ ֶ ר ע ָ ב ְ כּ יר ִ ד ָ ה נ ֶ ין ז ֵ ן א ִ י ַ ד ֲ ע ַ ו ל ַ ל ע ַ א ְ שׁ ֶ א ְ שׁ ו ֵ קּ ַ ב ֲ ר א ָ זּ ִ מּ ֶ שׁ י. ִ צ ְ פ ֶ חוֹז ח ְ מ ִ ךְ ל ֶ ר ֶ דּ ַ ה

ים ִ נ ָ ב ְ ים ל ִ פּ ַ ה דּ ָ שּׁ ִ שׁ חוֹרוֹת - ְ יּוֹת שׁ ִ אוֹת י. ַ יּ ַ קוֹרוֹת ח

י ַ ר ָ מ ֲ א ַ ם מ ָ שׁ י ַ יד ִ ק ְ פ ַ ת ְ ו י ַ יד ִ מ ְ ל ַ ת ְ ו ר. ָ ק ְ ח ֶ מּ ַ ךְ ה ֶ ר ֶ ד ְ י בּ ִ מּ ִ כוּ ע ְ ל ָ ה ֶ שׁ י ַ בוֹת ֲ ה ַ ךְ לֹא א ַ א י ַ כּוּל ְ ס ִ ת ְ ו י ַ יר ִ קּ ַ י ְ ו ר. ָ ח ָ מּ ַ ךְ ל ֶ ר ֶ דּ ַ י בּ ִ מּ ִ ע ֵ כוּ מ ְ ל ָ ה ֶ שׁ

ים, ִ יב ִ ד ֲ י א ִ יר ִ י ע ֵ שׁ ְ נ ַ א ים: ִ נ ָ אוֹר פּ ְ מ ִ ירוּ בּ ִ בּ ְ ס ַ י ן, ָ שׁ ָ יּ ַ ם ה ֶ ק ֶ שּׁ ַ ד ה ַ י ְ ה ל ָ ינ ִ מ ָ ךְ י ֵ ל ֵ “תּ ן. ַ גּ ַ ד ה ַ מ ָ שׁ בּוֹ ע ָ ר ְ ג ִ מּ ַ ת ה ֶ ה א ֶ צ ֱ ח ֶ ךְ תּ ָ ר-כּ ַ ח ַ א

ן, ָ ט ָ קּ ַ ק ה ְ יוֹס ְ קּ ַ ד ה ַ י ְ ר ל ָ שׁ ָ יךְ י ִ שׁ ְ מ ַ תּ ן. ָ ב ָ לּ ַ ף ה ָ 'יר ִ גּ ַ ד ה ַ מ ָ גּוֹ ע ַ ל גּ ַ ע ֶ ה שׁ ֶ ז אשׁוֹן לֹא, ִ ר ָ ר בּ ַ ח ַ א ם לֹא. ַ י גּ ִ נ ֵ שּׁ ַ בּ ה. ָ ינ ִ מ ָ ה י ֶ נ ְ פ ִ י תּ ִ ישׁ ִ ל ְ שּׁ ַ בּ ד ַ י ְ א ל ֵ ה יוֹצ ֶ ז מוֹ, ְ ה-שׁ ָ ל מ ֶ נוּת שׁ ֲ ח ַ ה ר ָ מּוּז ַ ם ה ֵ שּׁ ַ ם ה ִ ן ע ָ ט ָ קּ ַ ה ה ֶ נוּ, ז לּוֹת". ַ י כּ ֵ ד ְ ג ִ ר בּ ֵ מּוֹכ ֶ שׁ

ת ַ יב ִ ת ְ ן כּ ַ מ ְ א ז ָ בּ י. ַ ת ֵ קוֹרוֹת מ

י ִ תּ ְ ח ַ ן נוֹכ ַ מ ְ זּ ִ ר מ ָ ב ְ י כּ ִ נ ֲ א ַ ו י, ִ את ָ צ ָ י מ ִ כּ ְ ר ַ ם דּ ִ ם א ַ גּ ֶ שׁ י ִ תּ ְ ע ַ גּ ִ ה ְ י ו ִ תּ ְ ע ַ ג ָ י יאוּת ִ ר ְ בּ ַ ד ה ַ ר ְ שׂ ִ ל מ ֶ א אוּת - ָ מ ְ צ ַ ע ָ חוֹב ה ְ ת ר ַ נּ ִ פ ְ בּ

ר ָ י גּ ִ נ ֲ הּ א ָ יר בּ ִ ע ָ בּ ר. ָ ר ז ֵ א ָ שּׁ ֶ יד א ִ מ ָ תּ י ִ קוֹמ ְ י מ ִ ינ ֵ א י. ִ קוֹמ ְ מ ִ בּ

ורד עוזיאל, המחלקה להנדסת בניין.

17 | אבג

לחופש האקדמי נולד הפיסיקאי פרופ' רון פולמן מסביר במאמרו מהי המהות האמיתית של האקדמיה ומהי לדעתו משימתה החשובה ביותר

מאת רון פולמן כשביקשו ממני לכתוב מאמר ל'אבג', חככתי בדעתי איזה נושא לבחור. בהתחלה חשבתי להתמקד בנפלאות תורת הקוונטים ועל איך אנחנו מדברים עם אטומים, אבל החלטתי שהנושא צר מדי. אחר-כך חשבתי לספר לכם, קוראים יקרים, על שאלה שמעסיקה אותי לאחרונה, והיא: “האם אנחנו חיים?". אבל אז החלטתי שזה נושא רחב מדי. (ניתן לקרוא את תקציר הדברים במאמר בעיתון האינטרנטי ‘אלכסון' וכן להביט בסרטון קצר שהעליתי ליו-טיוב). לבסוף נזכרתי בחוברת דקה שקראתי לפני שנים רבות, ‘הסוציולוגיה של הבערות' (מאת עמוס פונקנשטיין ועדין שטיינזלץ, בהוצאת האוניברסיטה המשודרת), והחלטתי להתרכז בה. ובכן, מה מיוחד באקדמיה? יש סטודנטים שאומרים: “אוניברסיטה היא מקום אידיאלי למציאת בני זוג". יש פרופסורים שאומרים: “שלושת הדברים הכי חשובים באוניברסיטה הם: יולי, אוגוסט, ספטמבר" (כי אז לא מלמדים...). ועכשיו מעט יותר ברצינות. על-פי-רוב יאמרו הנשאלים: הדבר החשוב ביותר באוניברסיטה הוא ההוראה. ואכן, הוראה היא דבר חשוב מאוד. חיי בני-האדם הם זמניים, ואם לא נעביר את הידע מדור לדור לא תוכל האנושות להתקדם. הוראה גם מאפשרת לסטודנט, שהאוניברסיטה משמשת לו כדלת לקריירה מקצועית, מימוש עצמי, מפני שהלימוד יאפשר לו בעתיד לעסוק בדבר מעניין וגם לתרום לאחרים. ויהיו מי שיגידו שהדבר החשוב ביותר באוניברסיטה הוא המחקר. ואכן, בלי

תקיפתה המתמדת של האמת". רק אמונה עמוקה בדבר הזה מאפשרת אהבה אמיתית של ויכוח, של גיוון דעות. ורק היא, כך אני מאמין, באמת יכולה לקרב אותנו אל האמת. כל סטודנט שמגיע למעבדה שלי שומע ממני שאני מצפה ממנו לתקוף אותי, או יותר נכון את דעותיי. בנימוס, בכבוד, עם נימוקים, אבל לתקוף. אם לא יעשה כן, הרי שלא הצלחתי להבהיר לו מהי המהות האמיתית של אקדמיה ושל מחקר. המדע המודרני לימד אותנו שזוהי הדרך היעילה ביותר לחתור אל האמת, ועלינו לאמץ - בכל תחומי החיים – את התגלית הזאת, שהיא לדעתי התגלית החשובה ביותר של המדע עד היום. האוניברסיטאות הבינו כבר בראשית דרכן שחופש הוויכוח הוא הדבר החשוב מכול. האוניברסיטה הראשונה נוסדה

מחקר לא יהיו תרופות חדשות, לא נוכל להתגונן מפני שינויי אקלים ומטאורים גדולים, לא נלמד מטעויות שקרו בהיסטוריה, לא נרד לעומקן של השאלות החשובות של הקיום ושל המוסר אם לא נעסוק במחקר פילוסופי ובשירה וספרות, וכך הלאה. אך לעניות דעתי עדיין לא נגענו בנושא החשוב ביותר באוניברסיטה. בספרון “הסוציולוגיה של הבערות" מועלה , libertas disputandi על נס המושג שמשמעותו בלטינית חופש הדיון, או חופש הוויכוח. למושג הזה יש הרבה גרסאות. למשל, כולם מכירים את האמירה של וולטר (שלמען הדיוק נכתבה בספר על וולטר): “אני לא מסכים עם דבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך להשמיעם". הגרסה שאני מעדיף היא: “הדרך אל האמת מחייבת את

למצוינות מודל | 18

גיליון המאה

האנושיים של תרבות מסוימת - כלומר הצעירים היוצאים ממערכת החינוך שלה. וכשיש גיוון, בחנו עד כמה הוא מביא לידי קרע של ממש. אם יש קרע עמוק עד כדי שנאה, פירוש הדבר הוא שאין הבנה לכך שגיוון מחשבתי חשוב להישרדותנו בדיוק כמו גיוון גנטי. במקום שאין חופש ביטוי ואהבת הגיוון נמצא על-פי-רוב שיש אמונה וביטחון מוחלט בכך שיש אמת אחת. כך שהאמונה באמת האחת גם היא אבן-בוחן המראה עד כמה מתקדמת תרבות מסוימת ועד כמה רחוק היא תגיע! אפילו בחברות הדמוקרטיות, שחופש הדיבור עומד בבסיסן, הדברים הם על-פי- רוב מראית עין. אין הערצה אמיתית של הגיוון. אולי יש הבנה שסובלנות היא המגן בפני אלימות, אבל אצל רוב האנשים היא מתקבלת כרע במיעוטו, כהכרח לא יגונה, לא כניצחון פילוסופי של המין האנושי. יש 21- לצערי גם בישראל של המאה ה לא מעט קולות שקוראים להשתיק דעה זו או אחרת. קולות כאלה מרחיקים אותנו מן האמת. שכן לא משנה עד כמה אנחנו בטוחים שדעה מסוימת אינה נכונה ואפילו מטרידה - חייבים להילחם על זכותה של כל דעה להישמע. אני טוען אפוא שתפקידה החשוב ביותר של האוניברסיטה הוא ללמד את הרעיון האומר, “הדרך אל האמת מחייבת את תקיפתה המתמדת של האמת". כך תצליח האוניברסיטה לממש את ייעודה העליון - לקדם את המין האנושי ולהביא לשיפור במצבו.

בחנו למשל את נושא האליטות. ישנן אליטות מסוגים שונים: פוליטיות, ביטחוניות, תרבותיות, משפטיות, טכנולוגיות, מדעיות, וכמובן כלכליות. אוניברסיטה מעצם תפקידה צריכה להציע חידושים, שבמקרים רבים הם אלטרנטיבות לדרך הנהוגה. אבל לאליטות טוב שדברים יישארו כפי שהם. בארה"ב, למשל, לאלפיון העליון יש אותו כוח כלכלי כמו לתשעים אחוזים מן האוכלוסייה. ואוניברסיטאות זקוקות לתרומות... במצב כזה איזה סיכוי יש לקדם מודלים כלכליים אלטרנטיביים? במדעים המדויקים אחת הסכנות היא התערבות התעשיות הגדולות. ההשקעה של המדינה במדע קטנה, ובמקביל גדלה ההשקעה של התעשיות. הדבר הזה משנה את כיווני המחקר ואפילו מונע מחקר בסיסי. (אולי בעתיד יחקרו האם חברות הדלק לא עיכבו בעשרות שנים את פיתוח האנרגיה האלטרנטיבית). בוודאי לא תמצאו איש תעשייה בכיר שיודה שהוא רוצה לפגוע בחופש הוויכוח, אבל הכסף מצמצם מאוד את גבולות הוויכוח, והתוצאה זהה. ככלל, כמעט כל האידיאולוגיות הפוליטיות והחברתיות, וכמותן הדתות וכן הארגונים הכלכליים, טוענים תמיד שהם בעד דיון וויכוח וחופש דיבור. כבר בעולם העתיק תמצאו הרבה ספרים שקידמו את רעיון הוויכוח, כמו הדיאלוגים של אפלטון היווני, או כמו התלמוד שלנו. אך במבחן התוצאה, בכל התרבויות והאידיאולוגיות המצב מבחינה זו רחוק מלהשביע רצון. איך יודעים ואיך שופטים ואיך מתקנים? בחנו תמיד כמה סובלנות יש כלפי קולות אחרים. בחנו עד כמה עקומת ההתפלגות של הגיוון המחשבתי רחבה לגבי התוצרים

, והיא 11- בבולוניה שבאיטליה במאה ה ניסחה אמנה של חופש הוויכוח שנחתמה .12- במאה ה אולי הדבר הזה נראה לכם טריוויאלי, שנה אחרי האמנה של בולוניה 500 אבל מן 10%- (שדרך אגב, עד היום פחות מ האוניברסיטאות בעולם חתמו עליה) הועמד גלילאו גלילאי לדין על שטען כי כדור-הארץ סובב סביב השמש. הדברים לא השתפרו 20- גם במאה ה בהרבה. נתבונן לרגע בעולם הפוליטי, שגם בו אנחנו אמורים לשאוף אל האמת, או במלים קצת פחות דרמטיות, לפחות אל ההבנה. במקומות רבים (כמו בסין, בכיכר טייאן- ) פגעו כוחות השלטון 1989 אן-מן בשנת בסטודנטים ובמרצים שהביעו דעה שונה. גם בארה"ב זה קרה, למשל באוניברסיטת ברקלי בזמן מלחמת וייטנאם, ואחרי זה בתקופת מקארת'י, כשפרופסורים נדרשו לחתום על הצהרה שאינם תומכים בקומוניזם. אני פיסיקאי, על-כן אביא בפניכם שתי דוגמאות של פיסיקאים ששילמו מחיר כבד על שהביעו את דעתם: ארווין שרדינגר, אחד מאבות תורת מן 1938 הקוונטים, סולק בשנת האוניברסיטה של גראץ שבאוסטריה משום שהתנגד לגירוש הסטודנטים היהודים. אזרחותו האמריקאית של עוד אחד מאבות תורת הקוונטים, דיוויד בוהם, נשללה ממנו מפני שלא הסכים לתת לוועדה של הקונגרס האמריקני שמות של פיסיקאים שנחשדו בעיניו כאוהדי הקומוניזם. , במערב, שבו 21- גם כיום, במאה ה כביכול הדברים האלה אמורים להיות מובנים, הם לא הוטמעו: לא רק בחברה בכלל, אפילו באוניברסיטאות אין הדברים מובנים די צורכם.

המאמר מתבסס על הרצאתו של פרופ' פולמן בטקס להענקת פרסי הרקטור לסטודנטים מצטיינים.

19 | אבג