שוטי | מומי אביטל

24/05/2016

האוקיינוס השקט – חצי ראשון על קיר המטבח בבית הייתה תלויה לנו מפת עולם גדולה שבמרכזה האוקיינוס השקט ועליה היינו רוקמים תכניות ומשננים שמות של איים רחוקים. צריך היה רק לחצות את הקטע הכחול הריק והענק (בערך שִׁיבֶּר) בין גלפגוס לפולינזיה הצרפתית, הקטע הנידח ביותר בתוכנית שלנו, ואחריו נפתח עולם חדש של ממלכות איים אקזוטיות. השאלה שעמדה באוויר (בלי תשובה) הייתה: איך בדיוק קופצים את הקפיצה הנחשונית הזאת? נו, הגיע הזמן לברר. יוצאים לדרך. רגע לפני שיצאנו עלינו על הדינגי ויצאנו לסיבוב אחרון במפרץ, נפרדים ממושבת הפינגווינים שמולנו, מאריות הים, מכרישי הגלפגוס המיניאטורים. 2898 חזרה בסירה אני מזין את נקודת הציון ומחשב הניווט פולט בחיוך "עוד מיילים ימיים ליעד". בדיקה אחרונה שהכל קשור ומאובטח, מרימים עוגן ויוצאים. ככה מרגיש חופש. פני הים חלקים בלי אף אדווה. הסוול, גלי הגיבוע, עולים ויורדים באיטיות כמו בית חזה של ענק ישן. מחוץ למעגן מתחילים לראות נקודות בהירות, כמו מצופים, מפוזרות על פני הים. כשמתקרבים הנקודות מתגלגלות לצבי ים שצוללים לעומק כשאנחנו מתקרבים. מנטות ענקיות מרחפות כמו צל על פני המים. באין רוח אנחנו עדיין עם מנועים מטרטרים. אחרי כשעתיים אנחנו עוצרים ליד צב נרקסיסט שדופק פוזות למצלמה. בסוף סשן הצילומים אני נותן בגז והמנוע השמאלי מתחנן לעזרה: אין פליטת מי קירור. בלי חשק אני קופץ למים (קפואים!) ומנקה את פתחי היניקה של המשאבה, חוזר ומנקה גם את המסנן. לא עוזר. אני שם לב שציר המשאבה בכלל לא מסתובב, מחליף אימפלור ואחריו רצועה. מגרד בראש. לא עוזר. ציר המשאבה תקוע וזה כבר עניין לדרג ב'. ככה על היום הראשון בחצייה הכי ארוכה שלנו, עוד לפני שהספקנו אפילו לחטוף איזה מחלת ים קטנה, שבק לנו מנוע. בעברית תקנית קוראים לזה מזל מחורבן.

אנחנו מחליטים לא לחזור לגלפגוס אלא להמשיך בכל זאת. אחרי הכל יש לנו שני מנועים, ובחצייה בכלל לא אמורים להשתמש בהם.