שוטי | מומי אביטל

ביום העשירי - אמצע הדרך. ראינו סירה. למרות עשרות הסירות שחוצות בדיוק באותו הזמן ובאותו המסלול את האוקיינוס, זאת תהיה הסירה היחידה שנראה מהיום השני ועד היום האחרון. גם הים כאן קצת ביישן ושומר את יצוריו עמוק בבטן. בכל הדרך ראינו רק להקת דולפינים אחת ועוד דג דוראדו (רעמתן כחלחל) אחד על החכה. מאמצע הדרך פני הים מנומשים בכתמים כתומים של סרגוסה – מין עשב ים פולש שהשתלט על פני המים. כל ניסיון דייג מסתיים אחרי דקה בשיחים שלמים של סרגוסה על הקרס במקרה הטוב, ועם פחות מזל גם בתסבוכת על מדף ההגה, בפתחי השאיבה של מתפיל המים או המנוע ושאר צרות שלא נדע. פני הים לעומת זאת שוקקי חיים. דגים מעופפים, ממש יצורים מיתולוגים, שמעופפים עשרות מטרים, דואים בין הגלים צוללים לרגע וקופצים שוב. כמעט כל בוקר אנחנו מוצאים כמה טייסים מסכנים שלא ציפו שתופיע להם סירה באמצע הדרך ומסיימים את חייהם על הסיפון שלנו. בחושך, לפני שהירח עולה ובקושי אפשר להבדיל בין מים לשמים, הסירה משאירה אחריה שובל עדין של גיצים זרחנים - פלנקטון זוהר (שגם הוא לא מבין מאיפה נחתנו עליו).