שוטי | מומי אביטל

)FakaRava( בסופו של דבר ארכה הדרך מנוקוהיבה שבאיי מרקיזה לפקרבה שבטואמוטוס ארבעה ימים ועד עכשיו אין אנחנו יודעים מה פגע בנו ביום השלישי: שקע, אזור התכנסות או סתם סופה עצבנית. אבל הרווחנו שיעור מעשי במזג אוויר סוער באמת שהרוחות נושבות בו ארבעים קשר והגלים מטפסים לגובה, עם פסגות שקופות כזכוכית בצבע טורקיז, וכל גופם מכוסה רסס לבן. אבל שוטי שלנו בנויה לתלפיות ויצאנו כמו שנכנסנו בלי שום נזק, רק קצת רטובים. ביקרנו בשלושה אטולים מתוך כשבעים. על המוטו (האי) העיקרי בפקרבה יושב כפר שמרגיש כמו קיבוץ: מדשאות ירוקות זרועות אגוזי קוקוס, חצרות בלי מטר ומחלון אחד 500 גדרות ודלתות הבתים פתוחות לרווחה לרחוב. רוחב האי כ של הבית רואים את האוקיינוס שוצף, מהחלון הנגדי אגם רגוע. אבל השקט מעל המים מסתיר עולם סוער מתחתם. כשהאקשן העיקרי מתרחש במעבר המחבר את הים לאגם ומכל העולם מגיעים לכאן צוללנים.

בלית ברירה נרשמתי לצלילה וקפצתי לבדוק על מה המהומה: נסיעה קצרה בסירת מנוע אל מחוץ לפס, בדיקת ציוד אחרונה, צעד גדול ואני בתוך זרם הגאות הנכנס לאגם. אנחנו בועטים את דרכנו למטה ובעומק מטר נאחזים באלמוגים על הקרקעית. רק כשאנחנו נעצרים הזרם מורגש 30 קמ"ש) ומאיים לתלוש אותנו קדימה, אבל אחרי שנייה מתגלה 10( בכל עוצמתו מחזה עוצר נשימה: עשרות רבות של כרישים אפורים מזפזפים להם מצד לצד במהירות כמו ניו-יורקרים בשדרה החמישית. אף אחד מהם לא מעיף לעברנו מבט עד שמדריך הצלילה מתחיל לנקוש ולהרעיש וכמה כרישים באים להציץ מקרוב על התיירים. אנחנו נשארים כעשרים דקות והעין לא שבעה. אחר כך אנחנו מרפים מהקרקעית ומתחילים לדאות במהירות לתוך האטול. כמו סופרמן אנחנו טסים, עולים ויורדים בין ואדיות של אלמוגים צבעוניים, בחלקם עוד חבורות כרישים, בכולם דגי שונית, עשרות מינים וצבעים. לבסוף אנחנו נוחתים בערוץ צר עם קרקעית לבנה שנקרא "עלי באבא" על שם האוצרות שבו: בחול הלבן קבורות שיני כריש רבות. יוצאים מהמים. העיניים של כולם בורקות. הגוף רועד מקור והתרגשות. שותים תה חם להירגע. ואז נועלים סנפירים, מהדקים שוב את המסכה לפנים וקופצים לסיבוב נוסף.