שוטי | מומי אביטל

התושבים המקומיים טוענים שיש איים יפים יותר מפאיאל, אבל כלום לא יכול להתחרות באווירה הנהדרת שכאן. פגשנו חברים ותיקים שהכרנו בשנים האחרונות מסביב לגלובוס ורקמנו קשרים עם חברים חדשים. מסביב מאות סירות מכל הצורות והגדלים, עם צוותים שמדברים בכל השפות הקיימות בעולם, שהגיעו ועזבו לכל הכיוונים של שׁוֹשַׁנַת הַרוּחוֹת. זה בטוח מקום שנחזור (בלי סירה) לבקר בו שוב. יש מנהג שסירות משאירות ציור שלהן באזורס לפני שהן יוצאות בחזרה אל הים. אנחנו השארנו את הציור של שוטי בפלורס. הילדים נהנו לחקור את המאות הרבות של שלטי סירות שמעטרים כל נקודה פנוייה במרינה, מחפשים שמות מוכרים ומדמיינים סיפורים לשלטים מעניינים.

בהמשך חיכתה לנו חצייה מתישה במיוחד, יומיים בלי רוח למנה ראשונה, כמה ימים עם יותר מדי רוח כמנה עיקרית ולקינוח שוב טרטור מנוע בלתי נגמר (זאת הפעם הראשונה שנאלצנו לתדלק מג'ריקנים…) בסוף חצינו שוב את מיצרי גיברלטר אל הים התיכון. נכנסנו בלילה וזגזגנו בין האורות והאניות הענקיות. בבוקר התעוררנו למראה המרהיב של המצוק המפורסם שמשקיף עלינו מלמעלה. החזרה לים התיכון ממש מרגישה כאילו חזרנו הביתה. ולמי שמתעניין מה באמת קורה עם החזרה הביתה אז בעוד חודש אנחנו כבר אמורים להתברגן חזרה ועדיין נשאר לנו לחצות את כל הים התיכון. עוד לא מצאנו קונה לשוטי וגם לא מרינה שבה אפשר להשאיר אותה, אז כדאי שנתחיל לזוז. להתראות בינתיים.