שוטי | מומי אביטל
אנחנו לא מוצאים את הרוח שהתחזית הבטיחה לנו. בלילה, במקום רוח, התיישב עלינו ענן וערפל. לא רואים כלום והכל רטוב. באין ירח, נקודת האור היחידה בסיפור היא פנס הראש שלי. גם למחרת האוקיינוס הגדול ממשיך ומתנהג כמו שלולית חורף בשלהי הקיץ ואנחנו מתקדמים בקצב הליכה. בסוף היום השלישי אנחנו מוצאים את רוחות הסחר (או לפחות קרובי משפחה מדרגה שלישית) ומתחילים לזוז. אבל רק בבוקר היום הרביעי האוקיינוס סוף סוף משיב רוח בברכה. הרוח דרום מזרחית ופנינו לדרום מערב, ככה שהרוח פוגשת את הסירה מהצד ואפילו ב"קדמית" ואנחנו (בסטנדרטים שלנו) טסים מייל. רק אחרי עשרה ימים הרוח תזוז 175 על הגלים וגומאים ביממה שאחרי מזרחה ואנחנו נחזור לערסול הנעים של שייט ברוח מלאה.
בלילות, סוף סוף בלי עננים ובחושך מוחלט, רואים שמיים חדשים – הרקיע הדרומי. הקונסטלציות המוכרות מהבית כמעט נושקות לים ומצביעות לכוכב הצפון שמתחבא מעבר לאופק. בין לבין אנחנו מתמקצעים בכל רזי הבהייה: בהייה בקו האופק, בזריחה ובשקיעה, בענני גשם וכבשה, בהייה בגלים ובקצפם. כמו הגלים, כל הימים נראים זהים ואף יום אינו דומה למשנהו. בחמש בבוקר אני מעיר את לילך וצונח למיטה. עד שהילדים מתעוררים לילך כבר מספיקה להתפיח לחם, שהריח שלו ייכנס לי לחלום. הילדים אוכלים ארוחת בוקר, כותבים ביומן, ולכל אחד יש מטלת ניקיון בסירה. בתשע אני מתעורר ועובר על הסירה לחפש נזקים (ולהעיף את הדיונונים והדגים המעופפים חזרה לים), לילך פורשת לשנת בוקר קצרה.
Made with FlippingBook flipbook maker