שוטי | מומי אביטל

בכל העולם המרינות די דומות. ורק אחרי שבוע, כשנפרדנו מהרציף ויצאנו החוצה למפרץ ליד, הרגשנו שהגענו. המפרצים כאן נחמדים, עם מנגרובים ירוקים שעוטפים את כל האי ועצי קוקוס על קו החוף. אנחנו יורדים ליבשה פעמיים ביום: בבוקר לקנות באגטים טריים (בכל זאת צרפת), ואחרי הצהריים לחוף, כדי שהילדים יתפלשו בחול. בין לבין אנחנו לא עושים כלום וזה כל כך טוב. מרטיניק שייכת לצרפת. זה אי עם פיצול אישיות: השפה והמחירים אירופאים, המנטליות וקצב החיים קריבי. התושבים שפעם עבדו בפרך בגידולי קנה-סוכר לתעשיית הרום, אימצו את המנטליות המערבית, העבירו את הגידולים לאיים השכנים ועברו לצד שצורך רום (גם זו עבודה קשה). בכלל רום ומוסיקה, זה מה שהולך כאן באי. המוסיקה רק מתחילה לנגן וכולם מתחילים לנוע לפי הקצב. זה נחמד עד שאתה מגלה שהטבח והמלצרים שכחו את עצמם (ואותנו) ורוקדים גם. נחמד נחמד אבל אנחנו די מיצינו את העסק הזה של איים מחופשים לאירופה (בהתחלה הקנריים שהתחפשו לספרד ועכשיו מרטיניק הצרפתית). אז הפלגנו לדומיניקה.