שוטי | מומי אביטל

באחת עשרה אנחנו אוכלים ארוחת בוהריים שאחריה יש שיעור ימאות לילדים (בכל זאת שיצאו עם מקצוע מהטיול הזה). בצהריים יואב ממלא את הלוג היומי ומסמן את המיקום שלנו על המפה. כל כמה ימים מתחברים עם הטלפון הלווייני, מורידים תחזית מזג אויר ואימיילים. בשתיים ארוחת צהריים שאחריה מתחילים הלימודים ואני תופס שנ"צ. בחמש וחצי עושים הפסקה ממרוץ החיים המתיש ופורשים לתה מנחה, הגרסה החנונית של דרינק מול השקיעה. אם מישהו עוד יכול לדחוף משהו לבטן (משתנה עם הלחץ הברומטרי) לילך מכינה ארוחת ערב, פיפי ולישון. משמרות הלילה מתחילות: אני עד עשר, לילך עד אחת, ושוב אני. הזמן טס בלי שנרגיש או נשתעמם (אם כי הילדים מתלוננים שאין להם מספיק זמן חופשי למשחקים). אם לדייק, הזמן מציית לשני חוקים פיזיקליים: טס בימים ומאט בלילות. אה, הזמן גם מתארך ככל שמתקרבים ליעד. לאף אחד אין מושג כמה ימים אנחנו מפליגים, במקום זה הילדים עוקבים אחרי קווי האורך: כל עשרה קווי אורך יש חגיגה קולינרית קטנה, כל חמישה עשר מזיזים את מחוגי השעון אחורה.