שוטי | מומי אביטל
מפקרבה הפלגנו לטאו - אטול קטן שבקצהו הצפוני יש מעבר "מדומה", בהתחלה הכניסה לאטול מתרחבת ונראית מבטיחה אבל בסופה היא סגורה בשוניות. באמצע נוצר מעגן מושלם מוגן מהזרם והגלים. על החוף גרים זוג ושלושה כלבים. האישה, וולנטין הגיעה לפני חמישים שנה, כשהיא רק בת ארבעה ימים, בסירתו של סבה שחטף אותה מהוריה וברח למוטו הזה שהיה עד אז לא מיושב (היה מקובל בחברה הפולנזית שילדים גדלים במשפחה המורחבת ולא על ידי הוריהם, אבל לרוב הדבר קרה בהסכמה). עשינו לנו מנהג וכל בוקר יצאנו לטיול בוקר: נסחפים בזרם בלי להתאמץ בין האלמוגים הרדודים כשאין ספור מיני דגי שונית משוטטים להם כמונו בלי מעש. אחרי יותר משבוע נפרדנו בצער מוולנטין והדגים ושטנו לרנגיורה - אטול ענק (השני בגודלו בעולם) ובו שני כפרים, עשרה מועדוני צלילה ומלון מפואר. עגנו ליד המלון וקיווינו שהרוח תביא לנו משם רסיסים של יוקרה. האטול כל כך גדול, שגם בזמן הרוגע שבין הגאות לשפל, עדיין המעבר שלו שוצף כמו נהר הררי. המעבר פנימה הרגיש כמו ראפטינג שבו לא ברור מי שולט בסירה (מה שלא מפריע לסירות מועדוני הצלילה להיכנס למעבר גם כשהזרם בשיאו כאילו מדובר בירקון בשיא הקיץ). בקצה המעבר ישנו אי קטן שחוסם את הזרם ולמרגלותיו שונית שמכונה "האקווריום". חידשנו את טיולי הבוקר שלנו: שטים לקצה האקווריום, קופצים למים (כשהדינגי קשורה אלי), נסחפים כמו בסרט נע עד הקצה השני, מטפסים חזרה לדינגי, שטים לנקודת ההתחלה וקופצים שוב, עד שמתעייפים. רגע אחרי שטובלים את האף במים מבינים למה יש כל כך הרבה מועדוני צלילה כאן, ולדגי השונית הרבים שהתרגלנו לראות בטאו הצטרפו בכל צלילה גם ) שהוסיפו התרגשות בהתחלה ואחר כך הפכו לחלק Black tip( כמה כרישים טבעי מהנוף. חלאס, זזים. זה לא שהתעייפנו מהשלווה, האלמוגים והשקיעות, אבל הגיע הזמן לקצת המולה של עיר גדולה עם פיח, צפירות מכוניות וסופרמרקט נורמלי. התחנה הבאה: טהיטי.
Made with FlippingBook flipbook maker