שוטי | מומי אביטל

בסופו של דבר, למעט דג (גדול יותר מאייל) שתפסנו בערב השני ופתר לנו את דאגת האוכל, ואין ספור דייגים מרוקאים שהסתובבנו להם בין הרשתות בלילות הראשונים, ההפלגה עברה בלי שום דרמות. ) שנמצא בשפיץ La Graciosa( בוקר אחד נחתנו במפרץ ליד אי קטנטן הצפוני של לנזרוטה. מפרץ לדוגמא עם חול לבן, הרי געש שחורים ברקע וים טורקיז. רק אחרי שנעזוב למרינה בלנזרוטה בגלל רוח ששינתה כיוון, נבין שזה אחד המפרצים המוגנים היחידים בקנרים. ק"מ) ואומרים שאפשר להרגיש פה גם 150( הקנרים די קרובים לדרום מרוקו ניחוחות אפריקאים או לפחות את הרוחות החמות של הסהרה. אבל בינתיים זה מרגיש בדיוק כמו ספרד האירופאית (שזה לא רע בכלל) עם ניחוחות של תיירים אירופאים שרודפים אחרי השמש. במרינה שלנו רגילים לשייטים היפר אקטיביים שנתקעים אצלם, ומיקמו על הרציף סוכנות השכרת רכבים. אז לקחנו רכב בזיל הזול, ויצאנו להסתובב. שנה) שהשאירה 300( על האי עברה טראומת-התבגרות וולקנית לא מזמן אותו צחיח ומחוצק'ן (בחן) בכשלוש מאות לועות געשיים. את נוף הפרא שוברות טרסות מיוחדות ואסטטיות להפליא, ויצירות של אמן מקומי ומוכשר ) שהפך את האי לסטודיו הפרטי שלו. Cesar Manrique( גילוי עיתונאי נאות: בין התחלת כתיבת הפוסט לשיגורו, הזזנו את הירכתיים שלנו ושטנו לאי השכן - גראן-קנרייה ששונה לגמרי ממוזרוטה. מה שלא מפריע לנו להתבטל בו באותה צורה. אבל על זה כבר בפוסט הבא.