המרכז הישראלי למוגנות | חוק חובת הדיווח

מתוך דברי בית המשפט, במסגרת הערעור: "היו למערערת הזדמנויות חוזרות ונשנות להתעשת ולשנות את התנהגותה חסרת האחריות כלפי הקטינה. היא ניצבה שוב ושוב בפני סימני אזהרה שחייבו התגייסותה להגנה על הקטינה. כך במקום מגוריהם בצפון הארץ ואחר-כך, וביתר שאת, במהלך שהותם בתל-אביב. המערערת לא למדה את ליקחה, לא הבינה את המוטל עליה ולא ניסתה למזער את הנזק.... בנסיבות אלה, גם בהתחשב ברקע האישי ובמצבה, אין המערערת זכאית להתחשבות יתר. צדק בית המשפט קמא בקובעו, כי התנהגותה עד כה חייבת להטות את הכף לצד הטלת ענישה ממשית וכואבת אשר תמחיש לה את חומרת מעשיה ואת אחריותה ההורית, ואולי תהווה גורם מרתיע לעתיד. אכן, העבירות בהן הורשעה המערערת הינן עבירות מחדל. אולם, צודקת ב"כ המשיבה, כי המדובר במחדל במדרג חומרה גבוה במיוחד, המחייב התייחסות עונשית בהתאם. יוזכר, כי הרציונאל העומד מאחורי שני סעיפי העבירה בהם הורשעה המערערת, הינו ההגנה על שלומם הפיזי והנפשי והתפתחותם התקינה של קטינים חסרי-ישע, הנתונים לחסדיהם של הוריהם ושל אחרים. המדובר בעבירות של "מחשבה פלילית

התנהגותית" כאשר הענישה לגביהן נדרשת ללא כל קשר לתוצאות המחדל (ראו: י' קדמי על .) 1485 , 1457 הדין בפלילים, חלק שלישי עמ' המערערת נענשת על מחדליה, שאיפשרו את הפגיעות בקטינה. אין ספק כי העונש שהטיל בית המשפט קמא על המערערת אינו קל. אולם, לנוכח נסיבות ביצוע העבירות; חזרה על המחדלים שהעמידו את הקטינה במצבי סיכון, פגיעות מיניות והזנחה מתמשכים; ולנוכח חוסר התובנה של המערערת לאחריותה כאם ונסיונה למזער את חלקה גם כיום – סבורני כי המדובר בעונש ראוי ומאוזן. אם בכל זאת הגעתי למסקנה כי יש להקל במעט בתקופת המאסר, אין זאת אלא לפנים משורת הדין וכדי להעביר למערערת מסר של עידוד, להמשיך בדרך הטיפולית שהחלה בה, בתקווה שזו תביא לשיקומה ולחיזוק הקשר עם הקטינה בעתיד". 13793-02-12 ת"פ (י-ם) 1 במקרה זה נדונו שני נאשמים, נאשם מס' היה מורה אשר באירוע חד פעמי הכה תלמיד (משיכות באזניים שהצריכו טיפול רפואי), ונאשם הינו מנהל המוסד, האחראי על המורה, שעל 2 אף שהמקרה הובא לידיעתו, לא דיווח.

-11-